דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
סיום פרק ששי'האומר'
ותחילת פרק שביעי 'מי שאחזו'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין סו,ב)
ומי מודה רבי
יוסי באומר "אִמרוּ”? והתנן: 'כתב סופר (את הגט) ועד (וחתם עד אחד) - כשר', ואמר רבי ירמיה: (האי 'כתב
סופר' דקתני -) חתם סופר
שנינו (שאם חתם הסופר בעד, ועד אחר עמו כשר), ואמר רב חסדא: 'מתניתין מני (דמכשר
חתימת סופר בגט)? רבי יוסי היא,
דאמר מילי לא מימסרן לשליח' (הלכך: אין אדם חותם בגט אל אם כן
שמע מפי עצמו, לפי שאין השליח רשאי לומר לעדים "חתמו בגט פלוני"; ומשום
הכי ליכא למיחש הכא שמא הבעל לא צוה שיחתום, אלא לשלוחו צוה שיאמר לסופר זה לכתוב
ולאחרים לחתום, והשליח חשש שמא יתבייש הסופר לומר אין מקבלין אותו בעד, ומתוך חששא
זו צוה לסופר לחתום); (ומהכא
שמעינן דבאומר “אִמרוּ” - נמי פליג רבי יוסי:) ואי סלקא
דעתך 'מודה רבי יוסי באומר "אִמרוּ”' (היכי מכשר חתימת סופר
בגט?) נפיק מינה חורבה, דזימנין דאמר
להו לשנים
(גיטין סז,א)
"אִמרו
לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני ויחתמו", ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי חד
מהנך סהדי וסופר בהדייהו, ובעל לא אמר הכי?
כיון דאמר מר (לקמן
בשמעתין גבי "אמרו לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני ויחתמו" -) 'כשר (הגט), ולא תעשה כן בישראל' - לא שכיח (הלכך לא
גזרינן;
ושמואל לית ליה דרבי ירמיה דאמר 'חתם סופר שנינו' אלא
'כתב סופר וחתם עד', כדאמרינן ב'המגרש' (לקמן פו,ב),
ולא מוקי לה כרבי יוסי, ולא איירי מתניתין בחתימת סופר כלל; ובין לרבי יוסי ובין
לרבי מאיר כשרה החתימה; ושמואל לית ליה דרב חסדא דאמר 'רבי יוסי היא'; וכתב סופר
ודברי הכל היא).
וליחוש דילמא
אמר להו לבי תרי "אִמרו לסופר ויכתוב, ואתם חתומו (אתם
חתומו, ואמרו לפלוני ויכתוב)" (דבהא
אמרינן לקמן 'כשר ותעשה'; ואי מכשרת חתימת סופר בגט -) ואזלי הנך משום כיסופא דסופר, ומחתמי ליה לסופר בהדי חד
מינייהו, ובעל לא אמר הכי?
אמרי: הא נמי
'כשר ולא תעשה הוא'.
הניחא למאן
דאמר (פלוגתא היא לקמן בשמעתין) 'כשר ולא תעשה', אלא למאן דאמר 'כשר ותעשה' - מאי איכא
למימר?
אלא (ודאי) רבי יוסי תרתי אמר (לפסולא:
בין שאמר לשלשה "תנו", בין שאמר "אִמרו לפלוני ויכתוב ופלוני
ופלוני ויחתמו" פסול, והנך אמוראי דאמרי לקמן 'תעשה ולא תעשה' - אליבא דרבי
מאיר פליגי, דלרבי יוסי פסול לגמרי, ואיתא לדרב חסדא, דהא דקתני 'חתם סופר כשר' -
רבי יוסי היא, דליכא למיחש שמא שליח צוה ולא בעל), ושמואל (דאמר לעיל 'הדבר צריך תלמוד' דאי
"כתובו" - כתב ידו, הא כתב הגט נעשה כאומר אִמרו' וכשר) סבר לה כוותיה בחדא (דאמר
שמואל Wהלכה כרבי יוסי היכא דלא אמר 'אמרו') ופליג עליה בחדא (באומר 'אמרו').
גופא אמר
שמואל: אמר רבי: הלכה כרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח.
אמר לפניו רבי
שמעון ברבי: מאחר שרבי מאיר וחנינא איש אונו חולקין על רבי יוסי - מה ראה רבי לומר
הלכה כרבי יוסי?
אמר לו: שתוק
בני, שתוק! לא ראית את רבי יוסי; אילמלי ראיתו - נמוקו עמו (פירושו
עמו לתת טעם לכל דבריו, שהיה מיישב את דבריו); דתניא: 'איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים:
רבי מאיר -
חכם וסופר (כדאמרינן במסכת סוטה (כ,א):
'אמרתי לו "לבלר אני"');
רבי יהודה -
חכם לכשירצה (כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו - היה חכם[1]);
רבי טרפון -
גל של אגוזין (מפרש באבות דרבי נתן (פרק יח):
מה גל של אגוזים אדם נוטל אחת מהן והם נקבצות ונופלות זו על זו כולן - כך רבי
טרפון: בא תלמיד ושאלו דבר היה מביא לו ראיה מקרא מדרש משנה הלכה ואגדה הכל יחד);
רבי ישמעאל
- חנות מיוזנת (יינה מוכן בה תמיד, שאין החנוני צריך לומר ללוקחין
"המתינו ואביא לכם" - כך נצרך אדם ללמד מפיו - מזומן לו ותלמודו ערוך
בפיו);
רבי עקיבא -
אוצר בלום (כך מפורש באבות דרבי נתן: למה היה רבי עקיבא דומה? -
לעני שנטל קופתו ויצא לשדה: מצא שעורים - קצר ונתן בה; מצא חטין - נתן בה; וכן
פולים, וכן עדשים; וכשבא לביתו - בירר כל מין ומין לעצמו; כך רבי עקיבא: כשלמד
מרבותיו - שמע דבר מקרא מרבותיו, ואחריו הלכה, ואחריו מדרש, ואחריו אגדה; נתן לבו
לחזור עליהן ולגורסן עד שהיו סדורין בפיו, ולא אמר "אלמוד מקרא לעצמו מדרש
לעצמו"; אבל כשנעשה חכם גדול - עשה כל התורה מטבעות מטבעות: סידר מדרש סיפרי
וסיפרא לבדן, ושנאן לעצמן לתלמידיו, והלכות לעצמן ואגדות לעצמן. ונראה בעיני 'אוצר
בלום': סגור מסגירות לבדן: מחיצות מחיצות כמו שעושין בתיבות גדולות ליתן חטין מכאן
שעורין מכאן עדשים מכאן; כמו 'פיו בלום ורגליו מבולמות' בבכורות (מ,ב)
קלושיי"א בלעז);
רבי יוחנן
בן נורי - קופת הרוכלים (מפרש התם: מה רוכל זה שבא לעיר:
שואלין ממנו: "אפרסמון עמך"? אומר "הין"; "פלייטון
עמך"? אומר "הין"; "קנמון עמך"? אומר "הין" -
כך נצרך אדם לשאול דבר במקרא – משיבו, וכן בגמרא וכן במדרש וכן באגדה; ואין שבח זה
דומה לשל רבי עקיבא שנתן לבו תחילה ולמד הכל מבולבל ואח"כ סדרן);
רבי אלעזר
בן עזריה - קופה של בשמים (דומה לקופת הרוכלין, אלא שהרוכל -
מתוך שאומנתו לכך - מרבה מינין
יותר, וקושר כל אחד בצרור לבדו להיות מזומן לשואלו);
משנת רבי
אליעזר בן יעקב קב ונקי (לא לימד הרבה כשאר חבריו, אלא מה
שאומר בבית המדרש - נקי הוא, שהלכה כמותו לעולם);
רבי יוסי -
נמוקו עמו;
רבי שמעון -
טוחן הרבה (שנה הרבה) ומוציא קימעא (מפרש ליה):
תנא: 'משכח
קימעא (מתלמודו),
ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין (מה ששכח מתלמודו לא שכח אלא דברים
שלא נראו שהלכה כמותן); וכן אמר
רבי שמעון לתלמידיו: בניי! שנו מדותי (למדו תורתי) שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של רבי עקיבא (בחרתים
ותרמתים מתוך עקרי משניותיו של רבי עקיבא, והיינו ברירה אחר ברירה).
גופא: אמר
לשנים "אִמרוּ לסופר ויכתוב, ולפלוני ופלוני ויחתמו" - אמר רב הונא אמר
רב: כשר - ולא תעשה זאת בישראל.
אמר ליה עולא
לרב נחמן, ואמרי לה רב נחמן לעולא: מאחר דכשר אמאי 'לא תעשה זאת בישראל'?
אמר ליה:
חיישינן שמא תשכור עדים (לכך, שיאמרו בשם בעלה לסופר לכתוב ולעדים לחתום).
ומי חיישינן?
והתניא: 'עדים החתומין על שדה מקח, ועל גט אשה - לא חשו חכמים לדבר זה (מאחר
שמכירין חתימתן - לא חשו לומר שקר חתמו)'?
מעשה לא עבדי (שיחתמו
שקר או יעידו שקר), דבורא קאמרי (אומר
לאחרים לעשות והאחרים סבורים שהבעל ציוה).
אמר לשנים
"אִמרוּ לסופר ויכתוב, ואתם חתומו" (דליכא
למיחש שמא תשכור, כיון דאין חותמין אלא אם כן שמעו מפי הבעל עצמו): רב חסדא אמר: 'כשר - ולא תעשה' (גזירה
הא אטו הא), רבה בר בר חנה אמר:
'כשר ותעשה'; רב נחמן אמר: 'כשר - ולא תעשה', רב ששת אמר: 'כשר ותעשה'; רבה אמר:
'כשר - ולא תעשה', רב יוסף אמר: 'כשר ותעשה'
(גיטין סז,ב)
ואיכא דאפיך
להו (לרבה ורב יוסף).
אמר לעשרה כתבו
גט [אמר לעשרה
"כתבו ותנו גט לאשתי" - אחד כותב ושנים חותמין; "כולכם כתובו"
- אחד כותב וכולם חותמין; לפיכך אם מת אחד ממהן הרי זה גט בטל]:
תנו רבנן: 'אמר
לעשרה "כתבו גט ותנו לאשתי" - אחד כותב על ידי (בשביל) כולם; "כולכם כתובו" - אחד כותב במעמד
כולם; "הוליכו גט לאשתי" - אחד מוליך על ידי (בשביל) כולם; "כולכם הוליכו" - אחד מוליך
במעמד כולם (כולן ילכו עמו)'.
איבעיא להו:
מנה אותן מהו (אם לא אמר "כולכם" אבל מנאן א' ב' ג' ד',
ואמר "כתבו גט לאשתי" מהו? מדמננהו - לכולהו הנך מנויין איכוון? או דלמא
כיון דלא אמר להו "כולכם המנויין כתבו" לא בעינן כולם)?
רב הונא אמר:
'מנה' אינו כ"כולכם"; רבי יוחנן משום רבי אלעזר דמן רומה אמר: 'מנה' הרי
הוא כ"כולכם".
אמר רב פפא:
ולא פליגי: הא דמנה כולהו, והא דמנה מקצתייהו.
אמרי לה להאי
גיסא (מנה כולהו אכולהו – קפיד, מנה מקצתייהו - לא קפיד אלא
אמנויין: השנים מהני מנויין חִתמוּ, למעוטי השאר שלא נמנו אתא, ולא לכל הני מנויין
איכוין שיחתמו כולם; כיון דלא מנה לכולהו הוברר שטורח הדבר עליו, וחדל לו מדעתו
הראשונה, ואפילו המנויין אינם צריכין לחתום אלא מקצתן) ואמרי לה להאי גיסא (מנה
מקצתן - גלי דעתיה דאהני קפיד, וצריכין כולן המנויין לחתום; מנה כולן - כיון דלא
אמר "כולכם" - לא הקפיד אלא לומר בפני מנין זה, ולא שיחתמו כולם).
אתקין רב יהודה
בגיטא ד"כולכם" (בגט שאדם אומר במעמד רבים, ויש
לחוש שמא יאמר "לכולכם איכוין", ולא יחתמו כולם ונמצא גט בטל התקין שיהו
כותבין בו): "(כך
אמר לנו פלוני:) כתובו - או כולכון ("כולכון"
- אחד כותב במעמד כולם) או כל חד
וחד מינכון; "חתומו" - או כולכון או כל תרי מינכון (אפילו
אין חביריו עמו); "אובילו (הוליכו)" - או כולכון או כל חד וחד מינכון.
אמר רבא:
זימנין דגאיז ליה לדיבוריה, ואמר "כולכון" ולא אמר "כל חד
מינכון" ואתי לאיפסולי (שמא לא יהא אחד מהן במעמד כתיבתו
או לא יחתמו כולן)!
אלא אמר רבא:
"כתובו - כל חד מינכון, חתומו - כל תרי מינכון, אובילו - כל חד מינכון.
הדרן עלך 'האומר'
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
גיטין פרק שביעי 'מי שאחזו'
משנה:
מי שאחזו
קורדייקוס (שם שידה השולטת כששותה יין הרבה מגיתו), ואמר "כתבו גט לאשתי" - לא אמר כלום (שאין
דעתו מיושבת);
אמר "כתבו
גט לאשתי", ואחזו קורדייקוס, וחזר ואמר "לא תכתבנו" - אין דבריו
האחרונים כלום;
נשתתק (לאו אשאחזו קורדייקוס קאי, אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי) ואמרו לו "נכתוב גט לאשתך"? והרכין (הטה: 'ויט שמים' מתרגמינן 'וארכין שמיא' (תהלים יח,י)) בראשו - בודקין אותו שלשה פעמים (בדברים אחרים; שואלין לו דברים שהוא ראוי להשיב עליהן); אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו (אם ראו דעתו מיושבת - שמרמז על תשובת לאו הרכנה שדרך בני אדם להרכין על לאו, ועל הין הרכנת הין - שלשה פעמים לכל אחד - כותבין ונותנין אם מרכין על הגט הרכנת הין).
גמרא:
מאי 'קורדייקוס'?
אמר שמואל:
דנכתיה (נשכו) חמרא
חדתא דמעצרתא (כלומר: ששתה הימנו והרגיש בו).
וליתני 'מי
שנשכו יין חדש'?
הא קא משמע לן:
דהא רוחא (שד האוחז על ידי כך) - קורדייקוס שמה.
למאי נפקא
מינה?
לקמיעא (שמשביעין
בה את הרוח בשמו).
מאי אסותיה?
בישרא סומקא (כחוש) אגומרי [צלוי
על גחלים], וחמרא מרקא (מזוג
במים הרבה).
אמר אביי: אמרה
לי אם:
לשימשא בת יומא
(חולי שאחזו מחמת חום בו ביום) - (ישתה) כוזא דמיא;
בת תרי יומי -
סיכורי (הקזת דם בקרן);
בת תלתא יומי -
בשרא סומקא (כחוש)
אגומרי וחמרא מרקא.
לשימשא עתיקתא (מימים
רבים): ליתי תרנגולתא אוכמתי [שחורה] וליקרעה שתי וערב, וליגלחיה למציעתא דרישיה (דחולה) ולותביה עילויה, וננחיה עילויה עד דמיסרך [שנדבק], ולינחות וליקום במיא עד צואריה עד דחליש עלמא
עילויה (פג לבו),
ולימוד (ישוט; כמו 'נחית בר אמוראי' (בבא בתרא
עד,ב)) ולסליק
וליתיב;
ואי לא - ליכול
כרתי ולינחות וליקום במיא עד צואריה עד דחליש עלמא עילויה, ולימוד ולסליק וליתיב;
לשימשא - בישרא
סומקא אגומרי וחמרא מרקא (כדאמר);
לתלגא (חולי
שאחזו מחמת צינה) - בישרא שמינא
אגומרי וחמרא חייא (בלא מזיגת מים).
רב עמרם חסידא,
כי הוה מצערין ליה בי ריש גלותא (העבדים, מפני שהיה חסיד ופרוש, ומחמיר
עליהן באיסורין) - הוו מגנו ליה
אתלגא [שוכב או ישן בשלג]. למחר אמרו ליה: מאי ניחא ליה למר דלייתו ליה?
אמר [בלבו]: הני - כל דאמינא להו - מיפך אפכי; אמר להו:
בישרא סומקא אגומרי, וחמרא מרקא; אייתו ליה אינהו בישרא שמינא אגומרי וחמרא חייא [כמו
שהמליצה אם אביי]! שמעה ילתא (אשת רב נחמן, והיא בת הנשיא, ואשת
אב בית דין, וחשובה, כדאמרינן ב'העור והרוטב' (חולין
קכד,א) דרב נחמן חתנא דבי נשיאה הוה) ומעיילה ליה לבי מסותא (מרחץ) ומוקמי ליה במיא דבי מסותא עד דמהפכי מיא דבי
מסותא והוו דמא (מחמת זיעה אדומה היוצאה ממנו על ידי בשרא שמינא וחמרא
חייא), וקאי בישריה פשיטי פשיט (בהרות
עגולות).
רב יוסף איעסק (לתלגא) בריחיא (כדי שיחמם ויזיע);
רב ששת איעסק
בכשורי (לשאת קורות ומשאות); אמר "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה".
אמר ליה ריש
גלותא לרב ששת: מאי טעמא לא סעיד מר גבן?
אמר ליה: דלא
מעלו עבדי, דחשידי אאבר מן החי.
אמר ליה: מי
יימר?
אמר ליה: השתא
מחוינא לך. אמר ליה לשמעיה: זיל גנוב אייתי לי חדא כרעא מחיותא.
אייתי ליה.
אמר להו: אהדמו
('אהדמו': הנתיחו, כלומר ערכו הנתחים) לי הדמי דחיותא (סדרו לפני נתחי הבהמה
לנתחיה).
אייתו תלת
כרעי, אותיבו קמיה.
אמר להו: הא
בעלת שלש רגלים הואי?!
פסוק אייתו חדא
מעלמא, אותיבו קמיה.
אמר ליה
לשמעיה: אותביה נמי להך דידך.
אותבה.
אמר להו: האי
בת חמש רגלים הואי!
אמר ליה (ריש
גלותא): אי הכי (דמשום
דחשידי הוא) - ליעבדו קמיה שמעיה
דמר (כלומר: קמיה שמעיה דמר יסדרו המאכל בהיתר), וליכול!
אמר ליה: לחיי.
קריבו תכא (שולחן) קמייהו, ואייתו קמיה בישרא, ואותיבו קמיה ריסתנא
דחנקא חמתא (אמנשטריישו"ן: עצם קטן שעל כף הירך שאדם בולעו
ונחנק, משום דרב ששת סגי נהור הוה, ולא יראנו ויאכל ויחנק); גששיה (מששה והרגיש באותו עצם) ושקלה (כל החתיכה), כרכה בסודריה לבתר דאכיל, אמרי ליה
(גיטין סח,א)
"איגניב
לן כסא דכספא" (שהיו רואים אותו כרך בסודריה, ורוצין לבדוק מהו)!
בהדי דקא
מעייני ואתי - אשכחוה דכרוכה בסודריה. אמרי ליה (לריש
גלותא): חזי מר דלא מיכל קא בעי,
אלא לצעורן!
אמר להו: אנא
מיכל אכלי, וטעמי (טעמתי)
ביה טעמא דחיורא (בשר בעלת שחין)!
אמרי ליה:
חיורא לא עביד לן האידנא (לא שחטנו היום בהמה בעלת שחין).
אמר להו: בדקו
בדוכתיה (בעור היו בודקין במקום ריסתנא זו, בכף הירך, ותמצאנו בעור
שהוא לבן), דאמר רב חסדא: אוכמא
בחיורא וחיורא באוכמתא (טלאי לבן בעור שחור) - לקותא היא (שם בבשר, ונהפך העור ללבן).
בדוק, אשכחוה.
כי קא נפיק -
כרו ליה בירא (חפרו גומץ שיפול בו), ושדו ליה ציפתא עילויה (השליכו
מחצלת על פי הבור כדי שלא יבין מושבו), ואמרי ליה: ליתי מר לינח (לשכב במשכבו)!
נחר ליה רב חסדא
מאחוריה (עשה לו סימן, כמו נחרת סוסיו (ירמיה
ח,טז)).
אמר ליה (רב
ששת) לינוקא: פסוק לי פסוקיך!
אמר ליה: [שמואל
ב ב,כא: ויאמר לו אבנר] נטה לך על ימינך או על שמאלך [ואחז לך אחד מהנערים וקח
לך את חלצתו; ולא אבה עשהאל לסור מאחריו] (פסוק הוא בעשהאל).
אמר ליה
לשמעיה: מאי קא חזית?
אמר ליה:
ציפיתא דשדיא.
אמר ליה: הדר
מינה (חזור מעליה לימין או לשמאל).
לבתר דנפק אמר
ליה רב חסדא: מנא הוה ידע מר?
אמר ליה: חדא -
דנחר לי מר; ועוד - דפסק לי ינוקא פסוקא; ועוד דחשידי עבדי דלא מעלו.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible when
the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] ובדרך כלל לא היה חכם? אולי "חכם" –
כלומר ראוי לעמוד בראש הישיבה, כרבי מאיר שהיה חכם – הוריות יג,ב: רבי מאיר חכם,
רבי נתן אב בית דין; או כמו שמביא המהרש"א בשפ הערוך: לכשיפתח פיו הוא ראש
המדברים; ובאבות דרבי נתן לא גרסינן אלא 'רבי יהודה חכם' ולא גרסינן 'לכשירצה'.