דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
המשך פרק חמישי 'הניזקין'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין נב,א)
משנה:
יתומין שסמכו
אצל בעל הבית (לעשות על פיו ולא נתמנה להן אפוטרופוס לא מאביהן ולא
מבית דין אפילו הכי כאפוטרופוס הוא),
או שמינה להן אביהן אפוטרופוס - חייב לעשר פירותיהם;
אפוטרופוס
שמינהו אבי יתומים – ישבע (כשיגדלו היתומין ישבע להן שאין לו
בידו כלום משלהן); מינוהו בית דין -
לא ישבע.
אבא שאול אומר חילוף הדברים. (טעמא דהך פלוגתא מפרש בגמרא; ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא.)
גמרא:
ורמינהו '[במדבר
יח,כח: כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרתיכם אשר תקחו
מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן] 'אתם' - ולא שותפין (אין יכול
לתרום על חלק חברו שלא מדעתו), 'אתם' - ולא אריסין (על חלקו
של בעל הבית), 'אתם' - ולא אפוטרופין, ולא התורם את שאינו שלו' (הך סיפא - טעמא דרישא, כלומר: 'אתם'
- ממעט התורם שאינו שלו; והני כולהו שאינו ששלו נינהו; אי נמי 'זו ואין צריך לומר
זו קתני'.)
אמר רב חסדא:
לא קשיא: כאן להאכיל (יתומים לאלתר - חייבים לעשר), כאן להניח (התבואה באוצר עד שיגדלו; למה ליה
עשורי? לכשיגדלו יעשרום הם!), והתניא
(בניחותא):
'האפוטרופין
תורמין ומעשרין להאכיל ולא להניח, ומוכרים להן (כלומר: לצרכם
מנכסיהם) בהמה עבדים ושפחות,
בתים שדות וכרמים להאכיל (המעות) אבל לא להניח (שמא
יגנבו; אי נמי משום שבח בית אביהן - נוי וכבוד הוא להם), ומוכרין להן פירות יינות שמנים וסלתות להאכיל אבל לא
להניח, ועושין להן לולב וערבה וסוכה וציצית, וכל דבר שיש לו קצבה'
לאיתויי שופר;
'ולוקחין
להם ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה'
לאתויי מגילה;
'ואין
פוסקין עליהם צדקה (אין לה קצבה דהא בכל שעתא קיימי עניים נמצאו נכסיהם
כלים), ואין פודין עליהן את
השבויין ולא כל דבר שאין לו קצבה'
לאתויי תנחומי
אבלים;
'ואין אפוטרופין
רשאין לדון (עם בעל דין של יתומים הבא לעורר על נכסיהם שמא
יתחייבו בטענותיהם, ולכשיגדלו היתומין ידונו עמו) לחוב ולזכות בנכסי יתומים'
'לזכות' - אמאי
לא (ידונו עמו? אם דנו ונזדכו היתומים - אמאי לא הוי דינא)?
אלא (הכי
קאמר:) '(אין
רשאין לדון) לחוב על מנת לזכות
בנכסי יתומים (אם דנו כדי לזכות ונתחייבו - אין היתומין נפסדין)'
'ואין
אפוטרופין רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב, ברעה ולגאול ביפה'
מאי טעמא? -
דדלמא משתדפין;
'ואין אפוטרופין רשאין למכור שדות וליקח עבדים, אבל
מוכרין עבדים ולוקחין בהן שדות;
רבן שמעון בן
גמליאל אומר: אף לא למכור עבדים וליקח שדות'
- מאי טעמא?
דלמא לא משפיין (לא יהו משוקטות אצלו שמא יצא עליו ערעור);
'ואין
אפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות (אפילו אין היתומין נפסדין
שהעבדים באין לפדות עצמן בכסף שנותנין להם אחרים על מנת שאין ליתומין רשות בו -
אפילו הכי אין רשאין, שהרי אין גופן קנוי להן לשחררן), אבל מוכרין אותן לאחרים (לתקנת
היתומין, כגון להאכיל או ליקח שדות) ואחרים מוציאין אותן לחירות (ואותם אחרים שהיו רוצין
לתת להם הכסף לפדות עצמן - הן יקחום, ויהיו קנוים להן, ואחר כך ישחררום);
רבי אומר: אומר
אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא (כשם שרשאין למוכרן לאחרים כך הם
רשאים לקבל הכסף מיד העבד עצמו בתורת מכירה) מפני שהוא (האפוטרופוס) כמוכרו (לעבד) לו (לעצמו);
וצריך לחשב
עמהן באחרונה (כשיגדלו - יחשב עמהן וישבע שלא נשאר בידו כלום);
רבי שמעון
בן גמליאל אומר: אינו צריך;
אין עושין
אפוטרופין נשים (אין דרכן לצאת ולבא ולטרוח) ועבדים (אין נאמנין) וקטנים (אינם בני
דעת), ואם מינן אבי יתומין -
הרשות בידו'.
ההוא אפוטרופוס
דהוה בשבבותיה [בסביבתו,
שהיה שכנו] דרבי מאיר,
דהוה קא מזבין ארעתא וזבין עבדי, ולא שבקיה רבי מאיר. אחוו ליה בחלמיה: 'אני להרוס
ואתה לבנות?' - אפילו הכי לא אשגח, אמר: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
הנהו בי תרי,
דאיגרי בהו שטן, דכל בי שמשי (של ערב שבת) הוו קא מינצו בהדי הדדי. איקלע רבי מאיר להתם, עכבינהו
תלתא בי שמשי עד דעבד להו שלמא. שמעיה (לשטן) דקאמר [על
עצמו]: ווי דאפקיה
רבי מאיר לההוא גברא מביתיה.
ההוא אפוטרופוס
דהוה בשבבותיה דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מזבין ארעא וזבין תורי, ולא אמר ליה ולא
מידי; סבר לה כרבי יוסי, דתניא: אמר רבי יוסי: 'מימי לא קריתי לאשתי 'אשתי'
ולשורי 'שורי', אלא לאשתי 'ביתי' (שכל צרכי הבית על ידה נעשים והיא
עיקר הבית) ולשורי 'שדי' (וכן
שור עיקרו של שדה)'.
הנהו יתמי דהוו
סמיכי גבי ההיא סבתא; הוה להו תורתא, שקלה וזבינתה ניהלייהו. אתו קרובים לקמיה דרב
נחמן, אמרו ליה: מאי עבידתה דזבנא (מי מינה אפוטרופוס)?
אמר להו 'יתומים
שסמכו אצל בעל הבית' תנן (ואף על פי שלא נתמנה - חשיב ליה
כאפוטרופוס).
והא אייקר?
ברשותא דלוקח
אייקר.
והא לא נקיטי
דמי?
אמר להו: אם כן
היינו דרב חנילאי בר אידי אמר שמואל, דאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי
יתומין הרי הן כהקדש (דכתיב 'ונתן הכסף וקם לו' [YH1]-
ולא שייכא בהו משיכה) ולא מקני אלא
בכספא.
חמריה דרבנא
עוקבא יתמא - משכוה (לקוחות מאפוטרופסים) בארבעה ארבעה (החבית), ואייקר וקם בשיתא שיתא; אתו לקמיה דרב נחמן,
אמר להו: היינו דרב חנילאי בר אידי, דאמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל: נכסי
יתומין - הרי הן כהקדש, ולא מקני אלא בכספא.
משוך (המשיכו
מוכרים) פירי מיתמי:
אייקור - היינו
דרב חנילאי בר אידי;
זול - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (כל
הדיוט המוכר יכול לחזור בו כל זמן שלא משכו הלקוחות, אבל אם משך - לא יכול לחזור,
וכל שכן אלו שהן כהקדש: דליפוי כח עשאום כהקדש, ולא להרעת כח);
אמשיכו להו
פירי ליתמי (שהיתומים משכו פירות מאחרים ולא נתנו דמים):
אייקר (ורוצין
המוכרים לחזור משום דקנין יתומים בכסף) - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (וכיון דאי אמשיכו להדיוט לא הדרי
- השתא כל שכן דלא הדרי);
זול - סבור
מינה היינו דרב חנילאי בר אידי (וניהדרו בהו יתמי); אמר ליה רב שישא בריה דרב אידי: הא -רעה היא
לדידהו, דזמנין דמצטרכי לפירי וליכא דיהיב להו עד דיהבי זוזי.
יהבי יתמי זוזי
אפירי: זול - לא יהא כח הדיוט חמור מן הקדש.
אייקר (ורוצים המוכרים לחזור) - סבור מינה היינו דרב חנילאי בר אידי (ולא יחזרו) - אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא - רעה היא לדידהו,
(גיטין נב,ב)
דאתו למימר להו
"נשרפו חיטכם בעלייה" (שהרי קניתם במעות; וכי תימא לא
מצו למימר הכי, דהא גבי גריעותא דיתמי אמרינן 'לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש' - לאו
מילתא הוא: דכיון דלענין חזרה לאו ברשות מוכר הוא - לענין דליקה נמי לאו ברשותיה
קיימא, דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לה ברשות מוכר לדליקה - היינו טעמא: בההיא הנאה
דקיימא ברשותיה לחזרה).
יהבי להו זוזי
ליתמי אפירי:
אייקר - לא יהא
כח הדיוט חמור מהקדש;
זול - סבור
מינה היינו דרב חנילאי בר אידי; אמר להו רב שישא בריה דרב אידי: הא - רעה הוא
לדידהו, דזמנין דמצטרכי לזוזי וליכא דיהיב להו עד דיהבי להו פירי.
אמר רב אשי:
אנא ורב כהנא חתמינן אשטרא דאימיה דזעירא יתמא, דמזבנא ארעא (דיתמי) לכרגא (לפיוסי כרגא דיתמי) בלא אכרזתא (וזבנה
בלא אכרזתא מפני שגבאי המלך נחוץ [אכרזתא: שמכריזין שלשים יום "קרקע פלוני
יוצא לימכר בבית דין"]), דאמרי
נהרדעי: לכרגא ולמזוני ולקבורה - מזבנינן בלא אכרזתא (לפי שאין
פנאי).
עמרם צבעא -
אפוטרופא דיתמי הוה; אתו קרובים לקמיה דרב נחמן, אמרי ליה: "קא לביש ומכסי
מיתמי"!
אמר להו (רב
נחמן): כי היכי דלישתמען מיליה (וצורך
היתומים הוא שיהא נראה כאדם חשוב)!
"קאכיל
ושתי מדידהו, ולא אמוד! (אינו עשיר לעשות יציאות הללו משלו, ומשל יתומים הוא
עושה)" (וסתם
עשיר אומדים אותו בני אדם, זה ככה וזה ככה, אבל עני - אין אדם אומדו; אי נמי דלא
אמיד לבני אדם שיהא עושרו ראוי ליציאות הללו).
אימור מציאה
אשכח;
"והא קא
מפסיד (נכסי היתומים: שאינו מפרנס הקרקעות כראוי להם וקוצץ אילנות)"!
אמר להו: אייתו
לי סהדי דמפסיד – ואיסלקיניה, דאמר רב הונא חברין משמיה דרב: אפוטרופוס דמפסיד
מסלקינן ליה,
דאיתמר:
אפוטרופא דמפסיד: רב הונא אמר רב: מסלקינן ליה; דבי רבי שילא אמרי: לא מסלקינן
ליה; והלכתא: מסלקינן ליה.
אפוטרופוס
שמינהו אבי יתומים ישבע:
מאי טעמא?
אי לאו דאית
ליה הנאה מיניה לא הוה ליה אפוטרופוס, ומשום שבועה (דרמית
עליה לבסוף) לא אתי לאמנועי (לא
ממנע מתחלה שהרי ההנהו זה).
מינוהו בית דין
- לא ישבע:>
מלתא בעלמא הוא
דעביד לבי דינא (גבי בית דין - טובת חנם היא שזה עושה לבית דין: לקבל
דבריהן ולטרוח לפני יתומין) ואי
רמית עליה שבועה - אתי לאמנועי (מעיקרא מלקבל עליו).
אבא שאול אומר
חילוף הדברים:
מאי טעמא
מינוהו בית דין ישבע?
בההיא הנאה דקא
נפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך עליה בי דינא - משום שבועה לא אתי
לאמנועי.
מינהו אבי
יתומים לא ישבע:
מילתא בעלמא
הוא דעבדי להדדי (דברי אהבה וריעות היה ביניהם, ולא הנאת ממון כל כך) ואי רמית עליה שבועה - אתי לאמנועי.
אמר רב חנן בר
אמי אמר שמואל: הלכתא כאבא שאול.
תניא: 'רבי
אליעזר בן יעקב אומר: זה וזה ישבע, והלכה כדבריו.'
תני רב תחליפא
בר מערבא קמיה דרבי אבהו: 'אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים ישבע, מפני שהוא נושא
שכר'.
אמר ליה: את
אייתת קבא וכיילת ליה [וכי
אתה מדדת כמה קבל בשכרו]?
אלא אימא 'מפני שהוא כנושא שכר'.
משנה:
מטמא (טהרותיו
של חברו כגון תרומה) והמדמע (תרומה
בחולין של חברו, ומפסידו: שאוסרו לזרים, וצריך למוכרו לכהנים בזול) והמנסך (יין חברו; בגמרא מפרש לה): בשוגג פטור (מתשלומין) במזיד חייב (בגמרא
אמר טעמא).
גמרא:
איתמר: מנסך:
רב אמר: מנסך ממש (שכשך בידו לתוכו לשם עבודה זרה, וכך היתה עבודתן), ושמואל אמר: מערב (יין נסך
ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה).
מאן דאמר
'מערב' - מאי טעמא לא אמר 'מנסך'?
אמר לך: מנסך -
קם ליה בדרבה מיניה (לא מצי למיתני במתניתין אמזיד 'חייב בתשלומין', דהא
עובד עבודת כוכבים הוה, ונסקל).
ואידך?
כדרבי ירמיה,
דאמר רבי ירמיה: משעת הגבהה (על מנת לגוזלו) הוא דקנה, מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך.[1]
ולמאן דאמר
מנסך - מאי טעמא לא אמר מערב?
אמר לך: מערב -
(גיטין נג,א)
היינו מדמע (שמערב
בהיתר דבר האוסרו; וכיון דשמעינן דקנסוהו רבנן - הוא הדין דילפינן מיניה למנסך,
ולא אצטריך למתנייה; אבל השתא דמנסך ממש - איצטריך למתנייה, דלא תימא 'קם ליה
בדרבה מיניה ופטור').
ואידך?
(מטמא ומדמע דבמזיד חייב) קנסא הוא (דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק), ומקנסא לא ילפינן (דהא לאו
דינא הוא, והיכא דקנוס – קנוס, והיכא דלא קנוס - לא קנוס, ולהכי אצטריך 'מנסך').
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] רש"י
מפרש אליבא דרב מנסך הוא מי ששכשך ביד ולא הגביה, משום שאם הגביה – כבר נתחייב
בדמי היין משום גזילה.
אם כך מדוע צריך את ההסבר שיהא פטור משום קים
ליה בדרבה מיניה?
בבא קמא קיז,א:
ולבסוף סברי כרבי ירמיה, דא"ר ירמיה: משעת
הגבהה קנייה איחייב ליה ממון מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך.
שיטה מקובצת בבא קמא קיז,א:
...
אבל מנסך אפשר למהדרה, הלכך הגבהה לאו כתחילת ניסוך הוא
ומעיקרא הוא דלא יהבו דעתייהו להאי טעמא וקא
מחשבי דלמנסך דקים ליה בדרבה מיניה פטור, ולבסוף יהבו דעתייהו להאי טעמא
וחייבוה; ולעולם היכא דשוו טעמייהו להדדי ילפינן קנסא מקנסא. הראב"ד
ז"ל.
אם כן לפי הראב"ד אלו שני טעמים שונים.
ונכון הוא: מתחייב גם בממון תחילה, ומתחייב בנפשו כאשר מנסך.
[YH1] שבת קכח,א תוד"ה ונתן הכסף וקם לו: אין הפסוק כך אלא "ויסף חמישית כסף
ערכך עליו וקם לו" (ויקרא כז,יט)]