גיטין דף מד

דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

גיטין דף מד

המשך פרק רביעי 'השולח'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(גיטין מג,ב)

מתיב רב ששת: 'האריסין (ישראל שנעשה אריס לעובד כוכבים בקרקע העובד כוכבים; וקסבר יש קנין לעובד כוכבים בארץ להפקיע מיד מעשר), והחכירות (שקבלה מן העובד כוכבים בכך וכך חטין לשנה) ואריסי בתי אבות (כלומר: אריסות קבועה ועומדת מאבות: שהיו אבותיו של ישראל אריסין בקרקע זה לאבותיו של עובד כוכבים זה - אפילו הכי לא הוי כקנוי לישראל, אלא של עובד כוכבים הוא, ופטור מן המעשר ישראל זה בחלקו) ועובד כוכבים שמשכן שדהו לישראל: אף על פי שעשה לו (לישראל) נמוסו - פטורה מן המעשר'; ואי סלקא דעתך 'נשקי' - שדה בת נשקי היא?

אלא אמר רב ששת: זמן ("אם לא פרעתיך לזמן פלוני - יהא חלוט לך").

קשיא זמן אזמן (דגבי עבד חשיב לה מכירה וגבי שדה לאו מכירה היא)?

לא קשיא: הא (הך דגבי עבד) דמטא זמניה, הא דלא מטא זמניה.

אלא (בלשון קשיא הוא) גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימר?

אלא אידי ואידי דלא מטא זמניה, ולא קשיא: הא (גבי עבד דקבע בו זמן) לגופא (שאם לא יתן לו עד אותו זמן - יהא גופו חלוט לעובד כוכבים, ומעכשיו היה משתעבד בו; וכיון דזלזל בתקנתא דרבנן: דאסרו למכור עבד לעובד כוכבים – קנסוהו, ואף על גב דלא מטא זימניה) והא (וגבי שדה דקבע לו זמן) לפירא ("עכשיו לא תאכל הפירות; ואם לא אפרע לך ליום פלוני - אכול פירות עד שאפרע מעותיך", הלכך אפילו מטא זימניה - לאו מכירה היא; וכל שכן בדלא מטא זימניה).

(גיטין מד,א)

ואי בעית אימא: (הא דשדה - כגון) בְּשֶלָוָה (העובד כוכבים מישראל) על מנת למשכנו ("שאם לא אפרע לזמן פלוני בא ומשכנני מקרקע זו ותהא שלך") ולא משכנו.

(והא דקתני 'פטורה מן המעשר' - כל זמן שלא בא ישראל ומשכנו, דאף על גב דמטא זמניה הויא בחזקת העובד כוכבים, ואם היה ישראל נוטל חלק בפירות - פטורה מן המעשר; וגבי עבד כי האי גוונא קנסוה רבנן לישראל, ואף על פי שלא משכנו העובד כוכבים עדיין - בעבד זה קנסוהו הואיל ועבר זמנו ולא פרע).

תנו רבנן: 'גבאו (העובד כוכבים לעבד) בחובו (שהיה לו על ישראל והוא לא מכרו לו ולא לוה עליו), או שלקחו סיקריקון (בשעה שישראל מופקרין להריגה, ואמר לעובד כוכבים "שא קרקע זו או עבד זה והניחני") - לא יצא לחירות (דאונס הוא וליכא למקנסיה)'.

ובחובו לא? ורמינהי: 'הרי שאנסו בית המלך גורנו: אם בחובו -חייב לעשר (עליה, דהוי כמוכר); אם באנפרות (הפסד) - פטור מלעשר[1]'!?

שאני התם, דקא משתרשי ליה (הרי נהנה מהם שפורע חובו, הילכך לענין עישור - חייב במעשר, ומיהו גבי עבד - קנסא משום מכירה היא, וזה לא מכר מדעתו אלא שלא לרצונו גבאו, ואמאי נקנסיה)!

תא שמע, דאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג (מציק ושָׂם עלילות) עובד כוכבים (ומכרו לו בדמי אנפרותו שהעליל עליו) - יצא לחירות.

התם הוה ליה לפייס (בדבר אחר) ולא פייס (ומסרו לו מדעתו).

גופא: אמר רב: המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים - יצא לחירות.

מאי הוה ליה למעבד?

הוה ליה לפייס ולא פייס.

בעי רבי ירמיה: מכרו לשלשים יום (ולאחר שלשים יחזור אליו) – מהו?

תא שמע: דאמר רב: המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים (וקא סלקא דעתך לעבוד עבודת המלך עד זמן פלוני ולשוב) - יצא לחירות;

התם בפרהנג עובד כוכבים שאינה חוזרת.

מכרו חוץ ממלאכתו ("גופו קנוי לך ובלבד שלא תשתעבד בו": שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו לולדות, דהשתא לא מפקע ממצות לחלל שבתות) – מהו? חוץ מן המצות – מהו? (אי נמי מכרו למלאכתו) חוץ משבתות וימים טובים - מהו? לגר תושב (שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות), לישראל מומר – מהו? לכותי – מהו?

פשוט מיהא (ממתניתא) חדא (מהנך בעיא): גר תושב הרי הוא כעובד כוכבים; כותי וישראל מומר - אמרי לה כעובד כוכבים, ואמרי לה כישראל.

צצצ

בעו מיניה מרבי אמי: עבד שהפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני עובדי כוכבים - מהו שיטול את דמיו?

אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: פוק עיין במכילתיך (במשנה הסדורה לך, לידע מה נשיב);

נפק דק ואשכח דתניא: 'המוכר ביתו (בארץ ישראל) לעובדי כוכבים (דאמר קרא [דברים ז,ב] 'ולא תחנם': לא תתן להם חנייה בקרקע (עבודה זרה כ,א)) - דמיו אסורין; ועובד כוכבים שאנס ביתו של ישראל ואין בעליו יכול להוציאו, לא בדיני ישראל ולא בדיני עובדי כוכבים - מותר ליטול את דמיו, וכותב (לו שטר) ומעלה (לחותמו) בערכאות שלהן (אף על פי שחשיבות הוא להם), מפני שהוא כמציל מידם.'

ודילמא (הא דלא גזור רבנן בהך דילמא אתי לזבוני מדעתו) הני מילי בית, דכיון דלא סגי ליה בלא בית - לא אתי לזבוניה (דלא סגי ליה לאינש בלא בית ולא עבידי אינשי דמזבני[YH1] ), אבל עבדא - דסגי ליה בלא עבדא - אתי לזבוניה (וגזרינן בהא אטו מכירה, דעלמא ולא תפשוט)? או לא?

שלח להו רבי אמי (להנך דבעו מיניה): מיני, אמי בר נתן, תורה (הוראה זו) יוצאה לכל ישראל: עבד שהפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו - לא בדיני ישראל ולא בדיני עובדי כוכבים - מותר ליטול את דמיו, וכותב ומעלה בערכאות של עובדי כוכבים, מפני שהוא כמציל מידם!

אמר רבי יהושע בן לוי: המוכר עבדו לעובדי כוכבים - קונסים אותו (לפדות מיד העובד כוכבים) עד מאה בדמיו.

דוקא או לאו דוקא (דלא קנסינן ליה כולי האי, וגוזמא קאמר)?

תא שמע, דאמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לעובדי כוכבים (אין מוכרין בהמה גסה, גזירה משום שאלה, ושכירות, ונסיוני; במסכת עבודה זרה (טו,א)) - קונסים אותו עד עשר בדמיה; (אלמא בהנך דקנוס רבנן במכירה דידהו לא קנוס כולי האי).

ודלמא (כלומר: לעולם אימא לך דעבד דוקא;) שאני עבד, דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות!?

ואיכא דאמרי: אמר רבי יהושע בן לוי: המוכר עבדו לעובדי כוכבים - קונסין אותו עד עשרה בדמיו; - דוקא או לאו דוקא (דאי בעו מיניה טפי קנסינן ליה עד דפריק, ואורחא דמלתא הוא דנקט)?

תא שמע: דאמר ריש לקיש: המוכר בהמה גסה לעובדי כוכבים קונסין אותו עד מאה בדמיה (וקסלקא דעתן הוא הדין לעבד)!

שאני (כלומר: דילמא תרוייהו דוקא) עבד, דלא הדר ליה (ועבד היינו טעמא דלא קנסוהו כולי האי, דלא הדר למריה בתר דפריק ליה, דהא תנן 'יצא לחירות').

(ופרכינן:) אלא בהמה - טעמא מאי (קנסינן ליה כולי האי)? משום דהדרא ליה? לקנסיה טפי חד (מכדי דמיה היה לך לקונסו יותר מן העבד, ותו לא, הואיל וטעמא משום דהדרה ליה הוא אין כאן אלא כדי דמיה ואתה קונסו מי' עד ק' - אוי לו בחזרה זו)!?

אלא עבד - מילתא דלא שכיחא (שימכרוהו לעובד כוכבים) ומלתא דלא שכיחא לא גזרי בה רבנן.

בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אסי: מכר עבדו ומת - מהו שיקנסו את בנו אחריו (לפדותו)? אם תימצי לומר (הך דמבעיא לן בבכורות:) צרם (כהן) אוזן בכור (ועבר משום כל מום לא יהיה בו) ומת (דאמרינן התם: לא ישחט עולמית): קנסו בנו אחריו (ומבעיא לן צרם ומת מהו שיקנסו בנו אחריו)? - (ואם תימצי לומר בההיא דקנסוהו - הא דהכא לא מיפשט לן מינה) משום דאיסורא דאורייתא היא (דהתם קא עבד אבוה איסורא דאורייתא), אבל הכא (מוכר עבדו לעובד כוכבים) - איסורא דרבנן (הוא דעבד);

(גיטין מד,ב)

ואם (גבי מכוון מלאכתו במועד: שיכול לעשות קודם המועד או להניחה מלהתחיל בה עד לאחר המועד, וכיון דצמצם להתחיל בה סמוך למועד, שאם לא יגמרנה במועד יהא דבר האבד ויהיה מותר לגומרה, ותנן התם (מועד קטן פ"ב מ"ג; דף יג,א) 'וכולן אם כוונו מלאכתן במועד- יאבדו', ואיבעיא לן: כוון ומת, מהו שיקנסו בנו אחריו; ואם תמצא לומר בההיא [דקנסוהו] - תפשוט לן דקנסוהו, ואף על גב דלא עבד איסורא - כל שכן הא דעבד איסורא;) (אבל אם) תימצי לומר (בההיא) כוון מלאכתו במועד ומת לא קנסו בנו אחריו (דלא קנסוה - אכתי הא מבעיא לן:) - משום דלא עבד איסורא (דהתם הוא דלא עבד אבוה איסורא, שהרי מת קודם המועד, ולא בא לידי איסור); הכא מאי? לדידיה קנסו רבנן, והא ליתיה? או דילמא לממוניה קנסו רבנן (לפדותו מנכסיו), והא איתיה (ביד בנו)?

אמר ליה: תניתוה [שביעית פ"ד מ"ב]: 'שדה שנתקווצה (ניטלו ממנו קוצים וברקונין ליפותה) בשביעית (ואין זו עבודת קרקע מן התורה) - (לא קנסוהו ו)תזרע למוצאי שביעית; נטייבה (נזדבלה והוליך לה זבל בעגלות ומשאות) או נדיירה (על ידי דיר בהמה, לזבלה) - (עבודת קרקע היא וקונסין אותו:) לא תזרע למוצאי שביעית', ואמר רבי יוסי ברבי חנינא: נקטינן: הטיבה ומת - בנו זורעה; אלמא לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן.

אמר אביי: נקטינן: טימא טהרות של חבירו ומת - לא קנסו רבנן בנו אחריו (לשלם, ואף על גב שהוא חייב לשלם, כדתנן ב'הניזקין' (לקמן פ"ה מ"ד; דף נב,ב): 'המטמא והמדמע והמנסך: שוגג פטור ומזיד חייב'); מאי טעמא? היזק שאינו ניכר (הטומאה אינה ניכרת בפירות) לא שמיה היזק (לחייב נכסיו מן התורה), וקנסא דרבנן היא: לדידיה קנסוהו רבנן, לבריה לא קא קנסו רבנן.

או לחוצה לארץ:

תנו רבנן: 'המוכר עבדו לחוצה לארץ (אפילו לישראל) - יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו שני. רבן שמעון בן גמליאל אומר: פעמים יצא, ופעמים לא יצא; כיצד: אמר "פלוני עבדי מכרתיהו לפלוני אנטוכי" (משמע שנולד באנטוכיא ולא משמע שנולד ודר באנטוכיא, ואיכא למימר: לא לקחו על מנת להוליכו שם) - (הלכך) לא יצא (לחירות, ואפילו הוליכו יש לומר דעתו לחזור); "לאנטוכי שבאנטוכיא (משמע שדירתו שם ועל מנת כן לקחו)" – יצא'.

והא תניא: '"מכרתיהו לאנטוכי" – יצא; "לאנטוכי השרוי בלוד (בארץ ישראל)" - לא יצא'!

לא קשיא: הא (דקתני '"לפלוני אנטוכי" לא יצא' - עד דאמר "שבאנטוכיא") דאית ליה (להאי אנטוכי) ביתא בארץ ישראל, הא (דקתני '"לאנטוכי"- יצא' דלית ליה בית, אבל) דאית ליה אושפיזא בארץ ישראל.

בעי רבי ירמיה: בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור (לבבל) – מהו (מי הויא הך איתתא כמוכרת עבד זה לחוצה לארץ בנישואין הללו, דקיימא לן (כתובות צה,ב) בעל בנכסי אשתו לוקח הוי, ויצאו לחירות? או לא)?

תיבעי למאן דאמר: 'הדין עמה', תיבעי למאן דאמר 'הדין עמו' ((יבמות סו,ב) במכנסת שום לבעלה, וגירשה; היא אומרת "כֵלַי אני נוטלת" והוא אומר "דמים אני נותן, כמו ששמאום לי באחריותי בנכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה"; ואיכא למאן דאמר: הדין עמו הואיל ומאותה שעה הם באחריותו, ואיכא למאן דאמר: הדין עמה, משום שבח בית אביה):

תיבעי למאן דאמר 'הדין עמה': כיון דהדין עמה - כדידה דמו (ולאו מכירה היא, דהא אם נתארמלה או נתגרשה - דידה נינהו)? או דילמא כיון דמשעבדי ליה לפירא (שהוא משעבד בהן למלאכתו) - כדידיה דמו?

ותיבעי למאן דאמר 'הדין עמו': כיון דהדין עמו - כדידיה דמו? או דלמא כיון דלא קני ליה לגופיה (דאי מיית או מגרש לה הדרי לה) - כדידה דמו?

תיקו.

אמר רבי אבהו: שנה לי רבי יוחנן: עבד שיצא אחר רבו לסוריא (ארם צובה; וכחוצה לארץ היא למכירת עבדים, כדתניא בפרק קמא (ח,א): 'המוכר עבדו לסוריא כמוכר לחוצה לארץ') ומכרו שם רבו - יצא לחירות (ואף על פי שיצא מתחלה לדעת, ואי הוה מחי העבד - לא הוה רבו מצי כייף ליה, כדתנן: 'הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין' – ב'שני דייני גזירות' (כתובות פ"יג מ"יא, דף קי,ב))'.

והתני רבי חייא: 'איבד את זכותו'?

לא קשיא: כאן שדעת רבו לחזור (כשיצא - על מנת כן יצא; וכיון דמכרו - הוי כמוכר מארץ לחוצה לארץ), כאן שאין דעת רבו לחזור, והתניא (בניחותא): 'יוצא העבד אחר רבו לסוריא' (משמע: דין על העבד לצאת אחר רבו לסוריא); 'יוצא'? (ופריך:) לא סגי דלא נפיק (בתמיה:) והתנן 'ואין הכל מוציאין'?

( (לישנא אחרינא) גרסינן: יצא עבד כו': עבד שיצא אחר רבו לסוריא, ומכרו רבו שם' ומקמי הך תרצתא הוה גרסינן הכי: 'יוצא עבד אחר רבו לסוריא מכרו רבו שם כו' - ולא שבקיה לאסוקי לכולה מתניתא עד דפרכיה.)

אלא: יָצָא העבד אחר רבו לסוריא, ומכרו רבו שם: אם דעת רבו לחזור (אם כשיצא - על מנת לחזור יצא) - כופין אותו (להוציאו לחירות), ואם אין דעת רבו לחזור - אין כופין אותו.

אמר רב ענן: שמעית מיניה דמר שמואל תרתי (בשני דברים הללו שמעתי שפסק דין); חדא הך (מכירת עבד לחוצה לארץ), ואידך – דאיתמר: המוכר שדהו בשנת היובל עצמה: רב אמר: מכורה ויוצאה (לבעלים מיד, וזה הפסיד מעותיו), ושמואל אמר: אינה מכורה כל עיקר (מקל וחומר: ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו, שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר! וקאמר רב ענן בשני דברים הללו שמעתי ממנו מה תהא על המעות); בחדא הדרי זביני (וחוזרות המעות ללוקח), ובחדא לא הדרי זביני (אלא איבד הלוקח מעותיו), ולא ידענא הי מינייהו!

(ואי תימא: אי לשמואל במוכר שדהו לא הדרי זביני ואיבד מעותיו - במאי פליג עליה דרב? דהא לרב נמי לא הדרה, דקאמר 'מכורה ויוצאה'?

ודאי פליגי: דאילו לרב המכר מכר, ואם קנו עמה נכסים שאין להן אחריות - נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה; ולשמואל אינו מֶכֶר, והמעות מתנה נינהו, ואין נכסים שאין להן אחריות נקנין עמה במכירה זו בלא משיכה, ויכולין לחזור בהן; ומעות המטלטלין חוזרין, ומעות הקרקע מתנה: דאדם יודע שאין מכר שדה בשנת היובל, וגמר ונתן מעות לשם מתנה).

אמר רב יוסף: ניחזי אנן: מדתני בברייתא (לעיל ברישא דשמעתין) 'המוכר עבדו לחוץ לארץ - יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני' - שמע מינה קנייה רבו שני (ואיבד מעותיו), ולא הדרי זביני (דאי הדר זביני, ורבו ראשון קנייה - למה ליה לשני לשחררו? היה לנו לכוף את הראשון, שאיסורו עליו! אלמא לא הדרי זביני; וכיון דשמע רב ענן בחדא מנייהו אמר שמואל דהדרי זביני - ודאי גבי שדה אמר שמואל דהדרי, ולא הפסיד הלוקח); וכי אמר שמואל התם 'אינה מכורה' - ומעות חוזרין.

(גיטין מה,א)

ורב ענן (דלא ידע בהי מנייהו אמר)?

ברייתא (דלעיל) לא שמיע ליה (דלפשוט מינה).

ואי מדשמואל ממאי 'דאינה מכורה' ומעות חוזרין (ואי תימא לפשוט מדשמואל, דאמר 'אינה מכורה כל עיקר' - אלמא כיון דלאו מכר הוא מעות חוזרין)? דילמא 'אינה מכורה' (לענין דפרישית לעיל) ומעות מתנה נינהו, מידי דהוה אמקדש את אחותו, דאיתמר: המקדש את אחותו: רב אמר: מעות (של קידושין) חוזרין (דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר ונתן לשם פקדון), ושמואל אמר: מעות מתנה?

אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי חזית (במכירת העבד) דקנסינן ללוקח? נקנסיה למוכר?

אמר ליה: לאו עכברא גנב, אלא חורא גנב (חור הכותל שהעכבר נכנס לתוכו וניצול מפני רודפיו).

אמר ליה: אי לאו עכברא - חורא מנא ליה (הגניבה)?

מסתברא היכא דאיכא איסורא (והנה העבד ביד הלוקח) - התם קנסינן.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com

[1] יש מפרשים: בחוב שמשתלם בתשלומים, אך אם לא עומדים בתשלומים במועד – גובים יותר מהחוב, כקנס. ופטור מלעשר, כי הגביה של השדה על ידי השלטון הוא כקנס, ולא כתשלום.