דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
המשך פרק שביעי 'מי שאחזו'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין סז,ב)
רב ששת איעסק
בכשורי (לשאת קורות ומשאות); אמר "גדולה מלאכה שמחממת את בעליה".
אמר ליה ריש
גלותא לרב ששת: מאי טעמא לא סעיד מר גבן?
אמר ליה: דלא
מעלו עבדי, דחשידי אאבר מן החי.
אמר ליה: מי
יימר?
אמר ליה: השתא
מחוינא לך. אמר ליה לשמעיה: זיל גנוב אייתי לי חדא כרעא מחיותא.
אייתי ליה.
אמר להו: אהדמו
('אהדמו': הנתיחו, כלומר ערכו הנתחים) לי הדמי דחיותא (סדרו לפני נתחי הבהמה
לנתחיה).
אייתו תלת
כרעי, אותיבו קמיה.
אמר להו: הא
בעלת שלש רגלים הואי?!
פסוק אייתו חדא
מעלמא, אותיבו קמיה.
אמר ליה
לשמעיה: אותביה נמי להך דידך.
אותבה.
אמר להו: האי
בת חמש רגלים הואי!
אמר ליה (ריש
גלותא): אי הכי (דמשום
דחשידי הוא) - ליעבדו קמיה שמעיה
דמר (כלומר: קמיה שמעיה דמר יסדרו המאכל בהיתר), וליכול!
אמר ליה: לחיי.
קריבו תכא (שולחן) קמייהו, ואייתו קמיה בישרא, ואותיבו קמיה ריסתנא
דחנקא חמתא (אמנשטריישו"ן: עצם קטן שעל כף הירך שאדם בולעו
ונחנק, משום דרב ששת סגי נהור הוה, ולא יראנו ויאכל ויחנק); גששיה (מששה והרגיש באותו עצם) ושקלה (כל החתיכה), כרכה בסודריה.
לבתר דאכיל,
אמרי ליה
(גיטין סח,א)
"איגניב
לן כסא דכספא" (שהיו רואים אותו כרך בסודריה, ורוצין לבדוק מהו)!
בהדי דקא
מעייני ואתי - אשכחוה דכרוכה בסודריה. אמרי ליה (לריש
גלותא): חזי מר דלא מיכל קא בעי,
אלא לצעורן!
אמר להו: אנא
מיכל אכלי, וטעמי (טעמתי)
ביה טעמא דחיורא (בשר בעלת שחין)!
אמרי ליה:
חיורא לא עביד לן האידנא (לא שחטנו היום בהמה בעלת שחין).
אמר להו: בדקו
בדוכתיה (בעור היו בודקין במקום ריסתנא זו, בכף הירך, ותמצאנו בעור
שהוא לבן), דאמר רב חסדא: אוכמא
בחיורא וחיורא באוכמתא (טלאי לבן בעור שחור) - לקותא היא (שם בבשר, ונהפך העור ללבן).
בדוק, אשכחוה.
כי קא נפיק -
כרו ליה בירא (חפרו גומץ שיפול בו), ושדו ליה ציפתא עילויה (השליכו
מחצלת על פי הבור כדי שלא יבין מושבו), ואמרי ליה: ליתי מר לינח (לשכב במשכבו)!
נחר ליה רב
חסדא מאחוריה (עשה לו סימן, כמו נחרת
סוסיו (ירמיה ח,טז)).
אמר ליה (רב
ששת) לינוקא: פסוק לי פסוקיך!
אמר ליה: [שמואל
ב ב,כא: ויאמר לו אבנר] נטה לך על ימינך או על שמאלך [ואחז לך אחד מהנערים וקח
לך את חלצתו; ולא אבה עשהאל לסור מאחריו] (פסוק הוא בעשהאל).
אמר ליה
לשמעיה: מאי קא חזית?
אמר ליה:
ציפיתא דשדיא.
אמר ליה: הדר
מינה (חזור מעליה לימין או לשמאל).
לבתר דנפק אמר
ליה רב חסדא: מנא הוה ידע מר?
אמר ליה: חדא -
דנחר לי מר; ועוד - דפסק לי ינוקא פסוקא; ועוד דחשידי עבדי דלא מעלו.
[קהלת ב,ח: כנסתי לי גם כסף וזהב
וסגלת מלכים והמדינות] עשיתי
לי שרים ושרות ותענוגות בני האדם שדה ושדות;
'שרים ושרות' - אלו מיני זמר;
'ותענוגות בני האדם' - אלו בריכות (לרחוץ בהן בצונן) ומרחצאות;
'שדה ושדות': הכא (בבבל) תרגימו שידה ושידתין (שד זכר
ושד נקבה); במערבא אמרי שידתא ('שידה':
עגלה למרכבת נשים ושרים).
אמר רבי יוחנן:
שלש מאות מיני שדים היו בשיחין (באותו מקום), ושידה עצמה - איני יודע מה היא (מה דמותה
ומה טיבה; ויש אומרים שידה עצמה ראש כולן, ואִמָן - איני יודע מאי היא).
אמר מר: 'הכא
תרגימו שידא ושידתין' - שידה ושידתין למאי איבעי ליה?
דכתיב (מלכים
א ו,ז) והבית בהבנותו אבן שלמה
מסע נבנה [ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו]; אמר להו לרבנן: היכי אעביד (בלי
כלי ברזל)? אמרו ליה: איכא שמירא (בריה
מששת ימי בראשית ואין כל דבר קשה יכול לעמוד מפניו) דאייתי משה לאבני אפוד (דאמרינן
במסכת סוטה (מח,ב): אבנים הללו אין כותבין עליהם
בדיו, שנאמר 'פתוחי חותם' [שמות
כח,יא,כא,לו ועוד] ואין מסרטין עליהם באיזמל, שנאמר 'במלואתם'
[שמות כח,כ]: שלא יהו חסרות כלום! אלא כותב
עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהן).
אמר להו: היכא
אישתכח?
אמרו ליה:
אייתי שידה ושידתין כבשינהו (כפָאָם ביסורין לומר לו היכן הוא) ('כבשינהו' – לחצן, לשון 'מכבש של
בגדים' (שבת קמא,א)) אהדדי, אפשר דידעי ומגלו לך.
אייתי שידה
ושידתין, כבשינהו אהדדי, אמרי: אנן לא ידעינן, דילמא אשמדאי מלכא דשידי ידע.
אמר להו: היכא
איתיה (אשמדאי שאוכל לכבשו)?
אמרי ליה:
איתיה בטורא פלן (בהר פלוני); [אשמדאי] כריא ליה בירא (כָרָה לו
שם בור), ומליא ליה מיא ומיכסיא
בטינרא (אבן) וחתמיה
בגושפנקיה (בחותמו), וכל
יומא סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיעא ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא, ואתי סייר ליה
לגושפנקיה (בודקו שלא נגע אדם בו לגלות בורו) ומגלי ליה ושתי ומכסי ליה וחתים ליה ואזיל.
שדריה לבניהו
בן יהוידע, יהב ליה שושילתא דחקיק עלה שם ועזקתא דחקיק עלה שם, וגבבי דעמרא (גיזות
צמר) וזיקי דחמרא (נודות
יין). אזל כרא בירא מתתאי (במורד
ההר למטה מבורו של אשמדאי), ושפינהו
למיא (כגון 'השופה יין לחמריה' (בבא מציעא
ס,ב): הריק מי בור העליון לתוך התחתון דרך נקב שנקב בשפה שבין שתי
הבורות, ומתוך שהראשון קרקעיתו גבוהה מקרקעית התחתון - נרוקו המים לתוכו מאליהן) וסתמינהו (לנקבים
שבין זה לזה) בגבבי דעמרא (כדי
שֶכשֶיָשִים יין בעליון - לא יזוב ממנו לתחתון), וכרא בירא (אחרינא) מעילאי (לבורו של אשמדאי), ושפכינהו לחמרא, וטמינהו (מילא
אותן שתי בורות עפר כדי שלא יבין אשמדאי) ('טמינהו': סתמן, כדמתרגמינן 'סתמום
פלשתים' (בראשית כו,טו): טמנון פלישתאי).
סליק יתיב
באילנא.
כי אתא (אשמדאי) סייריה לגושפנקא (ומצאו
שלם), גלייה, אשכחיה חמרא! אמר כתיב
(משלי כ,א)
לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם, וכתיב (הושע ד,יא) זנות ויין ותירוש יקח לב;
לא אישתי [לא
שתה]. כי צחי [שהיה צמא] - לא סגיא ליה, אישתי, רוה וגנא (נשתכר
ונרדם).
נחית (בניהו
מן האילן), אתא, שדא ביה שושילתא,
סתמיה (סגר השלשלת סביב צוארו שלא יוכל ראשו לצאת).
כי אתער - הוה
קא מיפרזל (משתגע ומתעסק לנתקה הימנו).
אמר ליה: שמא [שמו] דמרך (הקב"ה) עלך! שמא דמרך עלך!
כי נקיט ליה ואתי, מטא דיקלא, חף ביה (נתחכך בו) – שדייה; מטא לביתא – שדייה; מטא גבי כובא (צריף קטן כמו 'כובא דציידי') דההיא ארמלתא (אלמנה היתה דרה בו) – נפקא,
(גיטין סח,ב)
איחננא ליה (לימשך
מעליו שלא יחוף בו); כפא לקומתיה
מיניה (לצד אחר ואיסתלק עובי כתיפיו מן הבית), איתבר ביה גרמא; אמר: היינו דכתיב [משלי כה,טו:
בארך אפים יפתה קצין] ולשון
רכה תשבר גרם (על ידי לשון רכה, ש'חננה' - מענה רך - נשברה עצמי).
חזא סמיא דהוה
קא טעי באורחא - אסקיה (העלהו)
לאורחיה (להטותו אל הדרך); חזא רויא (שיכור)
דהוה קא טעי באורחא - אסקיה לאורחיה (אל הדרך); חזא חדוותא דהוו קמחדי לה (ראה
הכנסת כלה שהיו מרבין בשמחה מאד) -
בכה. שמעיה לההוא גברא דהוה קאמר לאושכפא: עביד לי מסאני לשב שני – אחיך [חייך,
צחק]; חזא ההוא
קסמא דהוה קסים – אחיך.
כי מטא להתם -
לא עיילוה לגביה דשלמה עד תלתא יומי. יומא קמא אמר להו: אמאי לא קא בעי לי מלכא
לגביה?
אמרו ליה:
אנסיה מישתיא (שתה הרבה).
שקל לבינתא
אותיב אחברתה.
אתו אמרו ליה
לשלמה, אמר להו: הכי אמר לכו: הדור אשקיוה.
למחר אמר להו:
ואמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה?
אמרו ליה:
אנסיה מיכלא.
שקל לבינתא
מחברתה, אותבה אארעא.
אתו אמרו ליה לשלמה,
אמר להו: הכי אמר לכו: נגידו מיניה מיכליה (משכו ידיכם מלהאכילו כי אם
מעט).
[לסוף] תלתא
יומי עייל לקמיה; שקל קניא (קנה) ומשח ארבעה גרמידי [אמות], ושדא קמיה, אמר ליה: מכדי כי מיית ההוא גברא
לית ליה בהדין עלמא אלא ארבע גרמידי!? השתא כבשתיה לכולי עלמא ולא שבעת עד דכבשת
נמי לדידי?
אמר ליה: לא קא
בעינא מינך מידי; בעינא דאיבנייה לבית המקדש, וקא מיבעי לי שמירא.
אמר ליה: לדידי
לא מסיר לי, לשרא דימא מסיר ליה, ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה
אשבועתיה (מאמינו בשבועתו כשנשבע לו להחזירו לו).
ומאי עבד ביה?
ממטי ליה לטורי
[הרים] דלית בהו ישוב (של זרעים
ואילנות להתפרנס שם), ומנח לה אשינא
דטורא, ופקע טורא (מתבקע מעט כמין חריץ, עד שמשליך שם זרע האילנות
וגדלים אילנות שם ומתפרנס מהם),
ומנקיט מייתי ביזרני מאילני, ושדי התם, והוי ישוב, והיינו דמתרגמינן 'נגר טורא' ['דוכיפת'(ויקרא
יא,יט)].
בדקו קינא
דתרנגולא ברא (בדקו עד שהיו בקיאין היכן יש קן של דוכיפת דהוא
תרנגולא ברא) דאית ליה בני, וחפויה
לקיניה זוגיתא חיורתי (זכוכית, כדי שיראה את בניו ולא יוכל ליכנס אצלם, ויהא
צריך לשמיר לבקע הזכוכית); כי אתא -
בעי למיעל ולא מצי, אזל אייתי שמירא, ואותביה עלויה.
רמא (שלוחו
של שלמה) ביה קלא, שדייה, שקליה,
אזל. חנק נפשיה (התרנגול) אשבועתיה.
אמר ליה בניהו:
מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא אסיקתיה לאורחיה (מה
חששת לו)?
אמר ליה: מכרזי
עליה ברקיעא דצדיק גמור הוא, ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה - זכי לעלמא דאתי.
ומאי טעמא כי
חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא אסיקתיה לאורחיה?
אמר ליה: מכרזי
עליה ברקיעא דרשע גמור הוא, ועבדי ליה ניחא נפשיה, כי היכי דליכליה לעלמא.
מאי טעמא כי
חזיתיה לההוא חדוותא בכית?
אמר ליה: בעי
מימת גברא בגו תלתין יומין, ובעיא מינטר ליבם קטן תליסרי שנין (עד
שיביא שתי שערות, ויהא ראוי לחליצה; ויודע היה זה שעתידה להמתין שלש עשרה שנה).
מאי טעמא כי
שמעתיה לההוא גברא דאמר ליה לאושכפא "עביד לי מסאני לשב שנין" אחיכת?
אמר ליה: ההוא
שבעה יומי לית ליה (אינו בטוח לחיות שבעה ימים שמא למחר ימות), מסאני לשב שנין בעי?
מאי טעמא כי
חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים – אחיכת?
אמר ליה: דהוה
יתיב אבי גזא דמלכא (תחתיו היה אוצר גדול זהב וכסף טמון); - לקסום מאי דאיכא תותיה!
תרחיה גביה (איחר
אצלו שלמה לאשמדאי; 'תרח' בלשון ארמי – איחור, כדאמרינן בבבא קמא (פ,ב): מאן תרח
ניתרח שמואל) עד דבנייה לבית המקדש.
יומא חד הוה קאי לחודיה (שלמה אצל אשמדאי), אמר ליה: כתיב [במדבר כד,ח:
אל מוציאו ממצרים] כתועפות ראם
לו [יאכל גוים צריו ועצמתיהם יגרם וחציו ימחץ] (להקדוש ברוך הוא יש לו תועפות
ראמים למשלחתו וליפרע פורענות בשליחותו), ואמרינן: 'כתועפות' - אלו מלאכי השרת; 'ראם'
- אלו השדים; מאי רבותייכו מינן
שקליה לשושילתא
מיניה ויהיב ליה עיזקתיה – בלעיה; אותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא, פתקיה (דחהו) [זרק
אותו] ארבע מאה
פרסי.
על ההיא שעתא
אמר שלמה (קהלת א,ג)
מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש.
[קהלת ב,י: וכל אשר שאלו עיני לא
אצלתי מהם, לא מנעתי את לבי מכל שמחה כי לבי שמח מכל עמלי] וזה היה חלקי מכל עמלי; מאי 'וזה'?
רב ושמואל: חד
אמר: מקלו, וחד אמר: גונדו (לבושו; ובביאורי טהרות דרב האי
ראיתי: קודו: מקידה של חרס לשתות מים (סוטה לב,ב)).
היה מחזר על
הפתחים. כל היכא דמטא – אמר: (קהלת א,יב) אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים; כי מטא גבי סנהדרין, אמרו רבנן: מכדי שוטה בחדא
מילתא לא סריך (אינו נדבק לומר דבר אחד של שטות כל הימים, שזה אומר
"הייתי מלך" ואינו אומר דבר שטות אחרת) - מאי האי?
אמרו ליה
לבניהו: קא בעי לך מלכא לגביה.
אמר להו: לא.
שלחו להו
למלכוותא: קאתי מלכא לגבייכו?
שלחו להו: אין,
קאתי.
שלחו להו:
בידקו בכרעיה (שרגליו של שד דומות לשל תרנגולים).
שלחו להו:
במוקי קאתי (אינו בא לשכב יחף, אלא באנפילאות; קאלצונ"ש בלעז), וקא תבע להו בנידותייהו, וקא תבע לה נמי לבת
שבע אימיה!
אתיוה לשלמה,
והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה שם.
כי עייל -
חזייה – פרח; ואפילו הכי הוה ליה ביעתותא מיניה, והיינו דכתיב (שיר
השירים ג,ז-ח) הנה מטתו שלשלמה
ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, איש חרבו על יריכו
מפחד בלילות.
רב ושמואל: חד
אמר: מלך והדיוט (היה) (שלמה
לא חזר שוב למלכותו); וחד אמר: מלך
והדיוט ומלך.
לדמא דרישא (חולי
כאב הראש הבא מחמת דם): ליתי
שורבינא (מין ארז, כדאמרינן בראש השנה (כג,א)
'תאשור': שורבינא), ובינא (ערבה) ואסא דרא (הדס לח) וזיתא, וחילפא (צפצפה: עץ ששמו
פופליי"ר) וחילפי דימא (גירופל"א), ויבלא (מין עשב), ולישלוקינהו בהדי הדדי, ולנטול תלת מאה כסי
אהאי גיסא דרישא ותלת מאה כסי אהאי גיסא דרישא;
ואי לא - ליתי
ורדא (רוס"א)
חיורא דקאי בחד דרא (כל עלין שלו מצד אחד זה למעלה מזה), ולישלקיה ולינטול שיתין כסי אהאי גיסא דרישא
ושיתין כסי אהאי גיסא דרישא.
לצליחתא (כאב
חצי הראש): ליתי תרנגולא ברא,
ולישחטיה בזוזא חיורא (בדינר של כסף צרוף ישחטנו) אההוא גיסא דכייב ליה (שיזוב
הדם על חצי הראש ששם הכאב) - ונזדהר
מדמיה דלא לסמינהו לעיניה – וליתלייה (לתרנגולא שחוט) בסיפא דבבא (במזוזות הפתח), דכי עייל חייף ביה וכי נפיק חייף ביה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ
לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com