דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
המשך פרק חמישי 'הניזקין'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין נב,ב)
משנה:
מטמא (טהרותיו
של חברו כגון תרומה) והמדמע (תרומה
בחולין של חברו, ומפסידו: שאוסרו לזרים, וצריך למוכרו לכהנים בזול) והמנסך (יין חברו; בגמרא מפרש לה): בשוגג פטור (מתשלומין) במזיד חייב (בגמרא
אמר טעמא).
גמרא:
איתמר: מנסך:
רב אמר: מנסך ממש (שכשך בידו לתוכו לשם עבודה זרה, וכך היתה עבודתן), ושמואל אמר: מערב (יין נסך
ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה).
מאן דאמר
'מערב' - מאי טעמא לא אמר 'מנסך'?
אמר לך: מנסך -
קם ליה בדרבה מיניה (לא מצי למיתני במתניתין אמזיד 'חייב בתשלומין', דהא
עובד עבודת כוכבים הוה, ונסקל).
ואידך?
כדרבי ירמיה,
דאמר רבי ירמיה: משעת הגבהה (על מנת לגוזלו) הוא דקנה, מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך.[1]
ולמאן דאמר
מנסך - מאי טעמא לא אמר מערב?
אמר לך: מערב -
(גיטין נג,א)
היינו מדמע (שמערב
בהיתר דבר האוסרו; וכיון דשמעינן דקנסוהו רבנן - הוא הדין דילפינן מיניה למנסך,
ולא אצטריך למתנייה; אבל השתא דמנסך ממש - איצטריך למתנייה, דלא תימא 'קם ליה
בדרבה מיניה ופטור').
ואידך?
(מטמא ומדמע דבמזיד חייב) קנסא הוא (דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק), ומקנסא לא ילפינן (דהא לאו
דינא הוא, והיכא דקנוס – קנוס, והיכא דלא קנוס - לא קנוס, ולהכי אצטריך 'מנסך').
ולמאן דיליף
קנסא מקנסא (היינו רב, דאמר 'מנסך ממש', דאילו מערב לא אצטריך,
דילפינן ממדמע - אף על גב דקנסא הוא) - כל הני (דמתניתין) למה לי (ליתני חדא ונילפא אידך מינה)?
צריכא: דאי תנא
'מטמא' - אי תרומה הוה אמינא משום דקא מפסיד לה לגמרי (דלא חזיא
תו לאכילה), ואי מטמא חולין - משום
ד'אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל (מפני פרושים שאוכלין
חוליהן בטהרה)' (ומשום
דעבד איסורא קנסוהו), אבל מדמע (לא
מפסיד לגמרי, דהא חזי לכהנים, וזבני מיניה בזול) אימא לא! ואי אשמעינן מדמע - משום דשכיח (דעביד,
ובמילתא דשכיח עבדי רבנן תקנתא כי היכי דלא נעביד), אבל מטמא - דלא שכיח - אימא לא! ואי אשמעינן מטמא ומדמע
- משום דלא קים ליה בדרבה מיניה, אבל מנסךך - דקים ליה בדרבה מיניה - אימא לא! קא
משמע לן כדרבי ירמיה (דמדאגבהה קנייה).
ולהא דתני אבוה
דרבי אבין: 'בראשונה היו אומרים: 'המטמא והמנסך', חזרו לומר אף 'המדמע'' -
כל הני למה לי (כיון דתנן 'מנסך' בתרתי, דרישא - כל שכן מדמע, דליכא
למימר דקם ליה בדרבה מיניה)?
צריכא: דאי
אשמעינן 'מטמא' - משום דלא קים ליה בדרבה מיניה, אבל מנסך - דקים ליה בדרבה מיניה
- אימא לא! ואי אשמעינן מנסך משום דקא מפססיד ליה לגמרי (שאוסרו
בהנאה) אבל מטמא, דלא מפסיד ליה
לגמרי (אף על גב דמפסיד ליה לגמרי לענין שהוא עצמו אינו יכול לאכול,
אבל חזי הוא עדיין להסקה או למאכל בהמה, דאפילו מטמא תרומה חזי להסקה או לבהמת
כהן) - אימא לא! ואי אשמעינן הני
תרתי - משום דהפסד מרובה (מטמא איכא הפסד מרובה, דלא חזיא
תו לאכילה), אבל מדמע, דהפסד מועט -
אימא לא! - צריכא.
אמר חזקיה: דבר
תורה: אחד שוגג ואחד מזיד - חייב; מאי טעמא? היזק שאינו ניכר (כגון
הני דמתניתין שלא נשתנו מכמות שהיו)
שמיה היזק (ובהיזק לא חילקה תורה כשהוא בא בידי אדם עצמו, בין שוגג
למזיד, כדאמרינן בהחובל (בבא קמא פה,ב): פצע תחת פצע - לחייב על השוגג כמזיד); ומה טעם אמרו 'בשוגג פטור'? כדי שיודיעו (שטימא
או דימע; דאי מחייבת ליה - לא אתי מודע להו לבעלים, ואכלי איסורא).
אי הכי - אפילו
במזיד נמי!?
השתא לאוזוקי
קא מכוין, אודועי לא מודע ליה (דאי לאו להקניטו בא ולהודיעו -
למה לו דעבד)?!
ורבי יוחנן
אמר: דבר תורה: אחד שוגג ואחד מזיד פטור; מאי טעמא? היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק,
ומה טעם אמרו 'במזיד חייב'? שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו
ואומר 'פטור אני'.
תנן [להלן במשנתנו נד,ב]: 'הכהנים שפגלו במקדש (קרבנות
ששחטום וזרקום לאכול מהם חוץ לזמנם, ולא הורצו לבעלים): מזידים (שידעו שפסולים בכך) חייבין (לשלם
דמיהם לבעלים)' (שהרי
צריכין להביא אחרים; ואי נמי נדבה היא קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא
דורון היה מבקש); ותני עלה: 'מפני
תיקון העולם' (קא סלקא דעתן
דהכי קאמר: חייבין מפני תקון העולם, שלא ירגילו בכך); ואי אמרת 'היזק שאינו ניכר שמיה היזק' האי 'שוגגין
פטורין מפני תיקון העולם' מיבעי ליה (דהא 'חייבין דמזיד' - דינא
דאורייתא הוא, ו'תיקון העולם' - אפטורין הוא דשייך למיתני, כדי שיודיעו)?
הכי נמי קאמר:
'מזידין חייבין' - הא שוגגין פטורין (דמתניתין לא תני 'שוגגין פטורין'
בהדיא ברישא), מפני תיקון העולם (ואי
נמי תני 'תיקון העולם' - לא ארישא קאי).
מתיב רבי
אלעזר: (תוספתא בבא קמא פ"ו ה"יז [ליברמן]; בבא קמא נו,א;
צח,א) 'העושה מלאכה במי חטאת (דפרה
אדומה) ובפרת חטאת (וכן
פרה עצמה - נפסלין במלאכה, דכתיב (במדבר יט,ב) 'אשר
לא עלה עליה עול'; ובמי חטאת כתיב (במדבר
יט,ט) 'למשמרת למי נדה' ותניא
בספרי [במדבר פסקא קכ"ד]: מה תלמוד
לומר? שיכול אין לי שתהא מלאכה פוסלת אלא בפרה, ומנין אף במים? תלמוד לומר: 'למשמרת
למי נדה', כלומר: שיהיו משומרות לכך - ולא לדבר אחר) - פטור מדיני אדם (לשלם) וחייב בדיני שמים' (פורענות לשלם לרשעים שנתכוין
להפסיד את ישראל); ואי אמרת 'היזק
שאינו ניכר שמיה היזק' - בדיני אדם נמי לחייב?
הוא מותיב לה
והוא מפרק לה: פרה שהכניסה לרבקה (למקום אסיפת הבהמות וקישורן, כמו
'כעגלי מרבק' (מלאכי
ג,כ)) על מנת שתינק
(את אמה) ותדוש
(בתבואה עם השאר; דתשלומין ליכא אמעשה ידיו, דאמר "לטובה
הכנסתיה שתינק", ופסולה לא הוי אלא מחמת מחשבתו: שנתכוין אף שתדוש; וגרמא
בניזקין פטור, דאמחשבה לא מחייבינן ליה דפסולה מחמת מחשבה הוא, כדאמר (פסחים
כו,ב) 'עוּבד' - דומיא דעבד דניחא ליה); מי חטאת - ששקל בהן משקלות (שהיו
תלויות בכף מאזנים, והיה יודע משקלם, ונתן בשר לשקלו בכף שניה, דלא עבד בהן מעשה
בידיו אלא במחשבה מיפסל)!
והאמר רבא 'מי
חטאת
(גיטין נג,ב)
ששקל בהן
משקלות - כשרה'?
לא קשיא: הא [שפסולים] בגופן, הא (דרבא) בכנגדן (כדפרישית; ומתניתא דמשמע
פסולות - ששקל בגופן כדרך הטבחים לשקול בשר במים: שיש להם כלי שיש בו שנתות, ונותנים
מים בראשונה, ונותנים בשר במים עד שהמים עולים לרושם השני, וכוונהו כבר: שבמשקל
ליטרא או שני ליטראות - המים עולים ומגיעין לאותו הרושם).
'בגופן'? מעשה קא עביד בהו! ואי היזק שאינו ניכר
שמיה היזק בדיני אדם נמי לחייב!
אלא אידי ואידי
בכנגדן, ולא קשיא: הא (מתניתא [הברייתא
של רבי אלעזר שאמר שהמים פסולים]) דאסח דעתיה (משמירתן,
על ידי המשקל ששקל בהם, ונפסלו בהיסח הדעת; ד'למשמרת
למי נדה' כתיב: שצריכה שימור תמיד; ומיהו בדיני אדם לא מיחייב, דגרמא
בעלמא הוא), הא (דרבא) דלא אסח דעתיה.
מתיב רב פפא: 'גזל
מטבע ונפסל (שפסלתו מלכות), תרומה ונטמאת (מאליה), חמץ ועבר עליו הפסח - אומר לו "הרי שלך
לפניך" (ובלבד שישלם לו אותו עצמו, וקרינא בה 'והשיב
את הגזלה אשר גזל' (ויקרא ה,כג), שהרי לא
נשתנה)'; ואי אמרת היזק שאינו ניכר
שמיה היזק - האי גזלן הוא (מכדי
מיגזל גזליה, מדמשכיה, וקם ליה ברשותיה) ממונא מעליא בעי שלומי (וכי קמשלם ליה - דבר הניזק משלם
ליה, ולא כמה שגזל)!?
תיובתא.
לימא כתנאי: 'המטמא
והמדמע והמנסך אחד שוגג ואחד מזיד – חייב, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג
פטור, במזיד חייב'; מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר (רבי
מאיר) סבר היזק שאינו ניכר שמיה
היזק (הלכך אף בשוגג חייב דאתרבי (בבא קמא כו,ב) מ'פצע
תחת פצע' [שמות כא,כה]), ומר סבר: לא שמיה היזק (ובמזיד
הוא דמחייב משום קנסא).
אמר רב נחמן בר
יצחק: דכולי עלמא היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, והכא – ב'קנסו שוגג אטו
מזיד' קא מיפלגי: דמר (רבי מאיר) סבר קנסו שוגג אטו מזיד (ואף על גב דמזיד גופיה קנסא הוא), ומר סבר לא קנסו שוגג אטו מזיד.
ורמי דרבי מאיר
אדרבי מאיר ורמי דרבי יהודה אדרבי יהודה, דתניא: 'המבשל בשבת: בשוגג - יאכל (הוא
עצמו, ואף בשבת), במזיד - לא
יאכל, דברי רבי מאיר;
רבי יהודה
אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת (לאחר שהמתין בכדי שיעשו אבל בשבת
לא דקניס שוגג אטו מזיד), במזיד
- לא יאכל עולמית.
רבי יוחנן
הסנדלר אומר: בשוגג - יֵאָכֵל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית
לא לו ולא לאחרים' (בדרבי
יוחנן הסנדלר גרס יֵאָכֵל, דרבי יוחנן סבר מעשה שבת אסורין באכילה, ויליף לה מקראי
בבא קמא (עא,א) ובכתובות (לד,ב));
קשיא דרבי מאיר
אדרבי מאיר קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה!
דרבי מאיר
אדרבי מאיר לא קשיא: כי קניס – בדרבנן (מטמא ומדמע - איסורא דרבנן
הוא; כיון דלא שמיה היזק - אין כאן איסורא דאורייתא; ודברי סופרים צריכין חיזוק,
הלכך קניס אף השוגג, (אבל
בישול בשבת איסורא דאורייתא הוא)
בדאורייתא לא קניס (ולא שכיח דעברי עלה הלכך לא קניס).
והא מנסך
דאורייתא הוא, וקא קניס?
משום חומרא
דעבודת כוכבים (להרחיקו מן האיסור) קנס ליה (ועבד ליה חיזוק).
דרבי יהודה
אדרבי יהודה לא קשיא: כי לא קניס – בדרבנן, בדאורייתא (משום
דעבד איסור חמור) קניס (להרחיקו,
אבל בדרבנן - דקיל - לא קניס את השוגג).
והא מנסך,
דאורייתא, ולא קניס?
משום חומרא
דעבודת כוכבים מיבדל בדילי מיניה (ולא צריך למיקנסיה).
ורמי דרבי מאיר
אדרבי מאיר בדאורייתא (דאורייתא אדאורייתא), דתניא: 'הנוטע בשבת: בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר;
ובשביעית - בין בשוגג בין במזיד – יעקר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשביעית:
בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר, ובשבת - בין בשוגג בין במזיד – יעקר' (הכא
תני בשבת דאורייתא דלא קניס, וגבי שביעית קתני 'בין בשוגג בין במזיד יעקר';
והוא הדין נמי דלרבי יהודה קשיא, אלא משום דתנא קמא -
רבי מאיר הוא - נקט ליה; ומסקנא אליבא דתרווייהו מתרצינן לה:)
ולטעמיך תקשה
לך היא גופה: מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית?
אלא התם - כדקתני
טעמא: 'אמר רבי מאיר: מפני מה אני אומר בשבת: בשוגג יקיים במזיד יעקר,
ובשביעית: בין בשוגג בין במזיד יעקר? מפני שישראל מונין לשביעית (ישראל
מונין שנות נטיעותיהן לשביעית, לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה, ולרבעי
כשיוצא מאיסור ערלה, ומחללין אותו ברביעית; הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה
בשביעית, ואתי למשרי נטיעה בשביעית!),
(גיטין נד,א)
ואין מונין (נטיעותיהן[2]) לשבתות (שאין מונין ימים לנטיעה אלא שנים
לפיכך אין הדבר ידוע לזמן מרובה שנטע בשבת); דבר אחר: נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות'.
מאי 'דבר
אחר' (למה ליה לאתויי טעמא אחרינא)?
הכי קאמר: וכי
תימא: שבת נמי זימנין דמיקלע יום שלשים בשבת, דאי נטע ההוא יומא הוא דסלקא ליה
שתא, ואי לא לא סלקא ליה שתא (זימנין דצריך למימני, דתניא:
'הנוטע ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה - עלתה לו שנה לשני ערלה' דשלשים יום
בשנה חשובין שנה, ומותר לקיימן בשביעית; פחות משלשים יום לפני ראש השנה - לא עלתה
לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית; הלכך זמנין דשבת זו שנטע זה הויא יום שלשים לפני
ר"אש השנה, ומונין אותו שנה, ואי הוה בציר ההוא יומא - לא הוה סליק ליה שתא;
ולאחר זמן, כשאוכלין מן הפירות לסוף שתי שנים, ואומרים "למה הותרו פירות הללו
לשתי שנים" ואומר להם 'השלשים שלפני ראש השנה חשובין שנה" - ומזכירים
שנטע בשבת, וליקנסוה) - תא שמע 'דבר
אחר: נחשדו ישראל על השביעית (ואיכא למיחש מתוך שהדבר ניכר אתי
למישרי נטיעה בשביעית) ולא נחשדו
על השבתות' (ואפילו
יזכר ויודע הדבר - לא אתי למישרי נטיעתא בשבת).
דרבי יהודה
אדרבי יהודה לא קשיא: באתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית; דההוא דאמר ליה לחבירו
"דייר בר דיירתא (גר בן גיורת)" - אמר ליה: "אנא לא אכלי פירי דשביעית כוותך"!
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] רש"י
מפרש אליבא דרב מנסך הוא מי ששכשך ביד ולא הגביה, משום שאם הגביה – כבר נתחייב
בדמי היין משום גזילה.
אם כך מדוע צריך את ההסבר שיהא פטור משום קים
ליה בדרבה מיניה?
בבא קמא קיז,א:
ולבסוף סברי כרבי ירמיה, דא"ר ירמיה: משעת
הגבהה קנייה איחייב ליה ממון מתחייב בנפשו לא הוי עד שעת ניסוך.
שיטה מקובצת בבא קמא קיז,א:
... אבל מנסך אפשר למהדרה, הלכך הגבהה לאו
כתחילת ניסוך הוא
ומעיקרא הוא דלא יהבו דעתייהו להאי טעמא וקא
מחשבי דלמנסך דקים ליה בדרבה מיניה פטור, ולבסוף יהבו דעתייהו להאי טעמא
וחייבוה; ולעולם היכא דשוו טעמייהו להדדי ילפינן קנסא מקנסא. הראב"ד
ז"ל.
אם כן לפי הראב"ד אלו שני טעמים שונים.
ונכון הוא: מתחייב גם בממון תחילה, ומתחייב בנפשו כאשר מנסך.
[2] לא ברור מדוערש"י נותן פירוש מצומצם:
'לנטיעות'; הרי אילו היו מונים דבר אחר לשבתות והיה ניכר – היה צריך לפסוק לאיסור
גם כן! אולי רש"י מפרש כך בגלל רצף הגמרא, אך עדיין צריך עיון.