דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
המשך פרק חמישי 'הניזקין'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין נג,ב)
ורמי דרבי מאיר
אדרבי מאיר בדאורייתא (דאורייתא אדאורייתא), דתניא: 'הנוטע בשבת: בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר;
ובשביעית - בין בשוגג בין במזיד – יעקר, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשביעית:
בשוגג – יקיים, במזיד – יעקר, ובשבת - בין בשוגג בין במזיד – יעקר' (הכא
תני בשבת דאורייתא דלא קניס, וגבי שביעית קתני 'בין בשוגג בין במזיד יעקר';
והוא הדין נמי דלרבי יהודה קשיא, אלא משום דתנא קמא -
רבי מאיר הוא - נקט ליה; ומסקנא אליבא דתרווייהו מתרצינן לה:)
ולטעמיך תקשה
לך היא גופה: מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית?
אלא התם -
כדקתני טעמא: 'אמר רבי מאיר: מפני מה אני אומר בשבת: בשוגג יקיים במזיד יעקר,
ובשביעית: בין בשוגג בין במזיד יעקר? מפני שישראל מונין לשביעית (ישראל
מונין שנות נטיעותיהן לשביעית, לפי שצריכין למנות שנות הנטיעה לערלה, ולרבעי
כשיוצא מאיסור ערלה, ומחללין אותו ברביעית; הרואה מונה השנים למפרע ויודע שנטעה
בשביעית, ואתי למשרי נטיעה בשביעית!),
(גיטין נד,א)
ואין מונין (נטיעותיהן[1]) לשבתות (שאין מונין ימים לנטיעה אלא שנים
לפיכך אין הדבר ידוע לזמן מרובה שנטע בשבת); דבר אחר: נחשדו ישראל על השביעית ולא נחשדו על השבתות'.
מאי 'דבר
אחר' (למה ליה לאתויי טעמא אחרינא)?
הכי קאמר: וכי
תימא: שבת נמי זימנין דמיקלע יום שלשים בשבת, דאי נטע ההוא יומא הוא דסלקא ליה
שתא, ואי לא לא סלקא ליה שתא (זימנין דצריך למימני, דתניא:
'הנוטע ערב שביעית שלשים יום לפני ראש השנה - עלתה לו שנה לשני ערלה' דשלשים יום
בשנה חשובין שנה, ומותר לקיימן בשביעית; פחות משלשים יום לפני ראש השנה - לא עלתה
לו שנה, ואסור לקיימן בשביעית; הלכך זמנין דשבת זו שנטע זה הויא יום שלשים לפני
ר"אש השנה, ומונין אותו שנה, ואי הוה בציר ההוא יומא - לא הוה סליק ליה שתא;
ולאחר זמן, כשאוכלין מן הפירות לסוף שתי שנים, ואומרים "למה הותרו פירות הללו
לשתי שנים" ואומר להם 'השלשים שלפני ראש השנה חשובין שנה" - ומזכירים
שנטע בשבת, וליקנסוה) - תא שמע
'דבר אחר: נחשדו ישראל על השביעית (ואיכא למיחש מתוך שהדבר
ניכר אתי למישרי נטיעה בשביעית)
ולא נחשדו על השבתות' (ואפילו
יזכר ויודע הדבר - לא אתי למישרי נטיעתא בשבת).
דרבי יהודה
אדרבי יהודה לא קשיא: באתריה דרבי יהודה חמירא להו שביעית; דההוא דאמר ליה לחבירו
"דייר בר דיירתא (גר בן גיורת)" - אמר ליה: "אנא לא אכלי פירי דשביעית כוותך"!
תא שמע (דרבי
מאיר בדרבנן לא קניס שוגג): 'אכל תרומה טמאה (בשוגג, ואפילו טמאה) - משלם חולין טהורין (ולקמן
פריך 'אמאי משלם טהורין?'; האוכל תרומה שוגג אינו משלם מעות אלא תבואה, ואינו משלם
תרומה אלא חולין מתוקנין, ועל ידי תשלומין הן נעשין תרומה, שנאמר 'ונתן לכהן את
הקדש (ויקרא כב)': על ידי נתינתו נעשו קודש; אלמא דבר הראוי לחול עליו שם תרומה
בעינן, ולא מעות; אבל האוכלה מזיד משלם מעות); שילם חולין טמאים - מהו? אמר סומכוס משום רבי מאיר:
בשוגג (שילם, שלא היה יודע שהן טמאין) - תשלומיו תשלומין (ופטור
באלו, והן נעשין תרומה טמאה כמה שאכל), במזיד - אין תשלומיו תשלומין (ולקמיה פריך אמאי); וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה (שוגג
ומזיד) תשלומיו תשלומין (והן
נעשין תרומה וממון כהן, ואם קידש בהן אשה מקודשת), וחוזר ומשלם חולין טהורים (משום
קנס, ואינן נעשין תרומה)'; והוינן
בה: במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין (אמאי קנסת ליה אמזיד דהני
תשלומין? - הא לא הזיד בתשלומין גרועין): תבא עליו ברכה: דאכיל מיניה מידי דלא חזי ליה בימי טומאתו (תרומה
טמאה, דלא מצי למיכל בימי טומאה, דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה, ואפילו היא
טמאה), וקא משלם ליה (חולין
טמאים,) מידי דחזי ליה בימי טומאתו (ואף
על גב דסוף סוף הן נעשין תרומה, ולא חזו ליה, דהא טמאה היא - מיהו חולין טמאין
מיכוין לשלומי, ולא ידע דהם נעשין תרומה)! ואמר רבא, ואמרי לה כדי [חברו של רבא]: חסורי מחסרא והכי קתני: 'אכל תרומה טמאה -
משלם כל דהו (כל שהוא חולין, בין טהורין בין טמאין); אכל תרומה טהורה - משלם חולין טהורים; שילם
חולין טמאין – מהו? סומכוס אומר משום רבי מאיר: בשוגג תשלומיו תשלומין (דהא אוכל תרומה שוגג - לפי
מדה משלם, ולא לפי דמים ואף על גב דהך טומאה גריעא מההיא דאכל - תשלומין הן
מדאורייתא; ורבנן נמי לא קנסוהו, הואיל ושגג בתשלומין); במזיד (שידע שטמאין הן) - אין תשלומיו תשלומין (דקנסוהו
רבנן, שמתכוין להפסיד כהן); וחכמים
אומרים: אחד זה ואחד זה תשלומיו תשלומין, וחוזר ומשלם חולין טהורין'; ואמר רב אחא
בריה דרב איקא (ביבמות בהאשה רבה (צ,א) דמזיד נמי דקאמר רבי מאיר אין
תשלומיו תשלומין - להפטר לגמרי קאמר, כלומר: שצריך לחזור ולשלם חולין טהורין,
כרבנן, ובשוגג הוא דפליג אדרבנן: דלרבי מאיר לא קנסו שוגג אטו מזיד, ורבנן קנסו;) הכא בקנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו: דרבי
מאיר סבר: לא קנסו שוגג אטו מזיד (והא הכא איסורא דרבנן היא:
דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו, דלפי מדה משלם, וכי משלם טמאין - אפילו במזיד -
איסורא דרבנן הוא דעבד, ולא קניס רבי מאיר שוגג), וחכמים אומרים: קנסו.
הכי? השתא: התם
- גברא לשלומי קא מיכוין (ואדם כשר הוא) - אנן ניקום וליקנסיה (על
שגגתו)? (אבל מטמא
ומדמע שוגג - אינו מתעסק בטובה.)
תא שמע: 'דם
שנטמא וזרקו בשוגג - הורצה (דהציץ מרצה, ומותר בשר באכילה); במזיד - לא הורצה (מדרבנן,
וקנסא הוא: לאסור בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו; והך זריקת מזיד - איסורא דרבנן
היא, דמדאורייתא זורק לכתחילה, דהציץ מרצה)'.
אמר לך רבי
מאיר: הכי? השתא: התם - גברא לכפורי קא מכוין, אנן ניקום ונקנסיה (על
שגגתו)? (והוא
הדין דמצי לשנויי 'הא מני רבי יהודה היא, דלא קניס בדרבנן, דהא לאו סתם משנה היא
אלא ברייתא היא, במנחות ב'הקומץ רבה' (כה,א); מיהו
ניחא ליה לשנויי דאפילו תימא רבי מאיר היא.)
תא שמע: 'המעשר
בשבת (איסור שבות דרבנן היא כדתנן ב'משילין' (ביצה
לו,א): 'אלו הן משום שבות של מצוה: אין מגביהין תרומות ומעשרות'
- דמיחזי כמתקן): בשוגג – יאכל, במזיד לא יאכל (והך
'המעשר בשבת' - סתם משנה היא במסכת תרומות (פ"ב
מ"ג), וכן המטביל כליו: מטביל נמי איסורא דרבנן היא, במסכת ביצה
בפרק 'יום טוב' (יח,א), מפני שנראה כמתקן כלי; וכל הני
רמינן דרבי מאיר אדרבי מאיר, דקניס לעיל בדרבנן.)
הכי? השתא: התם
- גברא לתקוני קא מיכוין, אנן ליקום וליקנסייה?
תא שמע: 'המטביל
כלים בשבת: בשוגג - ישתמש בהן, במזיד - לא ישתמש בהן'!
הכי? השתא: התם
- גברא לטהורי מאני קא מיכוין, אנן ליקום ולליקנסיה?
ורמי דרבי
יהודה אדרבי יהודה בדרבנן, דתניא:
(גיטין נד,ב)
(אגוזי פרך אין בטלין אפילו באלף מפני חשיבותן: נתפצעו
האגוזים של ערלה ואחר כך נפלו לתוך של היתר - יעלו): 'נפלו (תחלה) ונתפצעו (ואחר כך
נתפצעו) אחד (שפצען) שוגג (שלא
נתכוין כדי לבטל חשיבותן ולהעלותן באחד ומאתים, כדין ערלה) ואחד מזיד (בין
שפצען מזיד: שנתכוין לכך) - לא
יעלו, דברי רבי מאיר; ורבי יהודה רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: בשוגג – יעלו, במזיד
- לא יעלו (אפילו באלף, דקניס רבי מאיר ורבי יהודה שוגג אטו
מזיד, אף על גב דהך עלייה שהוא מעלה ומבטל אגוזי פרך)', והא הכא דמדאורייתא חד בתרי בטל (- איסורא
דרבנן בעלמא הוא, ואפילו שלמים דמדאורייתא אין חילוק בין חשוב לשאינו חשוב, דהכל
בטל, דכתיב 'אחרי רבים להטות' (שמות
כג,ב)), ורבנן הוא
דגזור, וקא קניס רבי יהודה?
התם - היינו
טעמא דרבי יהודה: משום דאתי לאיערומי (ולהתכוין, ויאמר "שוגג הייתי
ולא נתכוונתי כדי להעלותן").
ורמי דרבי יוסי
אדרבי יוסי, דתנן [ערלה פ"א מ"ו]: 'נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות אחרות
- הרי זה לא ילקט (דכל זמן שהיא במקומה - כמחובר חשיבא, ולא בטלה; וכי
לקיט לפירות ומבטל להו במאתים - הוי מבטל איסור לכתחילה), ואם ליקט (ולא נמלך) - יעלו באחד ומאתים (דהוה ליה
שוגג, דלא נתכוון ללקט על מנת לבטל, דסבור שכבר בטלו במחובר), ובלבד שלא יתכוין ללקט (בכוונת
ביטול);
רבי יוסי
אומר: אף המתכוין ללקט - יעלו באחד ומאתים (אלמא
במזיד נמי בטיל)'
הא - אתמר עלה:
אמר רבא: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת (אין לך אדם
נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת; וכיון דלא שכיחא -
לא אחמור בה רבנן, אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא);
וכן כי אתא
רבין אמר רבי יוחנן: חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת.
משנה:
הכהנים שפגלו
במקדש מזידין – חייבין.
גמרא:
תנו רבנן: 'היה
עושה עמו בטהרות, ואמר לו "טהרות שעשיתי עמך נטמאו"; היה עושה עמו
בזבחים, ואמר לו "זבחים שעשיתי עמך נתפגלו" – נאמן; אבל אמר לו
"טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו" ו"זבחים שעשיתי עמך ביום
פלוני נתפגלו" - אינו נאמן' - מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?
אמר אביי: כל
שבידו (לעשות בשעה שמודיעו) – נאמן (ורישא - כגון שעודן בידו לטמאן ולפגלן; וגבי קרבנות -
בכהן העובד קמיירי, כגון שהודיעו בין שחיטה לזריקה ואמר "פיגלתיה
בשחיטה" שעדיין בידו לפגלו בשאר עבודות [אם
טרם פגל אותם], אבל
'ביום פלוני' - שכבר יצאו מידו - לאו כל כמיניה).
רבא אמר: (אף
על פי שאין בידו נאמן, וסיפא) כגון
דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי, ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה.
ההוא דאמר ליה
לחבריה "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו"; אתא לקמיה דרבי אמי, אמר
ליה: שורת הדין (כלומר: הדין נותן) אינו נאמן.
אמר לפניו רבי
אסי: רבי! אתה אומר כן (שאינו נאמן)? (אבל) הכי אמר
רבי יוחנן משום רבי יוסי: מה אעשה שהתורה האמינתו (ואפילו
לאחר זמן, כדמפרש)?
היכן האמינתו?
אמר רבי יצחק
בר ביסנא: כהן גדול ביום הכפורים יוכיח (בפר ושעיר שלפני ולפנים,
שהוא שם יחיד, ואין רואהו), דכי אמר
"פגול" – מהימן (ואם אמר "פגול" -
מהימן, דהא כתיב 'המקריב אותו לא יֵחָשֵׁב [פִּגּוּל יִהְיֶה
וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא] (ויקרא
ז,יח) וקרי 'לא יחשֹב' - מחשבת
פיגול, ואם חשב – 'פיגול יהיה'); ומנא ידעינן (ביום הכפורים דפגיל אי לאו
דמהימן)? והכתיב (ויקרא
טז,יז) וכל אדם לא יהיה באהל
מועד [בבאו לכפר בקדש עד צאתו; וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל
ישראל] - אלא לאו משום דמהימן?
ודלמא דשמעניה
דפגיל (כי אמר קרא 'פיגול יהיה',
דשמעינן דפגיל בקול רם' דאמר "הריני מזה על מנת להקטיר אימורין חוץ
לזמנן")?
אי לאו דמהימן (לומר
"בשעת עבודה פיגלתי") -
אף על גב דשמעניה (דפגיל)
נמי לא מהימן, דדלמא לבתר הכי (לבתר עבודה) קאמר!
ודלמא (בכהאי
גוונא מהימן) דחזיניה בפישפש (דבשעת
אמירה היה מזה)?
('פישפש': פתח קטן שהיה בבית החליפות, פתוח
להיכל, ושנים היו: אחד בצפון ואחד בדרום, כדתניא בזבחים, ב'איזהו מקומן' (זבחים
נה,ב): שני פישפשין היו בבית החליפות ... אחד בצפון ואחד
בדרום, כדי להכשיר את כל העזרה לשחיטת קדשים קלים, שנהיה קורין בכל הרוחות 'ושחטו
פתח אוהל מועד' (ויקרא ג,ב); וגם לול
קטן היה פתוח לבית הכפורת.
והאי דמקשי הכא 'דלמא דחזיניה בפישפש' - אהזאות
דעל הפרוכת בהיכל קאי; וגבי עבודות דלפני ולפנים נמי איכא לאקשויי דחזיניה דרך
לול.)
קשיא.
ההוא דאתא
לקמיה דרבי אמי, אמר ליה "ספר תורה שכתבתי לפלוני - אזכרות שלו לא כתבתים
לשמן"
אמר ליה: ספר
תורה ביד מי?
אמר ליה: ביד
לוקח.
אמר ליה: נאמן
אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה (הואיל
ואין בידך).
אמר ליה רבי
ירמיה: נהי דהפסיד שכר אזכרות - שכר דספר תורה כוליה מי הפסיד?
אמר ליה: אִין,
שכל ספר תורה שאין אזכרות שלו כתובות לשמן - אינו שוה כלום.
וליעבר עלייהו
קולמוס (לשמן, כתב על גבי כתב) וליקדשיה?
כמאן?
נימא דלא כרבי
יהודה, דתניא: 'הרי שהיה צריך לכתוב את השם, ונתכוון לכתוב
'יהודה', וטעה ולא הטיל בו דלת (ונמצא שם כתוב כדרכו, אבל שלא
לשמו הוא) - מעביר עליו קולמוס (לשמו) ומקדשו - דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים: אין
השם מן המובחר'.
אפילו תימא רבי
יהודה: עד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בחדא אזכרה, אבל דכולי ספר תורה (כל
אזכרות שבו) – לא, משום דמיחזי
כמנומר.
ההוא דאתא
לקמיה דרבי אבהו, אמר ליה "ספר תורה שכתבתי לפלוני - גוילין (קלפים) שלו לא עיבדתים לשמן"
אמר לו: ספר
תורה ביד מי?
אמר לו: ביד
לוקח.
אמר לו: מתוך
שאתה נאמן להפסיד שכרך - אתה נאמן להפסיד ספר תורה.
(גיטין נה,א)
ומאי שנא מדרבי
אמי (דאמר ליה "אין אתה נאמן להפסיד ספר תורה")?
התם איכא למימר
(דמשקר, ונתכוון להקניט) טעי בדרבי ירמיה (וסבור שלא יפסיד אלא שכר
אזכרות, כרבי ירמיה); (אבל) הכא (גבי קלפים) - כיון דקא מפסיד כוליה אגריה (דיודע
הוא שיפסיד כל שכרו), ואתא ואמר –
אימור: קושטא קאמר.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] לא ברור מדוערש"י נותן פירוש מצומצם:
'לנטיעות'; הרי אילו היו מונים דבר אחר לשבתות והיה ניכר – היה צריך לפסוק לאיסור
גם כן! אולי רש"י מפרש כך בגלל רצף הגמרא, אך עדיין צריך עיון.