דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
המשך פרק שביעי 'מי שאחזו'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין ע,ב)
נשתתק ואמרו לו
נכתוב גט לאשתך [והרכין בראשו - בודקין אותו שלשה פעמים; אם אמר על לאו לאו ועל
הן הן - הרי אלו יכתבו ויתנו]:
וליחוש דלמא
שיחיא ('שיחיא': השתחויה) ד'לאו - לאו' נקטיה, אי נמי שיחיא ד'הן - הן' נקטיה (חולי של
שגעון המלמדו תמיד להרכין ראשו בהרכנת לאו או הין, ואינו משיב על דברי שאלתם)?
אמר רב יוסף בר
מניומי אמר רב נחמן: דאמרינן ליה בסירוגין (ממתינין בין הרכנה לשאילה
שעה וחוזרין ושואלין לו אותה שאילה עצמה).
וליחוש דלמא
שיחיא דסירוגין (לשחות ולהרכין בענין זה לשעות) נקטיה?
דאמרינן ליה חד
לאו ותרין הן ותרין לאו וחד הן (דכי הך שיחיא לא נקטיה).
דבי רבי ישמעאל
תנא: 'אומרים לו (כשבודקין אותו על לאו – שואלין לו) דברים של ימות החמה בימות הגשמים (אם
מבקש דברים הראוין לו בימות החמה ועכשיו ימות הגשמים) ושל ימות הגשמים בימות החמה.'
אי ניהו? אילימא גלופקרי (קוט"א בלע"ז [בגד עליון]) וסדיני (אם יכסוהו בסדיני פשתן בימות הגשמים) - ליחוש דלמא קורא אחדיה ([שאחזו קור] בימות החמה, ואף על פי שמשיב הין על הגלופקרין - לאו שוטה הוא), אי נמי חמה אחדיה?
(גיטין עא,א)
אלא בפירי (שאינם
מצוים באותה שעה כגון צריש"ש [דובדבנים] בימות
הגשמים, ובימות החמה נישפל"ה [שסק?]).
אמר רב כהנא
אמר רב ([בענין]
חרש שהיה פיקח כשכנסה וקדושיו קידושין גמורין, ותנן ביבמות (פ"יד
מ"א; דף קיב,ב): 'נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית', לפי
שאין כח בגירושי חרשות להפקיע קידושי חכמה): חרש שיכול לדבר מתוך הכתב (דיודע לכתוב על הקלף "כתבו
ותנו גט לאשתי אתם פלוני ופלוני" ומסר להם) - (פיקח גמור הוא, ו)כותבין ונותנין גט לאשתו.
אמר רב יוסף:
מאי קא משמע לן? תנינא: 'נשתתק, ואמרו לו "נכתוב גט לאשתך" והרכין
בראשו - בודקין אותו שלשה פעמים; אם אמר על לאו לאו ועל הן הן - הרי אלו יכתבו
ויתנו'?
אמר ליה רבי
זירא: אלם קאמרת! שאני אלם (דכיון דשומע הוא - הרי הוא כפיקח
לכל דבריו; אבל חרש שאינו שומע ואינו מדבר - אי לאו דיכול לדבר מתוך הכתב - ברמיזה
לא מפיק; ואי לאו דאשמעינן רב - לא הוה ידענא), דתניא [תוספתא תרומות פ"א מ"ב
[ליברמן]]: 'מדבר ואינו שומע -
זהו חרש (ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום, והשווהו לשוטה,
דזהו כפיקח לכל דבריו כדקתני בהדיא; אבל חרש דרב כהנא (אינו) לא שומע ולא מדבר); שומע ואינו מדבר - זהו אלם; וזה וזה הרי הן
כפקחין לכל דבריהם' .
וממאי דמדבר
ואינו שומע זהו חרש ,שומע ואינו מדבר זהו אלם? דכתיב (תהלים
לח,יד) ואני כחרש לא אשמע
וכאלם לא יפתח פיו;
ואי בעית אימא
כדאמרי אינשי: אישתקיל מילוליה (נוטריקון דאלם).
אמר רבי זירא:
אי קשיא לי (בהא דרב כהנא) - הא קשיא לי, דתניא: '[ויקרא ה,א: ונפש כי
תחטא ושמעה קול אלה והוא עד, או ראה או ידע] אם לא יגיד [ונשא
עונו] פרט לאלם שאינו יכול להגיד' (שאינו חייב קרבן שבועה על שבועת
העדות אם השביעו והרכין בראשו שאינו יודע) – אמאי? הא יכול להגיד מתוך הכתב (ואם איתא לדרב כהנא -
ליחייב)?
אמר ליה אביי:
עדות קאמרת? שאני עדות, דרחמנא אמר 'מפיהם (על פי שנים עדים) - ולא מפי כתבם (ולא מפי
כתבם יעידו בבית דין)' (דלא
דמי לשטר שחתמוהו ביומו דההוא אורחיה להכי).
מיתיבי [תוספתא
גיטין פ"ה מ"א [ליברמן]:
'כשם שבודקין אותו (אנשתתק והרכין בראשו קאי) לגיטין - כך בודקין אותו למשאות ולמתנות (למכור
בנכסיו) ולעדיות ולירושות' (כולהו מפרש ואזיל); - קתני מיהת 'עדיות' (שיעיד
עדותו מפי הכתב, והאמרת 'מפיהם', וזה נאלם)?
אמר רב יוסף בר
מניומי אמר רב ששת: בעדות אשה (להשיאה), דאקילו בה רבנן (בעד אחד, קרוב ושפחה).
(ופרכינן:) והא קתני 'ירושות'(וקא סלקא דעתך להעיד על ירושה
שהוריש אדם מעלמא)?
אמר רבי אבהו: (מאי
ירושות?) ירושת בנו הבכור קתני (בנו
דידיה: אם רצה להשוות את הבכור כאחד מבניו; ולהכי נקט 'ירושת בנו הבכור': דאם לא
לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא - למה לנו לדבריו? הירושה מאיליה תפול!).
מיהת 'למשאות
ולמתנות' - מאי לאו לעלמא (דהיינו עדות)?
לא, לדידיה.
מיתיבי: 'חרש
- לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואאחר כתב ידו (לחשבו
כפיקח) אלא במטלטלין, אבל לא
לגיטין' (היכא
דקידושיו היו קידושין גמורין, ותיובתא דרב כהנא)!?
תנאי היא,
דתניא: 'אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים (ד'לא
הלכו בו בגיטין')? - בחרש מעיקרו
(שאין לו כתב יד של דעת: שלא היתה לו דעת צלולה מימיו; ולקמיה
פריך: וכיון דחרש מעיקרו הוא - הרי כָנַס ברמיזה, ולא היו קידושין גמורין!? ומוקי
לה ביבם), אבל פיקח (שלמד
לכתוב מדעת צלולה) ונתחרש - הוא
כותב (גט) והן
חותמין (ואחרים חותמין, והיינו כרב כהנא)'.
וחרש מעיקרו
לא? 'כשם שכונסה ברמיזה כך מוציאה ברמיזה' (משנה היא
ביבמות [פ"יד מ"א], דחרש שנשא אשה - אם רצה
יוציא)!?
אי באשתו - הכי
נמי; הכא במאי עסקינן? ביבמתו (שקידושיה גמורין, וזיקתה גמורה,
והוא אין יכול לחלוץ לפי שאינו ב'ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה',
(דברים כה,ח); וכונס ואינו מוציא לעולם, דגט
דידיה לא מפקע זיקה דאורייתא).
יבמתו - ממאן?
אילימא דנפלה ליה מאחיו חרש – 'כשם שכניסתה ברמיזה כך יציאתה ברמיזה'; אלא
דנפלה ליה מאחיו פיקח. ואיבעית אימא: לעולם דנפלה ליה מאחיו חרש, וגזירה אחיו חרש
אטו אחיו פיקח.
אי הכי - אשתו
נמי (ניגזור אטו יבמתו שקידושיה גמורין)?
יבמתו ביבמתו
מיחלפא (אשת אחיו פיקח באשת אחיו חרש), אשתו ביבמתו לא מיחלפא.
ומי גזרינן (אחיו) חרש אטו פיקח?
(גיטין עא,ב)
והתנן [פ"יד
מ"ג]: 'שני אחין חרשין (כיון
דהם חרשים לא איכפת לן בנשותיהן אם הן אחת פקחות דמכל מקום הם לא כנסו אלא ברמיזה) נשואין שתי אחיות פיקחות, או שתי אחיות חרשות (לא
איכפת לן בפקחוּת של בעלים, דהן לא נכנסו אלא ברמיזה, לפיכך פטורות מן החליצה,
דיוצאה משום אחות אשה, דכל עריות פטורות מן החליצה) או שתי אחיות אחת פיקחת ואחת חרשת, וכן שתי אחיות חרשות
נשואות לשני אחין פיקחין, או לשני אחין חרשין, או לשני אחין אחד פיקח ואחד חרש -
הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום; ואם היו נכריות (ומת אחד
מהן [משני האחים, בעלי האחיות]
- השני אינו יכול לחלוץ, מפני שהוא חרש או ששהיא חרשת, ואינה יכולה לומר 'מאן יבמי') – (אלא) יְכַנְסוּ; ואם רצו להוציאן (אחרי
כן) – יוציאו (דאתי
גט חרש ומפקע זיקת קידושי חרש)' (אלמא
היכא דנפלה ליה מאחיו חרש – מפיק, ולא גזרינן אטו אחיו פקח)!?
אלא מחוורתא
כדשנין מעיקרא (דנפלה ליה מאחיו פקח).
אמר רבי יוחנן:
חלוקין עליו חביריו על רבן שמעון בן גמליאל (דאפילו
פקח ונתחרש - אינו יכול לגרש, ואפילו יודע לכתוב; ולא תימא רבן שמעון בן גמליאל
מפרש מילתיה דתנא קמא; דהכי שמיע ליה לרבי יוחנן: דמיפלג פליג).
אמר אביי: אף
אנן נמי תנינא [יבמות פ"יד מ"א]: 'נישטת (היא משניסת) - לא יוציא (אסור
להוציאה; ואף על פי שפקחת ונתחרשה – יוציאה, דאשה לא בעינן דעתה, שהרי יוצאה
לרצונה ושלא לרצונה, היכא דנשטת אמור רבנן 'לא יוציא': דכיון שאינה יודעת לשמור
עצמה - ינהגו בה הפקר בזנות; וכן מפרש לקמן); נתחרש הוא או נשתטה - לא יוציא עולמית' מאי 'עולמית'?: לאו אף על גב דיכול לדבר
מתוך הכתב?
אמר רב פפא: אי
לאו דאשמועינן רבי יוחנן - הוה אמינא: רבן שמעון בן גמליאל - לפרושי טעמא דתנא קמא
הוא דאתא, ומאי 'עולמית'? - אף על גב דחזינא ליה דחריף (אבל
מדבר מתוך הכתב לא ממעט); אי נמי (האי
'עולמית') לכדרבי יצחק (אתא,
למידק מינה: מדקתני סיפא 'עולמית' ורישא לא תנא 'עולמית' - משום דרישא
דרבנן, כדרבי יצחק, וסיפא דאורייתא: דגבי מגרש בעינן דעתו: שהאיש אינו מוציא אלא
לרצונו), דאמר רבי יצחק: דבר תורה
שוטָה מתגרשת, מידי דהוה אפיקחת בעל כרחה (מתגרשת ואף על פי שלא
מדעתה), ומה טעם אמרו 'אינה
מתגרשת'? שלא ינהגו בה מנהג הפקר.
משנה:
אמרו לו (לבריא
או לשכיב מרע חכם): "נכתוב גט
לאשתך (שלא תיזקק ליבם)" ואמר להן "כתובו", (והם) אמרו (לו) לסופר וכתב, ולעדים וחתמו - אף על פי שכתבוהו וחתמוהו
ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה - הרי הגט בטל, עד שיאמר לסופר "כתוב" ולעדים
"חתומו".
גמרא:
טעמא דלא אמר
"תנו" (בלא "כתבו", דכיון דאמר להם
"כתבו" - מקפיד היה בדבר, שלא יאמרו לאחר ויכתוב, שבושת הוא לו לגלות
שאינו יודע לכתוב גט; ובהא אפילו רבי מאיר מודה לקמן בפרק 'התקבל': שאם אמר
"כתבו גט לאשתי" - אפילו אמר לבית דין - לא עשאם בית דין להרשות את
אחרים על כך); הא אמר "תנו (גט
לאשתי)" (ולא אמר
"כתבו") – נותנין (אומרים
לאחרים ויכתבו ויתנו, דעשאן בית דין); - מני (ועל כרחין כגון שהיו שלשה, דאילו לשנים - אפילו רבי
מאיר מודה שאפילו לא אמר "כתבו" אלא "תנו" - צריכים הם עצמם
לכתוב, דהכי תנן לקמן: 'אמר לשנים "תנו גט לאשתי" או לשלשה "כתבו
ותנו גט לאשתי" - יכתבו הם עצמם ויתנו; אבל אמר לשלשה "תנו" -
יאמרו לאחרים ויכתבו ויתנו, מפני שעשאם בית דין - דברי רבי מאיר; ופליג רבי יוסי
עליה: דאפילו לשלשה נמי: אף על גב דלא אמר "כתבו" צריכין הם עצמם לכתוב)?
(ומתניתין, דנקט "כתבו" - משמע דאי לא אמר
"כתבו" - לא הוי פסיל האי גיטא, וכגון שהיו שלשה; ו)רבי מאיר היא, דאמר מילי מימסרן לשליח (דרך
ארץ הוא לעשות שליח דברים, והוי נמי בדברים שלוחו של אדם כמותו; הלכך היכא דהוו
שלשה, דאיכא למימר עשאן בית דין לומר לאחרים "אמרו לסופר ויכתוב ולעדים
ויחתומו").
אימא סיפא: 'עד
שיאמר לסופר "כתוב" ולעדים "חתומו"' (משמע
דאין לך צד היתר לומר לאחרים לכתוב, אלא השומע מפיו - הוא יכתוב, ואפילו שלשה,
ואפילו לא אמר "כתבו") -
אתאן לרבי יוסי דאמר מילי לא מימסרן לשליח; רישא רבי מאיר וסיפא רבי יוסי?
אין, רישא רבי
מאיר וסיפא רבי יוסי.
אביי אמר: כולה
רבי מאיר היא, והכא (הך סיפא דקתני 'עד שיאמר לסופר' עצמו) במאי עסקינן? דלא אמר "תנו" (בלא
"כתבו", והכי קאמר: האומר "כתבו" אינו כשר אלא אם כן אמר
לסופר עצמו).
אי הכי (כיון
דאיכא צד היתר לומר לאחרים) - עד
שיאמר "תנו" מיבעי ליה (הכי איבעי ליה למיתני: 'אינו גט
עד שיאמר "תנו" בלא "כתבו", וכל שכן פשיטא דכי אמר לסופר
עצמו; אלא ודאי דוקא קאמר סיפא באומר "תנו")!
אלא הכא במאי
עסקינן? - דלא אמר לבי תלתא (ובשנים מודה רבי מאיר דאפילו אמר
"תנו" - כותבין הן עצמן, דלא עשאם בית דין).
אי הכי – 'עד
שיאמר לשלשה' מיבעי ליה!?
אלא כולה רבי
יוסי היא (והא דנקט ברישא "כתובו" - לאו למידק דאילו אמר
"תנו" בלא "כתבו" - אומרים לאחרים ויכתבו), והכא במאי עסקינן (אלא
היינו טעמא דפסול): דלא אמר "אִמרוּ"
(והכי דייקת מינה: טעמא - דלא אמר “אִמרוּ”, הא אמר לשנים
"אמרו לפלוני ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתומו", ואמרו לאותו סופר וכתב
ולאותן עדים וחתמו - שפיר דמי, דמודי רבי יוסי בהא, שהרי עשאן שלוחין לכך).
אי הכי עד שיאמר "אִמרו" מיבעי ליה!? ועוד - מי מודה רבי יוסי באומר "אִמרו"? והתנן [גיטין פ"ט מ"ח]: 'כתב סופר ועד - כשר' ואמר רבי ירמיה 'חתם סופר' שנינו (לא תימא דמתכשר גט בחתימת עד אחד וכתב יד סופר שני, אלא הכי קאמר: חתם הסופר בגט עד, ועד שני עמו כשר), ואמר רב חסדא: מתניתין (דמכשר להחתים סופר בגט) מני?
(גיטין עב,א)
רבי יוסי היא,
דאמר מילי לא מימסרן לשליח (הלכך ליכא למיחש לחורבא, דאילו
לרבי מאיר איכא למיחש דלמא זימנין דאמר לשנים "אמרו לפלוני ויכתוב, ולפלוני
ופלוני ויחתמו", ואזלי הני שלוחי וחיישי לכיסופא דסופר ומחתמי ליה בלא דעת
הבעל ;אבל לרבי יוסי ליכא למיחש להכי, שהרי לא יכתוב סופר גט אלא אם כן ישמע מפי
הבעל עצמו) - ואי סלקא דעתך מודה
רבי יוסי באומר "אִמרו" - נפיק מינה חורבא (הך חורבא
גופה לרבי יוסי איתא): דזימנין דאמר
להו לשנים "אמרו לסופר ויכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו", ומשום כיסופא
דסופר חיישי ומחתמי ליה, ובעל לא אמר הכי!
אלא מחוורתא
רישא רבי מאיר וסיפא רבי יוסי.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com