גיטין דף נו

דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

גיטין דף נו

המשך פרק חמישי 'הניזקין'

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(גיטין נה,ב)

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים; אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא; אשקא דריספק חרוב ביתר ('שקא דריספק' = דופן של מרכבת נשים, שקורין ריטוג"א בלשון אשכנז, והיא כעין עגלה; דאמרינן ב'אותו ואת בנו' (חולין עט,א): כי מעיילית לי כודנייתא בריספק).

אקמצא ובר קמצא (כך שם שני יהודים) חרוב ירושלים: דההוא גברא דרחמיה (אוהבו היה שמו) 'קמצא'[1], ובעל דבביה 'בר קמצא'; עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא.

אזל אייתי ליה בר קמצא.

אתא אשכחיה דהוה יתיב, אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק!

אמר ליה: הואיל ואתאי – שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא.

(גיטין נו,א)

אמר ליה: לא (לא שביקנא לך)!

אמר ליה (איהו): יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך.

אמר ליה: לא!

אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך!

אמר ליה: לא!

נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה; אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה - שמע מינה קא ניחא להו; איזיל איכול בהו קורצא (מלשינות) בי מלכא.

אזל, אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי!

אמר ליה: מי יימר?

אמר ליה: שדר להו קורבנא (קרבן להקריב על גבי המזבח, דקיימא לן [ספרא אמור פרשתא ז משנה ב] 'איש איש [מבית ישראל ומן הגר הגר בישראל אשר יקריב קרבנו...]' [ויקרא כה,יח] - לרבות את עובדי כוכבים שנודרים נדרים ונדבות כישראל (חולין יג,ב)), חזית אי מקרבין ליה!

אזל, שדר בידיה עגלא תלתא; בהדי דקאתי - שדא ביה מומא בניב שפתים (שפה העליונה) - ואמרי לה בדוקין שבעין ('דוקין' = טיל"ה, כמו 'הנוטה כדוק' (ישעיה מ,כב)) - דוכתא דלדידן הוה מומא, ולדידהו לאו מומא הוא (להקריב לגבוה בבמה דידהו, אלא מחוסר אבר).

סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות; אמר להו רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו "בעלי מומין קריבין לגבי מזבח"!

סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא, אמר להו רבי זכריה: יאמרו "מטיל מום בקדשים יהרג (שיהו סבורין שבשביל שהטיל מום בקדשים ועבר על 'מום לא יהיה בו' (ויקרא כב,כא) - נהרג)".

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו (סבלנותו) של רבי זכריה בן אבקולס (שסבל את זה ולא הרגו [כלומר: הקריב את הבהמה]) החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

שדר עלוייהו לנירון קיסר; כי קאתי (כשהיה סמוך לירושלים) - שדא גירא למזרח (לקסום קסם) - אתא נפל בירושלים; למערב - אתא נפל בירושלים; לארבע רוחות השמים - אתא נפל בירושלים.

אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקיך!

אמר ליה[2]: (יחזקאל כה,יד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל (על ידי עמי ישראל) [ועשו באדום כאפי וכחמתי; וידעו את נקמתי, נאם ד' ה']. אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה (לקנח ידיו) בההוא גברא? ערק ואזל ואיגייר ונפק מיניה רבי מאיר.

שדריה עילוייהו לאספסיינוס קיסר; אתא, צר עלה תלת שני.

הוו בה הנהו תלתא עתירי: נקדימון בן גוריון, ובן כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת.

'נקדימון בן גוריון' שנקדה לו חמה בעבורו (זרחה בשבילו; במסכת תענית (כ,א));

'בן כלבא שבוע' - שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהווא שבע;

'בן ציצית הכסת' - שהיתה ציצתו (ציצית של טליתו) נגררת על גבי כסתות (שלא היה מהלך אלא על גבי מילת). איכא דאמרי ('בן ציצית' שמו, ולמה נקרא שמו 'הכסת'): שהיתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי (כשהיה הולך ברומי להקביל פני קיסר).

חד אמר להו: אנא זיינא להו בחיטי ושערי, וחד אמר להו: בדחמרא ובדמלחא ומשחא, וחד אמר להו בדציבי [עצים]; ושבחו רבנן לדציבי.

דרב חסדא - כל אקלידי הוה מסר לשמעיה [כל המפתחות מסר לשמש שלו] בר מדציבי, דאמר רב חסדא: אכלבא דחיטי בעי שיתין אכלבי דציבי. [ולפי זה ברור שהמלה 'כלבא' ב'כלבא שבוע' פירושו אוצר, ופירוש מילולי של השם הוא 'אוצר שָׂבֵעַ' או 'אוצר השוֹבַע']

הוה להו (להנך תלתא עתירי חיטי ושערי וחמרא וציבי) למיזן (כל בני העיר) עשרים וחד שתא.

הוו בהו הנהו בריוני (אנשים ריקים ופוחזים למלחמה); אמרו להו רבנן (להנך בריוני): ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו! לא שבקינהו.

אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו.

אמרו להו רבנן: לא מסתייעא מילתא (לנצח).

קמו (בריוני) קלנהו להנהו אמברי (לאוצרות) דחיטי ושערי (התבואה ועצים כדי שילחמו), והוה כפנא.

מרתא בת בייתוס - עתירתא דירושלים הויא; שדרתה לשלוחה ואמרהה ליה: זיל אייתי לי סמידא (סלת).

אדאזל [עד שהלך] – איזדבן [נמכר הכל (כל הסולת)];

אתא, אמר לה: סמידא ליכא, חיורתא (פת נקייה) איכא.

אמרה ליה: זיל אייתי לי!

אדאזל – אזדבן; אתא ואמר לה: חיורתא ליכא, גושקרא (פת קיבר שאונדיי"ר) איכא!

אמרה ליה: זיל אייתי לי!

אדאזל – אזדבן; אתא ואמר לה: גושקרא ליכא, קימחא דשערי איכא!

אמרה ליה: זיל אייתי לי!

אדאזל – איזדבן; הוה שליפא מסאנא; אמרה: איפוק ואחזי אי משכחנא מידי למיכל; איתיב [נתישב, נדבק] לה פרתא (פרש של גללי בהמה) בכרעא [ברגלה] – ומתה (מחמת איסטניסותה).

קרי עלה רבן יוחנן בן זכאי: (דברים כח,נו) הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה [הצג על הארץ מהתענג ומרך - תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה].

איכא דאמרי: גרוגרות דרבי צדוק (אכלה) (מאותם שנשארו לרבי צדוק שמצץ את מימיה, ומצאתה היא ואכלתה לרעבונה) ואיתניסא (ומריח החולי של רבי צדוק שנכנס בגרוגרת טעמה) ומתה (באסטניסותה); דרבי צדוק יתיב ארבעין שנין בתעניתא דלא ליחרב ירושלים; כי הוה אכיל מידי - הוה [הדבר שאכל] מיתחזי [נראה] (בגרונו) מאבראי [מבחוץ] (מחמת שהיה כחוש); וכי הוה בריא (כשגמר תעניותיו ורצה להברות עצמו) מייתי ליה גרוגרות (תאנים יבשין מפני שלא היה יכול לבלוע דבר עבה), מייץ מייהו (והיה מוצץ את מימיהן) ושדי להו (ומשליך הגרוגרות);

כי הוה קא ניחא נפשה - אפיקתא לכל דהבא וכספא, שדיתיה בשוקא, אמרה: האי- למאי מיבעי לי?

והיינו דכתיב (יחזקאל ז,יט) כספם בחוצות ישליכו [וזהבם לנדה יהיה, כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה', נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו, כי מכשול עונם היה].

אבא סקרא (כך שמו) - ריש בריוני דירושלים - בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה; שלח ליה (רבן יוחנן בן זכאי): "תא בצינעא לגבאי".

אתא, אמר ליה (רבן יוחנן בן זכאי): עד אימת עבדיתו הכי (דלא שבקיתון לאשלומי) וקטליתו ליה לעלמא בכפנא?

אמר ליה: "מאי איעביד? דאי אמינא להו מידי - קטלו לי"?

אמר ליה: חזי לי תקנתא לדידי, דאיפוק (שיניחוני לצאת מן העיר), אפשר דהוי הצלה פורתא.

אמר ליה: נקוט נפשך בקצירי (החזק עצמך כחולה: הוציא קול שאתה חולה), וליתי כולי עלמא ולישיילו בך (כמו שאתה גוסס), ואייתי [והבא] מידי סריא (דבר מסריח כגון נבילה) ואגני גבך (והשכב במטתך עמך), ולימרו (שיאמרו) דנח נפשך ("מת הוא ומסריח כבר"), וליעיילו בך תלמידך (יכנסו תחת רגלי מטתך לשאת) ולא ליעול בך איניש אחרינא (ולא יניחו אחרים לשאת), דלא לרגשן בך דקליל את דאינהו ידעי דחייא קליל ממיתא".

עביד הכי: נכנס בו רבי אליעזר מצד אחד, ורבי יהושע מצד אחר. כי מטו לפיתחא - בעו (הנך בריוני) למדקריה (ברמחים שמא מערים הוא).

אמר להו (אבא סקרא): יאמרו (הרומיים עליכם): (אפילו) רבן דקרו!

בעו למדחפיה (אולי יצעק) - אמר להו: יאמרו רבן דחפו!

פתחו ליה בבא, נפק.

כי מטא להתם, אמר: שלמא עלך מלכא! שלמא עלך מלכא!

אמר ליה: מיחייבת תרי קטלא: חדא - דלאו מלכא אנא (והתעללת בי) וקא קרית לי מלכא, ותו: אי מלכא אנא - עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?

אמר ליה: דקאמרת 'לאו מלכא אנא' -

(גיטין נו,ב)

איברא מלכא את (מלך אתה עתיד להיות), דאי לאו מלכא את - לא מימסרא ירושלים בידך, דכתיב [ישעיהו י,לד: ונקף סבכי היער בברזל] והלבנון באדיר יפול, ואין 'אדיר' אלא מלך, דכתיב (ירמיהו ל,כא) והיה אדירו ממנו [ומשלו מקרבו יצא (אלמא אדיר הוא מושל) והקרבתיו ונגש אלי, כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה'], ואין 'לבנון' אלא בית המקדש (שמלבין עונותיהן של ישראל), שנאמר [דברים ג,כה: אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן] ההר הטוב הזה והלבנון; ודקאמרת 'אי מלכא אנא - אמאי לא קאתית לגבאי עד האידנא' - בריוני דאית בן לא שבקינן.

אמר ליה: אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה (דבוק ולהוט אחריה) - לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון (כדי שילך לו הדרקון)? (כך היה לכם להשחית חומת העיר ולשורפה באש כדי להשליך אותן בריוני מתוכה)!

אישתיק.

קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא [ישעיהו מד,כה: מפר אתות בדים וקסמים יהולל] משיב חכמים אחור ודעתם יסכל! איבעי ליה למימר ליה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה (כך היינו מצפים: אולי נוכל להם ולהוציאם ממנה, ותהיה העיר קיימת ונשלים עמך).

אדהכי אתי פריסתקא (שליח) עליה מרומי, אמר ליה: קום, דמית ליה קיסר, ואמרי הנהו חשיבי דרומי לאותיבך ברישא.

הוה סיים חד מסאני, בעא למסיימא לאחרינא - לא עייל; בעא למשלפא לאידך - לא נפק (שנתדשנו אבריו משמחת השמועה).

אמר ליה: לא תצטער: שמועה טובה אתיא לך, דכתיב [משלי טו,ל: מאור עינים ישמח לב] שמועה טובה תדשן עצם;

אלא מאי תקנתיה?

ליתי איניש דלא מיתבא דעתך מיניה ולחליף קמך, דכתיב [משלי יז,כב: לב שמח ייטיב גהה] ורוח נכאה תיבש גרם (וכאשר תכאה רוחך מחמת השונא - תיבש העצם שלך).

עבד הכי, עייל, אמר ליה: ומאחר דחכמיתו כולי האי - עד האידנא אמאי לא אתיתו לגבאי?

אמר ליה: ולא אמרי לך?

אמר ליה: אנא נמי אמרי לך?

אמר ליה: מיזל אזילנא, ואינש אחרינא משדרנא; אלא בעי מינאי מידי דאתן לך.

אמר ליה: תן לי יבנה (שלא תחריבנה) וחכמיה (ולא תהרוג חכמיה), ושושילתא דרבן גמליאל (משפחת הנשיא, שלא תהרגם שלא תכלה שולטנות בית דוד) ואסוותא (רופאים תן לי מאנשיך) דמסיין ליה לרבי צדוק (שירפאו את רבי צדוק, שלא היה יכול לבלוע אוכל לפי שנתקצרו מעיו בתעניותיו).

קרי עליה רב יוסף, ואיתימא רבי עקיבא: [ישעיהו מד,כה: מפר אתות בדים וקסמים יהולל] משיב חכמים אחור ודעתם יסכל! איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא!

והוא (רבן יוחנן) סבר: דלמא כולי האי (דלישבק לירושלים) - לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי (ואשתכח דאפילו הצלה פורתא לא עבדי; הלכך בעינא מיניה הא, דתיהוי הצלה פורתא).

צצצ

'אסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק' מאי היא?

יומא קמא אשקיוה מיא דפארי (מים שנישורו בהם סובין), למחר מיא דסיפוקא (סובין גסין וקמח מעורב בהן), למחר מיא דקימחא - עד דרווח מיעיה פורתא פורתא; אזל שדריה לטיטוס (דברים לב,לז) ואמר אי אלהימו צור חסיו בו - זה טיטוס הרשע, שחירף וגידף כלפי מעלה; מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה, ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת; ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו (כינוי כלפי מעלה) שנאמר (תהלים עד,ד) שאגו צורריך בקרב מועדיך (בבית שאתה מתוועד בו), שמו אותותם אותות (אמרו שסימניהון - סימן דם זה - של מי הוא אם לא שהרגנו את עצמו?).

אבא חנן אומר: [תהלים פט,ט: ה' אלקי צבאות] מי כמוך חסין יה [ואמונתך סביבותיך]: מי כמוך חסין (מתאפק) וקשה: שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק!

דבי רבי ישמעאל תנא: '(שמות טו,יא) מי כמוכה באלים ה' [מי כמכה נאדר בקדש נורא תהלת עשה פלא] - מי כמוכה באלמים!

מה עשה? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני (סל גדול ששופים בו יין מגת לבור, וקורין קולדויי"ר), והביא כל כלים שבמקדש והניחן בהן והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו, שנאמר (קהלת ח,י) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו וישתכחו בעיר אשר כן עשו [גם זה הבל] (הגבורה הזאת שאתם רואין) - אל תיקרי 'קבורים' אלא 'קבוצים', אל תיקרי 'וישתכחו' אלא 'וישתבחו'.

איכא דאמרי: קבורים ממש, דאפילו מילי דמטמרן (מטמון ממונם של ישראל) איגלייא להון.

עמד עליו נחשול (רוח סערה) שבים לטובעו, אמר "כמדומה אני שאלהיהם של אלו אין גבורתו אלא במים: בא פרעה - טבעו במים, בא סיסרא - טבעו במים ('נחל קישון גרפם' [שופטים ה,כא]), אף הוא עומד עלי לטובעני במים! אם גבור הוא - יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה!"

יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע, בן בנו של עשו הרשע!

בריה קלה יש לי בעולמי, ו'יתוש' שמה' –

אמאי קרי לה 'בריה קלה'? - דמעלנא (פה להכניס מאכל) אית לה ומפקנא (מוצא דרך בית הרעי) לית לה.

עֲלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה.

עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים. יומא חד הוה קא חליף אבבא דבי נפחא, שמע קל ארזפתא (קורנס) – אישתיק (אותו יתוש מלנקר מפני קול הקורנס).

אמר: איכא תקנתא!

כל יומא מייתו נפחא ומחו קמיה. לנכרי יהיב ליה ארבע זוזי; לישראל אמר ליה: מיסתייך [דייך] דקא חזית בסנאך [שראית בסבל שונאך].

עד תלתין יומין עבד הכי; מכאן ואילך כיון דדש דש (משהרגיל היתוש ולמד בקול הקורנס - הכיר בו ולא הניח ניקורו).

תניא: 'אמר רבי פנחס בן ערובא: אני הייתי בין גדולי רומי, וכשמת - פצעו את מוחו, ומצאו בו כצפור דרור (רונדיל"א), משקל שני סלעים'. במתניתא תנא: 'כגוזל בן שנה, משקל שני ליטרין'.

אמר אביי: נקטינן: פיו של נחושת וצפורניו של ברזל.

כי הוה קא מיית [כאשר עמד למות] אמר להו: ליקליוה לההוא גברא [ישרפו את גופתו] ולבדרי לקיטמיה אשב ימי [לפזר את אפרו בשבעת הימים], דלא לשכחיה אלהא דיהודאי ולוקמיה בדינא [שלא ימצאו אלקי היהודים ויעמידו בדין].

אונקלוס בר קלוניקוס - בר אחתיה דטיטוס הוה - בעי לאיגיורי; אזל, אסקיה לטיטוס בנגידא <(אוב), אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא?

אמר ליה: ישראל.

מהו לאידבוקי בהו?

אמר ליה: מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו; זיל, איגרי בהו [הלחם בהם; 'איגרי' מלשון תגר] בההוא עלמא והוית רישא, דכתיב (איכה א,ה) היו צריה לראש [איביה שלו, כי ה' הוגה על רב פשעיה, עולליה הלכו שבי לפני צר]: כל המיצר לישראל נעשה ראש.

אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי?

אמר ליה:

(גיטין נז,א)

במאי דפסיק אנפשיה (מיקלי ובדורי קיטמא): כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה, ודייני ליה, וקלו ליה, ומבדרו אשב ימי.

אזל [אונקלוס], אסקיה לבלעם בנגידא (אוב), אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא?

אמר ליה: ישראל.

מהו לאידבוקי בהו?

אמר ליה: לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים[YH1] .

אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי?

אמר ליה: בשכבת זרע רותחת (מדה כנגד מדה, שבעצתו התחיל העם לזנות אל בנות מואב).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com

[1] רש"י מסכת שבת עז,ב, ד"ה קמצא: ארבה; ול"נ קמצא נמלה.

[2] 'ההוא ינוקא הוה מגמגם בלישניה' לא גרסינן