דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
המשך פרק חמישי 'הניזקין'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין מט,ב)
איתמר: ערב
דכתובה דברי הכל לא משתעבד (חדא: דערב בעלמא הוא; ועוד לאו
מידי חסרה, שלא הוציאה כלום משלה!);
(גיטין נ,א)
קבלן דבעל חוב (תרתי
לחיובא איכא: חדא דקבלן הוא, ועוד דחסריה ממונא) - דברי הכל משתעבד; ערב דבעל חוב וקבלן דכתובה פליגי:
איכא למאן דאמר: אף על גב דלית ליה
נכסי ללוה - משתעבד, ואיכא למאן דאמר: אי אית ליה – משתעבד, אי לית ליה - לא
משתעבד.
והילכתא
בכולהו: אף על גב דלית ליה – משתעבד, בר מערב דכתובה, דאף על גב דאית ליה - לא
משתעבד; מאי טעמא? מצוה הוא דעבד, ולא מידי חסרה.
אמר רבינא: תא
שמע: מעיקרא דתקנתין (משורש טעם התקנה, דקתני 'מפני מה כתובה בזיבורית?) 'יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא', ואי
סלקא דעתך מיתמי - האי משום דיתמי הוא?
תיובתא דמר
זוטרא? תיובתא!
אמר מר זוטרא
בריה דרב נחמן משמיה דרב נחמן: שטר חוב היוצא על היתומין (שלוה
אביהם) - אף על פי שכתוב בו שבח (שהתנה
עם המלוה לגבות מעידית) - אינו גובה
אלא מן הזיבורית.
אמר אביי: תדע (דלא
מהני תנאה לגבי יתומים) דבעל חוב דיניה
בבינונית (דהא סתם בעל חוב בבינונית), ומיתמי (ולגבי יתמי משתנה דינו -) בזיבורית.
אמר ליה רבא:
הכי? השתא: בעל חוב דיניה מדאורייתא בזיבורית, כדעולא, דאמר עולא: דבר תורה בעל
חוב בזיבורית, שנאמר (דברים כד,יא) בחוץ תעמוד והאיש [והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך
את העבוט החוצה]: מה דרכו של איש
להוציא (לפרוע) פחות
שבכלים (שמרצונו לא יפרע עידית); ומה טעם אמרו 'בעל חוב בבינונית'? - כדי שלא תנעול דלת
בפני לוין; וגבי יתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא; אלא הכא - כיון דדיניה מדאורייתא
בעידית (שהרי שיעבדה לו, ונעשה קרקע זו ערב למלוה, וערב משתעבד מן
התורה, דכתיב 'אנכי אערבנו' (בראשית מג,ט)) - אפילו מיתמי נמי בעידית!?
ולרבא - והתני
אברם חוזאה 'אין נפרעין מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית, ואפילו הן ניזקין' -
והא ניזקין דינן מדאורייתא בעידית?
הכא במאי
עסקינן? כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק (דמדאורייתא
מיהא גבי), ורבי ישמעאל היא, דאמר:
מדאורייתא בדניזק שיימינן, ומפני תיקון העולם תקינו רבנן בדמזיק (שיימינן,
כדתנן במתניתין), וגבי יתמי אוקמוה
רבנן אדאורייתא.
איני! והתני
רבי אליעזר ניותאה: 'אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ואפילו הן עידית';
מאי 'אפילו הן עידית'? לאו אף על גב דכתיב עידית בשטרא (ותיובתא
דרבא)?
לא! מאי
'עידית' (דקתני הכא, דאף על גב דכתבה בשטר הלואה - אינו גובה ממנה)? (כגון) שפאי עידית (דשפאי עידית לאחר הלואה קפצה
מלפניו, שאינו יכול לגבות הימנה, כגון שנטלוה מסיקין או נשדפה או שטפה נהר, דבטיל
ליה תנאיה, דמהשתא הוה ליה להאי בעל חוב לגבויי זיבורית מדאורייתא, ומשום שלא
תנעול דלת אמור רבנן בינונית; וגבי יתמי אוקמוה אדאורייתא), כדרבא (דאמר דהיכא דשפאי עידית אזל ליה
דיניה), דאמר רבא: הזיק זיבורית -
גובה (דמי נזקו) מן
העידית (של מזיק, ואפילו עידי עידית – לרבי עקיבא מדאורייתא ולרבי
ישמעאל מדרבנן); שפאי עידית (לאחר
היזק, ועדיין יש לו עידית ובינונית וזיבורית, אלא שזו היתה יפה מאוד) - גובה מן הבינונית (דאזל ליה
דיניה דא"ל היאך נסתחפה שדך ומזלך גרם ובדין הוא דנדחייה אצל זיבורית אלא
מפני תיקון העולם הוא); וגבי יתמי
אוקמוה רבנן אדאורייתא (לאו אדרבא קאי, אלא אדתנא רבי אליעזר ניותאה).
אין נפרעין
מנכסי יתומין אלא מן הזיבורית:
בעי רב אחדבוי
בר אמי: יתומים שאמרו - קטנים או אפילו גדולים? תקנתא היא דעבוד רבנן גבי יתמי (לחוס
על היתומים, להעמידם על דין תורה, שיהא זה טורח ומוכר את הזיבורית, שאין להם מי
יטרח בשבילם); לקטנים עבוד רבנן,
לגדולים לא עבוד רבנן? או דלמא (לאו תקנתא הוא אלא דינא הואי
לאוקמינהו אדאורייתא, שדינו בזיבורית, דטעמא מאי אמרי 'דיניה בבינונית'? - משום
נעילת דלת, הלכך אי נמי לא מיתקני רבנן למיגבי מיתמי בינונית - אין כאן נעילת דלת) משום דלא מסיק אדעתא דמלוה דמית לוה (לנעול
דלת וליחוש דילמא מיית לוה) ונפלי
נכסי קמי יתמי (ומגבו ליה זיבורית) דהוה ליה נועל דלת, הלכך (ואי טעמא
הכי הוא) אפילו גדולים נמי (דינן
כן)?
תא שמע דתני אביי
קשישא: 'יתומין שאמרו – גדולים, ואין צריך לומר קטנים';
ודלמא הני מילי
לענין שבועה (לענין שאמרו חכמים 'הבא ליפרע מנכסי יתומים לא
יפרע אלא בשבועה, ואפילו הוציא שטר': דאי הוה אבוהון דיתמי קיים - דלמא הוה
טעין ואמר "אשתבע לי דלא פרעתיך!" ומשבעינן ליה, כדאמרינן בשבועות (מא,א),
והשתא אנן טענינן בשביל יתמי), (ולהא
מילתא אפילו גדולים נמי,) דגדול
במילי דאבוה כקטן דמי (ולא ידע אי פרעיה אבוה אי לא), אבל לענין זיבורית – לא (אימא לך
דטעמא משום דחסו רבנן עלייהו להעמידם על דין תורה הוא, וקטנים ולא גדולים)!
והלכתא -
(גיטין נ,ב)
'יתומין' שאמרו
– גדולים, ואין צריך לומר קטנים, בין לשבועה בין לזיבורית.
אין נפרעין
מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין (דאתו לקוחות לאינצויי ולמימר
"מיניה גבי, שהרי יש לך מקום"):
בעי רב אחדבוי
בר אמי: במתנה (אם שיעבוד של משועבדים הללו אינו מחמת מכר, אלא שנתנם
במתנה לאחר שלוה מזה, ושייר זיבורית לפניו) היאך (היאך מיגבי? מזיבורית בני חורין? או מבינונית
משועבדים)? תקנתא הוא דעבוד רבנן
משום פסידא דלקוחות, אבל מתנה, דליכא פסידא דלקוחות – לא? או דלמא מתנה נמי: אי
לאו דאית ליה הנאה מיניה לא יהיב ליה מתנה, והלכך כי פסידא דלקוחות דמי?
אמר ליה מר
קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: תא שמע: 'שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז
לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני" - אין אומרים כל הקודם בשטר (צואה) זכה (ליקדם: שלא יטלו אחרונים
אלא מה ששייר הראשון, שאם יחסר: שלא ימצאו שם כל כך - לא יהיה נפסד הראשון; הא -
לא אמרינן, דכיון דלא אמר "אחריו לפלוני" - לאו דוקא אקדמיה, אלא ש'אי
אפשר להוציא שני דברים כאחד');
לפיכך: יצא עליו (על המת) שטר חוב (לאחר שגבו אלו) - גובה מכולן (כלומר:
כולן נפסדים בדבר, איש איש לפי חלקו: בעל ארבע מאות נפסד יותר מכולן; שהדין לחזור
ולחלק לאחר שיפרעו לזה מחלקו של אחד מהם: שאם יצא עליהם חוב של מנה - חולקין אותו
לתשעה חלקים, וישלם זה שני חלקים, וזה שלשה, וזה ארבעה); אבל אם אמר "תנו מאתים זוז לפלוני, ואחריו לפלוני,
ואחריו לפלוני" – אומרים: כל הקודם בשטר זכה; לפיכך יצא עליו שטר חוב - גובה
מן האחרון (שאפילו יצא שטר חוב קודם שגבו הן, וגבה בעל חוב את
חובו - הוה הראשון לצואה קודם לגבות את הנמצא עד שיגבה כל חובו, ואחריו יטול שני,
והשלישי יפסיד; והשתא נמי לא שנא); אין לו (אין בשל אחרון כדי חיוב השטר) - גובה משלפניו; אין לו - גובה משלפני פניו' – ואף על גב דקמא בינונית ובתרא זיבורית -
מזיבורית גבי (מבתרא)
מבינונית לא גבי (כדאמרן: דקמא קדים ואמר ליה "כשנשתעבדו לי תחילה
קודם שאמר 'ואחריו לפלוני' - היו שלי 'משועבדים', והשאר 'בני חורין', והוטל דינך
עליהן, הלכך בתרא שקל דינך [האחרון לקח את שלך]"), (אלמא) שמע מינה: במתנה נמי עבוד רבנן תקנתא (במתנה
נמי אמרינן 'אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בעל חוב')!
הכא במאי
עסקינן? בבעל חוב (אותן שאמר עליהם "תנו להם כך וכך" - מלוים
היו).
והא
"תנו" קאמר?
תנו בחובי.
וליחזי שטרא (דהלואה) דמאן קדים (אמאי אזלינן
בתר דקדים ומאוחר דצואה? אי נמי ברישא, כי לא אמר "ואחריו" - אמאי גובה
מכולם)?
דליכא שטרא (דהלואה
דמלוה על פה הואי).
והא 'כל
הקודם בשטר' קאמר?
ואי בעית אימא:
(לעולם, אי קמא בינונית ובתרא זיבורית - מקמא גבי, דשקיל
דיניה, ולא אמר במתנה 'אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין') אפילו מתנה נמי, ולא קשיא: מאי 'גובה מן
האחרון'? אין נפסד אלא אחרון (דכי נמי גבי מקמא - חוזר על
האחרון וגובה ממנו, דאמר ליה "לית לך למשקל מקמאי");
ואי בעית אימא:
(דוקא 'גובה מן האחרון' קאמר, ואפילו הכי לא תפשוט מינה דאין
נפרעין כו'; והכא במאי עסקינן?) דשוו
כולהו (קרקעות) להדדי
(או כולן בינונית או כולן זיבורית או כולן עידית).
אין מוציאין
לאכילת פירות [ולשבח
קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדין מפני תיקון העולם]:
מאי טעמא?
אמר עולא אמר
ריש לקיש: לפי שאין כתובין. (הפירות הללו - כשנכתב שטר מכירת
הקרקע הגזולה - עדיין לא היו, ולא כתב בשטר אלא 'פלוני מכר קרקע פלוני לפלוני
באחריות'; הלכך דמי הקרקע הוו כמלוה בשטר, להחזיר אחריותו עליו, אבל דמי הפירות
הוי כמלוה על פה, ולא טרפי ממשעבדי, ואף על גב דכתב ליה 'אנא איקום ואשפי זבינא
אלין אינון ועמליהון ושבחיהון ופירי דידהון' - אהני לאחייביה באחריות, וליגבי מבני
חרי, אבל ממשעבדי – לא; דטעמא דמלוה בשטר טרפא ממשעבדי - משום דאית ליה קלא, ולהך
כתיבה לית לה קלא: דבשלמא על הקרקע נפיק קלא: 'פלוני מכר לפלוני וקיבל עליו
אחריות', אבל על הפירות שאינן עדיין בשעת מכירה אין קול יוצא.)
אמר ליה רבי
אבא לעולא: והא מזון האשה והבנות, דכמאן דכתיבי דמו (דתנאי
בית דין הוא, ומשניסת לו קול יוצא שהוא משועבד לה, דתנן 'לא כתב לה 'בנן נוקבין
דיהוו ליכי מינאי כו' ואת תהא יתבא בביתי כו' – חייב, שהוא תנאי בית
דין' בכתובות בפרק 'נערה' (כתובות פ"ד משניות י-יא, דף
נב,ב)), וקתני 'אין
מוציאין'?
אמר ליה: התם
מעיקרא הכי אתקון (תנאי בית דין כך היה): כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדין (שיהו
כתובים אצל בני חורין ולא יהו חשובים ככתובים אצל משועבדים, לפי שאין לך אדם רוצה
ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרים עליו עולמית);
וכן אמר רבי
אסי אמר רבי יוחנן: לפי שאין כתובין.
אמר ליה רבי
זירא לרבי אסי: והא מזון האשה והבנות דכמאן דכתיבי דמו וקתני 'אין מוציאין'?
א"ל
מעיקרא הכי אתקון: כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדין.
רבי חנינא אמר:
[אין יכולים לטרוף ממשועבדים] לפי שאין קצובין.
איבעיא להו: לרבי חנינא - קצובין וכתובין בעי,
(גיטין נא,א)
או דלמא קצובין
ואף על פי שאינן כתובים (ואית ליה דמלוה על פה שהיא קצובה טרפה ממשעבדי)?
תא שמע,
דאיתמר: מי שמת, והניח שתי בנות ובן, וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים (שזה
משפט הבנות בשעת בגרות או נישואין: ליטול עישור נכסים בהכנסת פרנסת נדונייתן, לבד
מה שניזונו מזונות עד אותה שעה) ולא
הספיקה שניה לגבות (פרנסתה, שלא ניסת) עד שמת הבן (ונפלה כל הירושה לפני שתיהן): אמר רבי יוחנן: שניה ויתרה (איבדה
עישור נכסים שלה, ולא אמרינן תיגבי עישור נכסים ברישא והשאר יחלקו בשוה; דטעמא
דתקינו עישור נכסים: כדי שתהא לבנות פרנסת נישואין, והא איכא טפי); ואמר ליה רבי חנינא: (וכי מפני
שקדמה זו איבדה זו?) גדולה מזו
אמרו: (שאפילו מכר האח את הנכסים) - מוציאין (מיד הלקוחות העישור) לפרנסה ואין מוציאין למזונות (ואף
על פי שאין מוציאין למזונות ממשעבדי), ואת אמרת 'שניה ויתרה' (מפני שלא הספיקה)? והא פרנסה - דמיקץ קייצא, מיכתב לא כתיבא, וקא
מוציאה (והלא בשעבוד של אחרים, שהיא גדולה מזו, לא אמרו שתפסיד,
ועכשיו שהן בפנינו – תפסיד? - אלמא שמעינן לרבי חנינא: קצובים טרפי ממשעבדי אף על
פי שאין כתובין כגון זו)!
שאני פרנסה:
כיון דאית לה קלא (משעה שמת האב הכל יודעין שהבת נוטלת עישור נכסים) - כמאן דכתיבא דמי.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[YH1]כלומר: היות
ואין שטר חוב אחד קודם לשני – הולכים אחר מי שהוקדם בשטר בו נתן החייב הוראות
לשלם, והולכים לאחר הרצון שהביע בשטר זה, אף על פי שאין בדבריו הכרע לגבי מי שזכאי
יותר – הרי אין לנו הכרע אחר בדבר. דין זה הוא מעין 'שודא דדיני' (בבא בתרא לה,א).