דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
המשך פרק שמיני 'הזורק'
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(גיטין פ,ב)
כתב הסופר [גט לאיש ושובר לאשה] וטעה ונתן גט לאשה ושובר [לאיש, ונתנו זה לזה ולאחר זמן
הרי הגט יוצא מיד האיש ושובר מיד האשה - תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה] ר"א אומר אם לאלתר יצא [אין זה גט; אם לאחר זמן יצא -
הרי זה גט; לא כל הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני]:
היכי דמי 'לאלתר'
והיכי דמי 'לאחר זמן'?
אמר רב יהודה
אמר שמואל: כל זמן שיושבין ועסוקין באותו ענין (בדברי
גירושיה) זהו 'לאלתר'; עמדו
- זהו 'לאחר זמן';
ורב אדא בר
אהבה אמר: לא נישאת - זהו 'לאלתר'; נישאת - זהו 'לאחר זמן'.
תנן 'לא כל
הימנו מן הראשון לאבד זכותו של שני':
בשלמא לרב אדא
בר אהבה היינו דקתני 'שני', אלא לשמואל מאי 'שני'?
(גיטין פא,א)
זכות הראויה
לשני (משיצאתה מלפני העדים בחזקת מגורשת - זכתה לינשא לשני).
משנה:
כתב לגרש את
אשתו ונמלך:
בית שמאי אומרים: פסלה מן הכהונה[1], ובית הלל אומרים: אף על פי שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי - לא פסלה מן הכהונה.
גמרא:
שלח ליה רב
יוסף בריה דרב מנשה מדויל (מעשה בא לפניו שכתב כהן לגרש את אשתו
ויצא קול בעיר על כך שכתב לה גט) לשמואל:
ילמדנו רבינו: יצא עליו קול 'איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו' –
מהו (מי מפקינן לה מיניה משום קלא שלא יאמרו 'גירשה והחזירה'
ונמצא כהן מחזיר גרושתו)?
שלח ליה: תצא (מפני
הקול), והדבר צריך בדיקה (קודם
שנוציאנה ממנו).
מאי היא [הבדיקה]?
אילימא דאי
מבטלינן קלא (אם נוכל לשתק בני העיר ולהוציאה מן הקול הזה לא תצא
מבעלה) או לא מבטלינן.
והא נהרדעא
אתריה דשמואל היא, ובנהרדעא לא מבטלי קלא (לא היו נוהגין דייני העיר
לשתקם מפני החשד: שלא יוציאו קול, שמחזיקים ידי עוברי עבירה; דהכי אמרינן
ב'המגרש': בסורא מבטלי קלא, בנהרדעא לא מבטלי קלא)!?
אלא דאי קרו
לנתינה 'כתיבה' (אם רגילין בעיר לקרות לנתינה 'כתיבה' - הוי קול, שהרי
אומרים ש'כתב לה' והאי 'כתב' - נתן הוא, דהא קרו לנתינה 'כתיבה'; ואי לא קרו
לנתינה 'כתיבה' - אין זה קול, ולא יחשדוהו במחזיר גרושתו, שהרי לא יצא קול שנתן
אלא שכתב).
(ופרכינן:) וכי קרו לנתינה 'כתיבה' (נהי נמי דקרו לנתינה 'כתיבה' -
אמאי מפקינן לה בהכי?) - לכתיבה
גופה מי לא קרו לה 'כתיבה' (וכי לכתיבה גופה מי לא קרו לה
'כתיבה', ומאן לימא לן דהאי 'כתב' דקא אמרי - נתן הוא? דלמא כתיבה בעלמא הוא)?
(ומשנינן:) אין: דאי מיגליא מילתא דקרו לנתינה 'כתיבה' (שרגילין
בני העיר לקרות לנתינה 'כתיבה' אע"ג דלכתיבה לחודא נמי קרו כתיבה) - דלמא 'נתן' קאמרי (מחמרינן
למיחש לקלא, ואמרינן: כתב ונתן קאמרי), תצא (ותצא מפני חשד הקול).
והא אמר רב
אשי: (אף על פי ששנינו ב'המגרש' דחיישינן לקלא, דתנן: 'יצא שמה
בעיר "מקודשת לפלוני" - מקודשת ואסורה לינשא לאחר עד שיתן לה אותו פלוני
גט') כל קלא דבתר נישואין לא
חיישינן ליה (הני מילי כשיצא הקול קודם שתנשא לאחר, אבל יצא לאחר
נשואין - לא חיישינן ליה)!
מאי 'תצא' נמי
- תצא משני (אם מת כהן זה, ונשאה כהן אחר – תצא, שהרי יצא עליה
קול גרושה זה כמה שנים).
(ופרכינן:) אם כן אתה מוציא לעז על בניו של ראשון (לומר
חללים הם, שהרי הוציאוה מן השני שבדקו אחר הדברים ונמצאו אמת)!
כיון דמשני הוא
דמפקינן לה ומראשון לא מפקינן לה (וזו נשואה ועומדת לכהן זה הרי
ימים ושנים; ומפני שיצא עליה קול גירושין - נוציאנה מתחתיו? הא קלא דבתר נשואין
הוא) - אתי למימר: סמוך למיתה גרשה (הראשון,
לפיכך חכמים מוציאים אותה מן השני, ולא אתי לאחזוקי קלא קמא בהכי, הואיל ומראשון
לא אפקוה, ואין לעז).
אמר רבה בר בר
חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אילעי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות
האחרונים: דורות הראשונים - בית שמאי (שהיו מחמירים בקדושת יוחסין:
שאוסרין אותה לכהונה מפני כתיבת הגט), דורות האחרונים - רבי דוסא, דתניא: 'שבוייה אוכלת בתרומה - דברי רבי
דוסא; אמר רבי דוסא: וכי מה עשה לה ערבי זה? מפני שמיעך לה בין דדיה (ששחק
עמה לא חיישינן שמא בא עליה) פסלה
מן הכהונה?'
ואמר רבה בר בר
חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בר אילעי: בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים: דורות הראשונים
מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון (דרך הכבושה מחוץ ליכנס לפנים;
ודומה לי שהוא לשון יוני כמו 'טרקסין' (מדות פ"ד מ"ז;
יומא נא,ב)) כדי לחייבן
במעשר (דקיימא לן: 'אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית'
ודעייל ליה דרך שער, לאפוקי דרך חצרות ודרך גגות – דלא; ויליף מ'ואכלו
בשעריך' [דברים כו,יב] בבבא מציעא ב'השוכר' (פח,א)) , דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות
ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מן המעשר, דאמר רבי ינאי: אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה
פני הבית, שנאמר [דברים כו,יג: ואמרת לפני ה' אלקיך] בערתי הקדש מן הבית [וגם
נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ככל מצותך אשר צויתני, לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי];
ורבי יוחנן אמר: אפילו חצר קובעת, שנאמר [דברים כו,יב: כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר: ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה] ואכלו בשעריך ושבעו.
משנה:
המגרש את אשתו
ולנה עמו בפונדקי: בית שמאי אומרים: אינה צריכה הימנו גט שני (מפרש
בגמרא)[2],
ובית הלל
אומרים: צריכה הימנו גט שני;
- אימתי? בזמן שנתגרשה מן הנשואין; ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני, מפני שאין לבו גס בה (פריוו"ץ בלע"ז).
גמרא:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת בשראוה שנבעלה,
(גיטין פא,ב)
דבית שמאי
סברי: אדם עושה בעילתו בעילת זנות (וכל כמה דלא אמר "הריני בועל
לשם קדושין" לא אמרינן לשם קדושין בעל), ובית הלל סברי: אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות; אבל לא
ראוה שנבעלה - דברי הכל אינה צריכה הימנו גט שני.
תנן: 'ומודים
בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני שאין לבו גס בה', ואי בשראוה
שנבעלה - מה לי מן האירוסין (הא חזינן דבעל, ואין אדם בועל את
אשתו בזנות לבית הלל) ומה לי מן
הנשואין?
אלא מתניתין
בשלא ראוה שנבעלה (והא דמצרכיניה גט שני - משום דאמרינן: כיון דלבו גס
בה - ודאי בעל, ואין אדם בועל בעילת זנות, ואיכא קדושין);
ורבי יוחנן
דאמר - כי האי תנא, דתניא: 'אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית
הלל על שלא ראוה שנבעלה, שאינה צריכה הימנו גט שני; על מה נחלקו? - על שראוה
שנבעלה, שבית שמאי אומרים: אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובית הלל אומרים: אין אדם
עושה בעילתו בעילת זנות';
ומתניתין,
דאוקימנא בלא ראוה שנבעלה - במאי פליגי?
דאיכא עדי יחוד
וליכא עדי ביאה: בית שמאי סברי: לא אמרינן 'הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה', ובית
הלל סברי: אמרינן 'הן הן עדי יחוד והן הן עדי ביאה (כלומר:
כיון דראו שנתייחדו - אין צריך עדות של ביאה גדול מזה: ודאי אנן סהדי כיון דגייסי
אהדדי - לא פרשו זה מזה)'; ומודים
בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני, דכיון דאין לבו גס בה (דכל
כמה דלא חזינן לא אמרינן 'בָּעַל' דהא לא גייסי אהדדי) לא אמרינן 'הן הן עדי ביאה'.
ומי אמר רבי
יוחנן הכי (כדלעיל: דהיכא דלא ראוה שנבעלה לא בעי גט)? והאמר רבי יוחנן 'הלכה כסתם משנה', ואוקימנא
למתניתין בשלא ראוה שנבעלה?
אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן.
משנה:
כנסה בגט קרח -
תצא מזה ומזה, וכל הדרכים האלו בה. ('גט קרח' מפרש בסיפא במתניתין:
שקשריו מרובין מעדיו; בבבא בתרא (קס,ב) אמרינן
דתקון רבנן גט מקושר משום כהנים קפדנים: שהיו כותבין גט פתאום לנשותיהן, ומתחרטין
לאחר זמן, ואין יכולים להחזירן; ותקנו להם גט מקושר, שאינו נוח ליכתב מהרה, שמא
בתוך כך יתפייס; וחותמין עדיו מבחוץ וכותב שיטה או שתים, וכורכן על החלק, ותופר,
ועד אחד חותם על הכרך מבחוץ, וחוזר וכותב שני שיטין או יותר מבפנים, וכורכן על
החלק, וחותם עד שני על הכרך מבחוץ, וכן עד שלישי; ואם יש קשר כרוך ואין עד חתום
מאחוריו - זה 'קרח', ופסול, כדמפרש בגמרא: משום 'כולכם': דמסתמא למנין קשריו היו
עדיו מתחלה, וחיישינן דלמא אמר להו 'כולכם חתומו' והרי אחד שלא חתם.)
גט קרח - הכל
משלימין עליו [חותמים
עליו חתימה אחרונה] (ואפילו פסולין, דליתא להא 'השלמה'
אלא משום חששא בעלמא: שמא כשיצא לאחר זמן בבית דין – יפסלוהו, שיהו סבורים שהזמין
הבעל עדיו למנין קשריו, ולא חתמו בו כולם), דברי בן ננס;
רבי עקיבא
אומר: אין משלימין עליו אלא קרובים הראויין להעיד במקום אחר (בעדות
אחרת, שאין עליו פסול עדות אלא קורבה; אבל גנב וגזלן – לא; וטעמא מפרש בגמרא); ואיזהו 'גט קרח'? כל שקשריו מרובין מעדיו.
גמרא:
מאי טעמא דגט
קרח?
גזירה משום
'כולכם'.
גט קרח הכל
משלימין עליו:
ורבי עקיבא –
עֶבֶד, מאי טעמא לא? דאתו למימר 'כשר לעדות'?
קרוב נמי אתו
למימר 'כשר לעדות' (אלא מדמכשר בקרוב, שמע מינה בקיאי אינשי בהלכות עדות,
ולא אתו לאכשורי פסולים וקרובים)?
אלא (לעולם
טעמא משום דאתי לאכשורי לעדות; ודקשיא לך 'קרוב נמי'? - לא דמי:) עֶבֶד - היינו טעמא: דדלמא אתו לאסוקיה ליוחסין (דאמרי:
מדאחתמוהו בגיטא - לאו עבד הוא, ויהבי ליה בת ישראל).
גזלן דבר
יוחסין הוא – ליתכשר! אלמה תנן: 'רבי עקיבא אומר: אין משלימין עליו אלא קרובים
הראויין להעיד במקום אחר' - קרוב אִין, גזלן לא!?
אלא עֶבֶד
היינו טעמא: דאתו למימר 'שחרורי שחרריה' (אפילו המכירים אותו שהוא
עבד, ובקיאין בהלכות עדות - אתו לאכשוריה לעדות, דאמרי: מדאחתמוהו - שמע מינה
שחרריה מריה).
גזלן נמי אתו
למימר 'תשובה עָבַד' (וכן גזלן אתו למימר: מדאחתמוהו - שמע מינה תשובה עבד)!?
קרוב מאי איכא
למימר?
קרוב - כולי
עלמא ידעי דקרוב הוא.
אמר רבי זירא
אמר רבה בר שאילתא אמר רב המנונא סבא אמר רב אדא בר אהבה: גט קרח - קשריו שבעה (כלומר:
שקשריו שבעה) ועדיו ששה; ששה -
ועדיו חמשה; חמשה - ועדיו ארבעה; ארבעה - ועדיו שלשה; עד כאן מחלוקת בן ננס ורבי
עקיבא (שאם השלים עבד כו'), אבל קשריו שלשה ועדיו שנים - דברי הכל אין משלימין עליו (שלישי
פסול) אלא קרוב (אלא
כשר או קרוב: דגט מקושר צריך שלשה עדים, כדאמרינן בפרק 'גט פשוט': דרבנן תקון שמא
בתוך כך שלא ימצא שלשה עדים ינוח כעסו);
אמר ליה רבי
זירא לרבה בר שאילתא: מכדי כל שלשה במקושר (כיון דעיקרו בשלשה) - כשנים בפשוט דמי: מה התם קרוב לא - אף הכא נמי
קרוב לא (ואמאי מכשרת קרוב)?!
אמר ליה: אף
לדידי קשיא לי, ושאילתיה לרב המנונא, ורב המנונא לרב אדא בר אהבה, ואמר ליה: הנח לשלשה
במקושר, דלאו דאורייתא.
תניא נמי הכי: 'גט
קרח - קשריו שבעה ועדיו ששה, ששה - ועדיו חמשה, חמשה - ועדיו ארבעה, ארבעה - ועדיו
שלשה; עד כאן מחלוקת בן ננס ורבי עקיבא; השלים עליו עבד: בן ננס אומר: הולד כשר,
ורבי עקיבא אומר: הולד ממזר; אבל קשריו שלשה ועדיו שנים - דברי הכל אין משלימין
עליו אלא קרוב.'
רב יוסף מתני
'כשר' (במילתיה דרבי זירא אמר רבה בר שאילתא: אבל קשריו שלשה ועדיו
שנים - אין משלימין עליו אלא כשר).
והתניא 'קרוב'?
אמר רב פפא:
תני 'כשר'.
אמר רבי יוחנן:
לא הוכשרו בו (אם היה קרח) אלא עד אחד קרוב בלבד (דבשני קשרים אין משלימין בו שני
קרובים אלא אחד קרוב ואחד כשר, ואפילו היו חתומים בו כבר שלשה כשרים), אבל תרי – לא, דלמא אתי לקיומי בתרי קרובים וחד
כשר (היום, ולמחר - אם יקרא עליו ערעור לפוסלו, ויביאוהו לבית
דין, ואין העדים בפנינו, ויבאו עדים מן השוק שיכירו שלש מן החתימות הללו,
ויקיימוהו בכך - ושמא לא יכירו אלא חתימת שני הקרובים ואחד מן הכשרים, ובית דין
אינן יודעין שהן קרובים, ויקיימוהו בעדות פסולה).
אמר רב אשי: מתניתא (הך ברייתא דקתני 'קשריו שבעה ועדיו ששה או קשריו ששה ועדיו חמשה כו') - נמי דיקא,
(גיטין פב,א)
דקא מדלג ותני
חד חד (שהולך ומחסר העדים מן הקשרים אחד אחד: בכל דילוג ודילוג
שֶמָנָה במשנתנו לא דילג אלא אחד במנין הקשרים; לא אישתמיט ותנא בחד מינייהו שני
קרחות, כגון 'קשריו חמשה ועדיו שלשה') - שמע מינה (לא פליגי בה, דאפילו קרוב לא מיתכשר).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[1] גם המנשה כאן כשיטת בית שמאי במשנה האחרונה
במסכת: בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה; ולפי זה
אם האשה חשודה שדינה דין זונה, הרי
היא אסורה לכהונה! ועיין הערה 5 לעיל בסוף המשנה בדף עט,ב בענין גט ישן.
[2] שאינו
חשוד שבא עליה, וכן בפירוש נאמר בירושלמי גיטין דף מח,א פרק ח הלכה ט: אמר רבי
מנא: בית שמאי כדעתהון: בית שמאי, דאינון אמרין 'פוטר אדם את אשתו בגט ישן' -
אינון דאמרין אינה צריכה הימנו גט שני; ובית הלל דאינון אמרין 'אינו פוטר בגט ישן'
- אינון דאמרין 'צריכה הימנו גט שני'.
אמר רבי יוסי בר בון: בית שמאי כדעתהון ובית הלל
כדעתהון: בית שמאי, דאינון אמרין: לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוה' -
אינון דאמרין: מזוהמת היא מלפניו, ואינו חשוד עליה, לפיכך אינה צריכה ממנו גט שני;
בית הלל, דאינון אמרין 'אפילו הקדיחה תבשילו' - אינון דאמרין: אינה מזוהמת מלפניו,
והוא חשוד עליה, לפיכך צריכה ממנו גט שני.