דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
המשך פרק שביעי 'מי שאחזו'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין סט,א)
לברוקתי (חולי
שבעין שקורין טייל"א): ליתי
עקרבא דשב חומרי (מנומר בשבע גוונין מחמת זקנה) ונייבשיה בטולא [ונייבש
את העקרב בצל] (כלומר שלא מחמת שמש), ונישחוק תרתי מנתא כוחלא וחדא מנתא מיניה (שני
חלקים כחול וחלק אחד ממנו), ולימלי (ישום
בעינו) תלתא מכחלי (מכחול
הוא כנף עוף [בעברית של ימינו: נוצה של
תרנגול] או כף רחב דק של עץ שנוטל בו הכחול ונותן בעין) בהאי עינא ותלתא מכחלי בהאי עינא (שלשה
פעמים); טפי לא לימלי, דאי לא (מיזדהר
דלא לימלי טפי) פקע עיניה.
לשברירי דליליא
(סנורים הבאות על האדם בלילה): ניתי שודרא ברקא (חבל של
שיער בהמה ושל זנב סוס ופרה), וניסר
חדא כרעא מיניה וחדא כרעא מכלבא (יקשור אחד מרגליו ורגל הכלב בשני
ראשי החבל), וניטרפו ינוקי חספא
אבתריה (יקשקשו תינוקות שברי חרסים אחריו), ולימרו ליה (לחש זה): אסא כלבא אכסא תרנגולא (זקן כלב
שוטה תרנגול); וליגבי שב אומצי (חתיכות
בשר) משבעה בתי, וליתבינהו ניהליה (בני
הבתים להנך אומצי) בצינורא דדשא [מזוזת
הבית] וניכלינהו
בקלקולי (אשפות) דמתא;
בתר הכי לפשוט שודרא ברקא (יתיר הקשר מרגלו), ונימרו הכי: "שברירי דפלוני בר פלוניתא
שבקינהו לפלוני בר פלוניתא" וליחרו [וינשפו] לכלבא בבביתא דעיניה (בבבת
עינו).
לשברירי דיממא [חולה
בעורון יום, שאור היום מסנוור אותו]: ליתי שבעה סומקי (טחולים) מגווא דחיותא [מתוך
חיות; אולי: מתוך חיות שעומדות ללדת], וניטוינהו [ולצלות
אותם] אחספא [בתוך](כלי
חרס מנוול) דאומנא (שמקיזין
לתוכו דם), וליתיב איהו מגואי [בתוך
הבית] ואיניש אחרינא
מאבראי [מבחוץ], ונימא ליה עוירא [העור
בעורון יום] (לפתיחא) [לאיש
הרואה, שיושב בחוץ]: "הב לי דאיכול"; ונימא ליה האיך פתיחא [האיש
הרואה]: "סב
איכול"; ובתר דאכיל - ליתבריה לחספא; דאי לא - הדרי עילויה [עלולה
העורון לחזור].
לדמא דאתי מנחירא: ליתי גברא כהן דשמיה 'לוי', וליכתוב ליה 'לוי' למפרע [בסדר כתיבה הפוך: קודם יכתוב
את האות י, אחרכך את האות ו, אחר כך את האות ל];
ואי לא - ליתי איניש מעלמא, וניכתוב ליה "אנא פפי שילא בר סומקי' (לחש הוא) למפרע [בסדר הפוך];
ואי לא - ניכתוב ליה הכי
"טעם דלי במי כסף; טעם דלי במי פגם" (לחש הוא);
ואי לא - ליתי עיקרא [שרש]
דאספסתא, ואשלא דפורייא (חבל של מיטה) עתיקא [ישנה], וקורטסא (נייר של
מוכין), ומוריקי (קרוג) וסומקא
דלוליבא (דבר אדום [חום][1] הגדל בלולב) ונקלינהו
[ולשרוף אותם] בהדי
הדדי, וליתי גבבא דעמרא [רש"י בבא בתרא עד,א ד"ה
שקל גבבא דעמרא: לקח גיזת צמר...] וניגדול (לשון 'גדילים': יעשה פתילה מן הצמר) תרתי פתילתא [שתי פתילות], ולטמיש בחלא (ישרה
בחומץ) וניגדבל בקיטמא הדין
(יגלגלנו באפר, וידבק האפר בו) וניתיב [ולהושיב] בנחיריה [בנחיריו];
ואי לא - ליחזי אמת המים דאזלת [הזורמת] ממזרח כלפי מערב, ונפסע וניקום חד כרעא [רגל אחת] להאי
גיסא [בצד
זה של אמת המים] וחד כרעא להאי גיסא, ונישקול טינא [טיט] בידיה דימינא [ביד ימינו] מתותי כרעא דשמאליה [מתחת רגלו השמאלית], ובידיה דשמאלא [ובידו שמאלית] מתותי כרעא דימיניה [מתחת רגלו הימנית], וניגדול תרתי פתילתא דעמרא, וניטמיש
בטינא, וניתיב בנחיריה;
ואי לא - ליתיב תותי מרזבא [לשבת תחת מרזב], ונייתו מיא [ויביאו מים במרזב] ולישדו עליה [וישפכו עליו] (דרך מרזב), ולימרו "כי היכי דפסקי הני מיא - ליפסוק
דמיה דפלניא בר פלניתא".
לדמא דאתי
מפומא: בדקינן ליה בגילא (אישטריי"ס) דחיטתא [קש
מחיטה, כפי שמסביר רש"י להלן]; אי סריך (נדבק הקש בדם) - מריאה קאתי, ואית ליה תקנתא;
ואי לא - מכבדא
קאתי, ולית ליה תקנתא.
אמר ליה רב אמי לרב אשי: והאנן איפכא תנן [חולין
מב,א]: 'ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה
כלום, הריאה שניקבה או שחסרה [- טרפה]'!?
אמר ליה: כיון (דדמא דכבדא שהיא תלויה
למטה מן הריאה) דמפומיה קאתי (עולה
למעלה ונפיק דרך הפה) - אימר
איתמוחי איתמח (כולה כבדא, ולא נשתייר הימנה כלום, ונפל לריאה דרך
קנה הכבד, שמחובר לקנה של ריאה).
אמר מר: 'אי מריאה קאתי אית ליה תקנתא'; מאי תקנתיה?
ליתי שבעה כוני (מלא אגרוף) מפירמא דסילקא (קניבת
תרדים; מצינדור"א) ושבעה
כוני פירמא דכרתי, וחמשה כוני פרידא (מין עשב;
ויש אומרים מדיירישר"ש) ותלתא כוני דטלפחי [עדשים],
וכונא דכמונא [כמון;
"קימל" בלע"ז] וכונא דחבלי [פשתן], וכנגדן (כשיעור כל אלו) כנתא פטירתא (אנטריי"ל
של בהמה שהיתה פטר רחם לאמה), וליבשיל וליכול, ולישתי אבתריה שיכרא חריפא דטבת [או: שיכר [אולי: בירה] של חודש טבת, שאז השיכר חזק; או 'טבת'
מלשון: טובה, כלומר: בירה חריפה, שהיא טובה].
לככא (חולי השינים הפנימים): אמר רבה בר רב הונא: ליתי תומא יחידאה (ראש שום שלא היה בו אלא צלע אחד), ונימרסיה (ישחקנו) במישחא [שמן, עך פי רוב שמן זית] ומילחא [ומלח], ונתביה [ולהניחו] אטופראי דאליונא (על צפורן
של בוהן יד) דההוא גיסא
דכייב ליה [בצד
שבו כואב לו], ונהדר ליה גדנפא דלישא [באופן מילולי: כנף של עיסה; כלומר: לשים על הבוהן שעליו השום הטחון
בשמן ומלח כסוי או עטיפה מבצק], וניזדהר לבישריה (שלא יגע
אותו שום בבשרו) דקשי
לחיורא (צרעת).
לחינכי (אבעבועות הגדילים בגרון, כמין גלנט; ובלשון רומי
אשטרנגיילו"ן): אמר
רבי יוחנן: חומתי כי ממרו (עלי של חומם פילטרו טוב לרפואה
זו; כמין עשב שקורין ממרו בלשון ארמי) - ועיקרא דחומתי (שורש
החימום פילטרו) עדיף (לרפואה) מממרו (ממרו: "שבדמוני'" - לשון מורי) - ונינקוט בפומיה; הני (חומתי
וממרו) – לאוקומי (לאוקומי החולי, שלא ינפח יותר מדאי);
לבשולי (לבשולי האבעבועות, שתקבץ לחה שלהן לתוכן, שתהא יוצאה
כשיבקעו אותו): לייתי פארי
דריש נפייא (סובים גדולים שצפין למעלה בנפה כשמרקדין), וטלפחי בעפרייהו (עדשים
עם עפר שנתלשו בהן), ושובלילתא
(תלתן; פינוגר"י), וחומרתא דכשותא (פרח
שבכשות; הומלו"ן), ונינקוט
כאמגוזא (כשיעור אגוז) בפומיה;
לאיפתוחי (לפתוחי האבעבועות של אשטרנגיילו"ן [דלקת שקדים]: שיבקעו ותצא הליחה): לינפח ליה חבריה (בגרונו) תחלי חיורתא בגילא דחיטתא (שהוא חלול, ויכניס זרע השחלים לתוכו בראשו אחד, ויכניסנו בתוך פיו של
חולה עד הבליעה, וינפח חבירו בראש האחר, ויצאו השחלים, ויפלו ויחנו על החולי);
לאסוקי (להעלות בשר לרפאות הביקוע): ליתי עפרא מטולא דבית הכסא (מתחת צל אבנים המסודרות לבית הכסא בשדות, ומתוקנות כעין מושב), וניגבול בדובשא, וניכול, דמעלי ליה [טוב לו, מועיל לו].
לברסם (חולי שקורין צוריי"ר; והוא בא מן הראש דרך החוטם): ליתי כי פיסתקא דנישדור (כשיעור גלנט של ארז מסם נשדור שקורין אמוניקא) וכי אמגוזא [שיעור כאגוז] דחלבניתא דובשניתא (חלבנה
מתוקה שקורין גלמא), ומלי
תרוודא (כף) דובשא חיורא, ומלי נטלא (כלי מחזיק רביעית) בת מחוזא חמרא נקידא (יין צלול יפה שאינו אדום), ונישלוקינהו בהדי הדדי; וכי בשיל נשדור בשיל ליה כוליה (זה סימן יהיה לך: לכשיבשל הנשדור - בידוע ששאר סמנין מבושלין, לפי שהוא
קשה);
ואי לא: ליתי רביעתא דחלבא דעיזא חיוורתי
(גיטין סט,ב)
וניטייפיה אתלת
קלחי כרבא (יטיפנו על שלשה קלחי כרוב בכלי) וניבחשיה בגווזא דמרמהין (יגיס את
הקדירה בקיסם של עץ ששמו מרמהין), וכי
בשיל גווזא במרמהין - בשיל ליה כוליה;
ואי לא: ליתי
נפקי דכלבא חיורא (צואה של כלב לבן), וניגבול בנטפא (צרי), וכמה דאפשר (לו ברפואה אחרת או להתאפק
בחוליו) - נפקא לא ניכול (לא
יאכל צואת הכלבים), דמפריק (מנתק
אבריו).
לגירא (חולי
שקורין אשפונט"א [גירא = חץ; המה: כאבים נקודתיים קשים;
כאב נוקב]): ליתי גירא
דלילתא (חץ של לילית אבן שעשויה כחץ ונופלת עם הברד), וניפכיה (העוקץ
למטה ובית יד למעלה), ונשדי מיא
עלויה ונשתי;
ואי לא - ליתי
ממיא דאישתי מינייהו כלבא בליליא, וניזדהר מגילויא (שיהו
במקום שאין נחש מצוי).
לגילויא: אנפקא
(זהו רביעית; וכן שם הכלי) דחמרא חייא.
למורסא: אנפקא
דחמרא באהלא תולאנא (אהלות אדום כמין תולעת שני).
לפירחא דליבא (שלבו
פורח; פשמיי"ר בלע"ז):
ליתי תלת ברושייאתא (חלות) דשערי,
ונשטרינהו בכמכא (ישרה אותם בכותח; טרכנריי"ד בלע"ז) דלא עבר עילויה ארבעין יומין (שנעשה
הכותח), וניכול ונשתי אבתרייהו חמרא
מרקא (מזוג במים הרבה).
אמר ליה רב אחא
מדיפתי לרבינא: וכל שכן דפרח ליביה (שדברים חלשים הן כל אלו ומתישין
כחו של אדם)!
אמר ליה: אנא -
ליוקרא דליבא (שלבו כבד עליו) אמרי;
לפירחא דליבא:
ליתי תלת ברושייאתא דחיטי, ונישטרינהו בדובשא, וניכול ונישתי אבתרייהו חמרא חייא.
לצרחא דליבא (כאב
הלב): ליתי תלת ביעי נינייא (מינט"ה), וביעתא דכמונא וביעתא דשומשימי וליכול.
לכאב מעי: ליתי
תלת מאה פלפלי אריכתא, וכל יומי נשתי מאה מינייהו בחמרא.
רבין דמן נרש
עבד לה לברתיה דרב אשי מאה וחמשין מהני דידן (פילפלין
שלנו), ואתסיא.
לכירצא (תולעים
שבמעים): אנפקא [כרביעית] דחמרא באטרפא דעראה (עלה של
עץ ארע שקורין לוריי"ר ופריו קורין ביי"ש).
לכירצא חיורא:
ליתי ביזרא גלגילא (זרע אורוגא), וניציירה בשיסתג (יקשרנו בחתיכת בגד של צמר גפן), וניתייריה [ולשרות] במיא, ונשתיה, ונזדהר מבינתא (יזהר
שלא יבלע את גרגיר הזרע), דאי לא -
מנקבא לה למעייניה (למיעיו).
למיסר (לעצור
את השלשול): סיסין (פוליאו"ל) רטיבא במיא.
למישרא (לשלשל
אדם עצור): - [סיסין] יבישתא במיא; וסימנך (שלא
תחליף לשתות לח לשלשל ויבש לעצור):
איצא (שם עשב) רטיבא
(וכשהוא לח) דסכר
נהרא (סוכרין בו נהרות, כך הלח סותם).
לטחלא (שטחול
שלו נפוח וגדול מחמת חולי): ליתי שב
ביני דמיא (שבע עלוקות של מים בלעז שנשוא"ש) ונייבשינהו בטולא [בַצֵּל], וכל יומא נישתי תרתי ותלתא בחמרא;
ואי לא - ליתי טחלא דציפרתא דלא איפתח (עז
שלא ילדה), ונטחיא בתנורא [ידביק
או יכניס בתנור], ונוקי להדיה (יעמוד כנגדו) ונימא [ויאמר]: "כי היכי דיביש האי טחלא - נייבש טחליא
דפלוני בר פלוניתא";
ואי לא (אי
ליכא תנורא) - ניטחייה (לההוא
טחלא) ביני אורבי (יטיח
אותו בכותל וידבק בין שורות הכותל וייבש שם) דביתא חדתא, ונימא הכי (כי היכי
דיביש האי טחלא כו');
ואי לא - ליבקי
('ליבקי' - לשון בקיאות) שכבא דשכיב בשבתא (יטרח עד
שידע היכן יש מת שמת בשבת) ונישקליה
לידיה (דשכבא) ונותבה
אטחליה (וניתי להדיה טחלא דחולה) [יניח
יד של המת מעל לטחול של החולה] ונימא "כי היכי דיביש הא ידא - נייבש טחליא דפלוני בר פלוניתא";
ואי לא - ניתי
ביניתא (דג),
וניטווייה (בנורא) בי
נפחא (יצלנו בגחלים שלפני הנפח), וניכליה במיא דבי נפחא (אותם
שמכבה בהן את הברזל), ונישתי ממיא
דבי נפחא.
-
ההיא עיזא דהות שתיא
מיא דבי נפחא - אישתחיט ולא אישתכח לה טחלא;
ואי לא: ליפתח
חביתא דחמרא לשמיה (יקנה חבית של יין לשתייתו; כלומר: ישתה יין טוב תמיד
הרבה)
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אי אית ליה חביתא
דחמרא - לא אתי לקמיה דמר (לשאל רפואה שהיין רפואה לו), אלא [יש
להמליץ] מרגל בפת
שחרית, דמעליא לכולי גופיה.
לרושחתא (תחתוניות) [טחורים
או תולעים באזור פי הטבעת]: ליתי אקיקא (עשב ששמו קקול"י), ואילווא (אלואיי"ן), ואספירכא (כסף חי [עופרת
לבנה; או: כספית נוזלת]) ומרתכא (קוגילו"ן, והוא
מפסולת הכסף: מקום שחופרין כסף מן הקרקע ויוצקים אותו ומעלה ריתחא והוא מרתחא) וחומרתא דפילון (בוטון
שהנשים תולות בצואריהן, של זהב או של כסף, ונותן בו שמן שמעורב בו מין בושם ששמו
פילון, ודומה לעלי גפנים, כדתניא בתורת כהנים: שלא יערב קימוס במר, מי גלובקיא
בשמן, עלי גפנים בפילון) ושיאפא
דחמימתא (צואת יונים ולשון מורי צואת תרנגולין) ונינקט (כל אלו) בשחקי דכיתנא [בלאות פשתן] בקייטא (שהם קרים בקייטא [בקיץ]), ודעמר גופנא [מצמר
גפן] בסיתוא (שהן
חמים בסתוא, וישים באותו מקום);
ואי לא לישתי
שיכרא מרקא.
לשיגרונא (חולי
הירכים והקלבוסת שקורין הנק"א):
ליתי פתיא דמוניני (כלי מלא ציר דגים קטנים), וניגנדריה (יגלגלו) שיתין זימני (ששים פעמים) אהא מטחתיה (על ירך
זה, למעלה בקילבוסת שקורין הנק"א) ושיתין זימני אהא מטחתיה.
לצמירתא (אבן
הגדילה בגיד ועוצרת השתן): ניתי תלת
ניטופייתא (טיפות) מישחא
דכופרא (פסולת של זפת והוא עיטרן), ותלת ניטופייתא איצרא דכרתי (סחיטת
כרישין), ותלת ניטופייתא דחמרא
נקידא (יין נקי), ולישדי
ליה לאיש באמה ולאשה באותו מקום;
ואי לא - ליתי
אונא דזיקא (אוזן של נוד) ולתלי ליה לאיש באמה ולאשה בדדין;
ואי לא - ליתי
חוטא דזהוריתא (חוט של זהורית) דשדתיה דומה בת דומה (שטואתו
אשה חשודה בת חשודה), וליתלי ליה
לאיש באמה ולאשה בדדין;
ואי לא - ליתי
כינה דזכר ונקבה וליתלי ליה לאיש באמה ולאשה באותו מקום;
- וכי משתין -
נשתין אסיסנא יבישתא (על סנה יבש) בצינורא דדשא, ונעיין בחומרתא דנפקא מיניה (יהא זהיר
באבן היוצאת ממנו לשומרה), דמעליא
לכולהו צימרא (חולי שקורין פיוור"י).
לצימרא ברא:
ליתי תלתא גריבי (סאין) סופלי
(גרעיני תמרים),
ותלתא גריבי אטרף אדרא (עלין של עץ ששמו אדר), ונישלוקינהו כל חד לחודיה, וליתיב בינייהו, ולתבינהו [ולהניח
אותם] בתרתי משיכלי (עריבות), וניתי פתורא [שולחן] וננח עילויה, וניקום מעילוי האי [ויעמוד
רכון מעל לאחד מהם] ולותיב עילוי האי [וישים
מעליו את השני], ומעילוי האי ולותיב עילוי האי [ויחליף
את מקום הכלים] עד דניסק ביה הבלא [עד
שיתחמם הרבה ויזיע] ולסחי מינייהו [ויתרחץ
במימיהם]; וכי שתי (דקיימא
לן: הרוחץ בחמין - שותה מהם, והם רפואה לו במסכת שבת (מא,א)) - ממיא דאדרא לישתי, (אבל) ממיא דסופלי לא לישתי, משום דמיעקרי (עושין
אותו עקר מלהוליד).
לצימרא גוונא [חום
פנימי]: ליתי שבעה
בוני (מלא יד) דסילקא,
משב משארי (משבעת ערוגות),
ונישלוקינהו בעפרייהו (עפר העולה בשרשיהם), וניכול ונישתי אטרף אדרא בשיכרא או
(גיטין ע,א)
ענבי תאלא (ענבי
גפן המודלת בדקל) במים.
לחזזיתא (ילפת): ליתי שב חיטי ארזנייתא (חטין
גסים), וניקלינהו אמרא חדתא (על
ברזל של פושויי"ר [כלי חפירה] חדש), ונפיק משחא מינייהו ונישוף (ימשח).
רב שימי בר אשי
עבד ליה לההוא עובד כוכבים לדבר אחר (צרעת), ואיתסי.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] ; בכורות ו,א: אימא (ולד חמור בצורת סוס)
חמור אדום בעלמא הוא (רש"י:
ולחייב בבכורה) קמשמע לן (המשך רש"י: סתם סוסים אדומים הם)