דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף ז
(נדה ו,ב)
תנן התם [חלה פ"ג מ"ב]: 'נולד לה (בעיסה) ספק טומאה: עד שלא גלגלה (גלגול בחולין זהו גמר מלאכה לחלה) - תעשה בטומאה (אם ירצה - יטמאנה ביד, דסוף סוף חלת ספק היא, ולא
תאכל), משגלגלה - תעשה בטהרה (בכלים טהורים, ואל יטמאנה ביד; ואף על פי דסוף
סוף חלתה אסורה - אסור לטמאה ביד הואיל ונגמרה מלאכתה לחלה אסור לגרום לה טומאה
ודאית, דכתיב [במדבר יח,ח] ואני נתתי לך את משמרת תרומותי,
ודרשינן בבכורות (דף לד.): שתי תרומות במשמע, טהורה ותלויה, ואמר קרא
שומרנה)';
'עד שלא גלגלה תעשה בטומאה'
- חולין נינהו, ומותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל;
'משגלגלה - תעשה בטהרה'
- חולין הטבולין לחלה - כחלה דמו, ואסור ללגרום טומאה לחלה.
תנא [תופסתא חלה פ"א מ"יא]:
(נדה ז,א)
'וחלתה תלויה (כשעשאה בטהרה משום ספק
הנולד לה ראשון): לא
אוכלין ולא שורפין; באיזה ספק אמרו (כלומר: באיזה ספק הוצרכו לומר חלתה תלויה)? - בספק חלה (בספק טומאה הנוהגת בחלה
ואינה נוהגת בחולין, כגון נשען, כדמפרש בסמוך: דטהור לבני הכנסת ואסור לתרומה)' (ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דלא נהגא בחולין
גרידא – הכא, כיון דטבולין לחלה, נהגא בהן);
מאי 'ספק חלה' (כלומר: מאי קאמר)?
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: שלא
תאמר בהוכחות שנינו (בספק טומאה מוכחת), כמו שני שבילין (אחד טמא ואחד טהור, ספק הלך בטמא ספק הלך
בטהור; והא ספקא היא דמהניא בחולין הטבולין לחלה, אבל טומאה שאינה מוכחת – לא, דהא
לא איצטריך לאשמועינן:) דהתם חולין גרידא נמי מטמו (דאפילו לחולין גרידא נמי
מהני לאוכל חולין בטהרה, הלכך מהניא נמי הכא) אלא (אפילו) בנשען (דהוי
ספק טומאה שאינה מוכחת), דתנן [זבים פ"ג מ"ב] (הואיל ותנן לקמן דמהניא
לתרומה - מהניא נמי לחולין הטבולין לחלה): 'זב וטהור שהיו פורקין מן החמור
או טוענין: בזמן שמשאן כבד – טמא (דשמא מתוך כובד המשא נשען זה על הטהור, ונמצא טהור
מסיטו או טהור ניסט עליו, וכתיב במרכב הזב (ויקרא
טו,י) והנושא אותם
- וכל שכן זב בעצמו); משאן קל – טהור; וכולן (אפילו משא כבד) טהורין לבני הכנסת (אוכלין חוליהן בטהרה: שאין זה היסט גמור, וכל שכן
שספק הוא) וטמאין לתרומה (מדרבנן ואפילו בספק)'.
וחולין הטבולין לחלה כחלה דמו
(דמהני
בהו ספק נשען כחלה גמורה)? והתניא [תוספתא טבול יום פ"ב
מ"ז]: 'אשה שהיא טבולת יום לשה את
העיסה וקוצה הימנה חלתה (שכל זמן שלא קראה שם עליה - הרי היא כחולין, וטבול
יום דינו כשני ואינו עושה שלישי בחולין, וכשהיא קוצה - לא תקרא לה שֵׁם), (אלא) ומניחתה בכפישה או באנחותא (הם כלים שאין להם בית
קיבול, כגון נסרים, ואין מקבלין טומאה; ואצרכוה רבנן הני משום היכרא שלא תגע בה
שוב מאחר שקראה לה שם; ודכוותה אמר בסוף פרק 'הניזקין' (גיטין סא.);
ובתשובת רב האי ראיתי: 'אנחותא' = נסרים לווחין שמנסרין הנגרים ומשפין הלווחין), ומקפת (מקרבתה לכלי אצל העיסה), וקורא לה שם (שמצוה לתרום מן המוקף;
'מוקף' = סמוך, כמו 'מקיפין שתי חביות' במסכת ביצה (דף לב:); וכמו
'אין מקיפין בבועי' (חולין מו:): שמקיפין זו לזו לראות אם דומים הם בנקביהן), מפני שהוא שלישי, ושלישי
טהור בחולין' ואי אמרת חולין הטבולין
לחלה כחלה דמו - הא טמיתנהו!
אמר אביי: כל שודאי מטמא
חולין (כמו
משא הזב) - גזרו
על ספקו משום חולין הטבולין לחלה; והאי טבול יום, כיון דלא מטמא ודאי חולין - לא
גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה.
והא מעת לעת שבנדה דודאי (נדה ממש) מטמא חולין, ולא גזרו על ספקה (מעת לעת) משום חולין הטבולין לחלה, דאמר מר
'קבלה מיניה רב שמואל בר רב יצחק בחולין שנעשו על טהרת קדש ולא בחולין
שנעשו על טהרת תרומה' (וקסלקא דעתא הוא הדין לחולין הטבולין לחלה, דהם נמי
נעשין בטהרת חלה המעורבת בהן)?
(ומשנינן:) התם לא פתיכא (מעורבת) בהו תרומה, הכא פתיכא בהו תרומה (חולין הטבולין לחלה חמירי מחולין שנעשו על טהרת
תרומה, דהכא עריבא בהו חלה, אבל התם נטירותא יתירתא קביל עליה);
ואיבעית אימא: הנח מעת לעת –
דרבנן.
משנה:
רבי אליעזר אומר: ארבע נשים
דיין שעתן: בתולה, מעוברת, מניקה, וזקינה.
אמר רבי יהושע: אני לא שמעתי
אלא בתולה,
(נדה ז,ב)
המשך
המשנה
אבל הלכה כרבי אליעזר.
איזו היא 'בתולה'?
כל שלא ראתה דם מימיה, אף על
פי שנשואה;
'מעוברת' - משיודע
עוברה;
'מניקה' - עד שתגמול את
בנה; נתנה בנה למניקה, גמלתו, או מת: רבי מאיר אומר: מטמאה מעת לעת, וחכמים
אומרים: דיה שעתה (עד כ"ד חדש שהוא זמן הנקת התינוק; ובגמרא מפרש טעמא).
איזוהי 'זקנה'?
כל שעברו עליה (שלא ראתה) שלש עונות (מפרש לה בגמרא) סמוך לזקנתה (מפרש בגמרא);
רבי אליעזר אומר: כל אשה (והוא הדין ילדה) שעברו עליה שלש עונות -דיה שעתה.
רבי יוסי אומר: מעוברת ומניקה
שעברו עליהן שלש עונות - דיין שעתן, (אבל לא עברו עליה – לא; ופליג אדרבי אליעזר ואתנא קמא
דאמר לעיל 'מעוברת דיה שעתה משיודע העובר, ומניקה - משנולד')
ובמה אמר 'דיה שעתה'? בראייה
ראשונה (שראתה
הבתולה או המעוברת או הזקנה לאחר שלש עונות), אבל בשניה - מטמאה מעת לעת (שהרי חזרה לקדמותה להיות דמים מצויים בה);
ואם ראתה הראשונה מאונס - אף
השניה דיה שעתה.
גמרא:
תניא [תוספתא נדה פ"א מ"ג]:
'אמר לו רבי אליעזר לרבי יהושע: אתה לא
שמעת, אני שמעתי; אתה לא שמעת אלא אחת, ואני שמעתי הרבה! אין אומרים למי שלא ראה
את החדש יבא ויעיד (שראה), אלא למי שראהו!
כל ימיו של רבי אליעזר היו עושין כרבי יהושע; לאחר פטירתו של רבי אליעזר
החזיר רבי יהושע את הדבר ליושנו כרבי אליעזר'.
בחייו מאי טעמא לא?
משום דרבי אליעזר - שמותי הוא
(לשון
שמתא: שהרי ברכוהו, כדאמרינן ב'הזהב' (בבא
מציעא דף נט:), הלכך לא עבדינן כוותיה
באחרנייתא), וסבר:
אי עבדינן כוותיה בחדא - עבדינן כוותיה באחרנייתא, ומשום כבודו דרבי אליעזר לא
מצינן מחינן בהו; לאחר פטירתו של רבי אליעזר, דמצינו מחינן בהו (אי עבדי כוותיה באחרנייתא) - החזיר את הדבר ליושנו.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה
כרבי אליעזר בארבע;
חדא – דאמרן;
ואידך – [תוספתא עדויות פ"ב מ"ז; תוספתא נדה
פ"ה מ"ד] 'המקשה (מחמת ולד בתוך אחד עשר יום
שבין נדה לנדה, וקשתה שלשה ימים רצופין, ובכל יום ראתה דם, וקיימא לן דאינה זבה
מחמת שלשה ימי קישוי ליטען שבעה נקיים וקרבן, דכתיב [ויקרא טו,כה] כי יזוב זוב דמהּ, ודרשינן ב'בנות כותים': 'דמה מחמת עצמה ולא מחמת
ולד', ואם שפתה מן הצער = שעמדה בלא צער לאחר השלשה ימים וילדה - נתגלה הדבר
למפרע שלא בא הדם מחמת הולד, והרי היא 'יולדת בזוב', וצריכה שבעה נקיים לבד ימי
טומאת לידה, וצריכה שני קרבנות: אחד לזוב ואחד ללידה) - כמה
תשפה (תעמוד
ותנוח מצערה לאחר השלשה של קושי) ותהא זבה (למפרע מחמת הקושי)?
מעת לעת (אם שפתה מחצות היום זה עד כעת מחר, איכא למימר דלאו
משום ולד הוה, וקרינן ביה כי
יזוב זוב דמהּ) - דברי רבי אליעזר, והלכה כדבריו (ופליג רבי יהושע עליה בפרק
'בנות כותים')';
ואידך – [נדה פ"י מ"ג; ספרא מצורע פרק זבים פרשתא ד
פרק ה משנה ד-ה] 'הזב והזבה (כשפסקו מזובן - הוצרכו לספור שבעה נקיים בלא ראייה,
כדכתיב [ןיקרא טו,יג] [וכי
יטהר הזב מזובו]
וספר לו [שבעת ימים לטהרתו...]) שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור יום שביעי ומצאו טהור ושאר הימים (חמשה ימים שבינתיים) לא בדקו: רבי אליעזר אומר: הרי אלו בחזקת טהרה (הואיל ותחלתו וסופו בטהרה, וטובל לערב של
שביעי); רבי יהושע אומר: אין להן אלא יום הראשון ויום
השביעי בלבד (וצריכין למנות עוד חמשה ימים: דחוששים שמא ראו
בינתיים; ומיהו אי הוה ידעה בודאי שראתה בינתיים - סתרה לנקיות הראשון, 'דרחמנא
אמר (ויקרא טו,כח) [ואם
טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים] ואחר תטהר: אחר
אחר לכולן: שלא תהא טומאה מפסקת בינתיים' [נדה
לג,ב], אבל השתא - חששא היא,
ומונה לסירוגין); רבי עקיבא אומר: אין להם אלא יום שביעי בלבד (דשמא ראתה ימים שבינתיים,
וסתרה את טהרת יום הראשון, דכולהו נקיים בעינן, דכתיב ואחר תטהר
- אחר אחר לכולן: שלא תהא טומאה מפסקת ביננתיים)', ותניא [ספרא מצורע פרק זבים פרשתא ד פרק ה משנה
ד-ה]: 'רבי שמעון ורבי יוסי אומרים: נראין דברי רבי אליעזר מדברי רבי יהושע (שרבי אליעזר השוה מדותיו;
דקסבר כיון דתחלתן וסופן בטהרה - מחזקינן נמי לאמצעיים בטהרה, אבל רבי יהושע -
כיון דאמצעיים חייש לטומאה - נסתרה טהרת יום ראשון!), ודברי רבי
עקיבא מדברי כולן, אבל הלכה כרבי אליעזר';
ואידך – דתניא [תוספתא טבול יום פ"א מ"ד בשנויים]: 'אחורי כלים
שנטמאו במשקין (אחורי כלים: דאמרינן לקמן: 'אחורים טמאין ותוכו טהור', דטומאת
משקין לטמא כלים דרבנן, והכי הוא דגזור: שלא יטמא תוכו בנגיעת אחוריו, וטעמא מפרש
בבכורות: עבדו רבנן היכרא בהך טומאה דלידעו אינשי דמדרבנן היא ולא נשרוף עליה
תרומה וקדשים; שנטמאו במשקין: ומשקין בשרץ, והוו ראשונים, ולא מטמו כלים
מדאורייתא אלא אב הטומאה, ורבנן הוא דגזור): רבי אליעזר אומר: מטמאין את המשקין
(מדרבנן,
דכיון דעלולין לקבל טומאה - מיטמו בכל דהו להיות ראשונים, ויפסלו את השני בחולין) ואין פוסלין את האוכלין (רבותא קתני: דאפילו מפסל לא פסלי, כדמפרש טעמא ואזיל) [בתוספתא: והלכה כדבריו]:
מטמאין
את המשקין ואפילו דחולין, ואין פוסלין את האוכלין ואפילו דתרומה*;
רבי יהושע אומר: מטמאין את המשקין ופוסלין את האוכלין;
אמר רב יהושע: קל וחומר: ומה טבול יום, שאין מטמא משקה חולין, פוסל אוכלי
תרומה (טבול
יום – 'שני' הוא, ואינו מטמא משקה חולין, דקיימא לן: כל הפוסל את התרומה - מטמא
משקה להיות תחלה, חוץ מטבול יום; וטעמא מפרש בפרק קמא דשבת (דף יד:)) - אחורי כלים שמטמא משקה חולין,
אינו דין שפוסל אוכלי תרומה?'
*[קטע הסבר זה איננו בתוספתא, ואולי הוא פירוש הגמרא
כאן]
ורבי אליעזר?
אחורי כלים (בטומאת משקין) דרבנן (דכלי אינו מקבל טומאה מדאורייתא אלא מאב
הטומאה בפרק קמא דפסחים (דף עד:), ואפילו בנגיעה), וטבול יום (לפסול אוכלי תרומה) – דאורייתא (כדקיימא לן: 'טבל ועלה אוכל במעשר כו', ומקרא נפקא לן
ביבמות (דף עד:), ואפילו בנגיעה), ורבנן מדאורייתא לא עבדינן קל וחומר: דמדאורייתא
אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי, ורבנן הוא דגזור גזרה, משום משקין דזב וזבה
(רוקו
ומימי רגליו, שהן אבות הטומאה, כדכתיב (ויקרא
טו,ח) וכי ירוק הזב [בטהור
וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב]); משקין דעלולין לקבל טומאה - גזרו בהו רבנן; אוכלין דאין עלולין לקבל
טומאה - לא גזרו בהו רבנן; ומאי שנא אחורי כלים דנקט (לינקוט 'תוכי כלים', וכגון דנגעו משקין טמאין
לתוכו, והוו נמי דרבנן)? - משום דקילי (אבל תוכי כלים, כיון דאחמירו בהו רבנן - כדקתני 'נטמא
תוכו כולו טמא' מודה רבי אליעזר שפוסלין את האוכלין) דתנן [כלים
כה,ו]: 'כלי שנטמא מאחוריו במשקין -
אחוריו טמא, תוכו אזנו אוגנו ידיו - טהורין; נטמא תוכו - כולו טמא'.
מאי קא משמע לן [רב יהודה אמר]
שמואל? בכולהו תנן הלכתא!? וכי
תימא 'אחורי כלים קא משמע לן, דלא תנן' - ולימא 'הלכה כרבי אליעזר באחורי כלים'!
אלא הא קא משמע לן: שאין
למדין הלכה מפי תלמוד (מדאיצטריך למימר להו 'הלכה' - שמע מינה ד'אין למידין
הלכה מפי תלמוד': מתוך המשנה וברייתא ששנויה בהן 'הלכה כפלוני' - אין למידין מהן,
שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה, אבל הראשונים לא
דקדקו איש בדברי חבירו, אלא כל אחד - מה ששמע מרבו מלמדה לתלמידו, שמועה כמו שהיא,
והיא היתה נקרא 'משנה' ו'ברייתא', והיה נותן לבו לתת טעם לשמועתו: זה נותן טעם
לדבריו וזה נותן בה טעם אחר, כדאמר (שבת
דף סג.) 'ליגמר איניש והדר
ליסבר', ואותה סברא היתה נקראת 'תלמוד' בימי התנאים, ומשנה ששנויה בה פסק הלכה -
מסברת תלמוד שלהן נישנית, ואין למידין הימנה).
ותו ליכא? והאיכא, דתנן [יבמות פ"יג מ"ז]: '(בפרק
'בית שמאי' ביבמות: שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות, אחת גדולה ואחת קטנה, מת
בעלה של גדולה ונמצאת זקוקה לַיַּבָּם [שהוא] בעל הקטנה, ודוחה זיקתה [את] נישואי אחותה הקטנה,
ואוסרתה עליו: שאין נישואי קטנה כלום, ואם יגרשנה לקטנה בגט - שוב אינו יכול ליבם
את הגדולה, שאחות גרושתו היא!) רבי אליעזר אומר:
(נדה ח,א)
מלמדין את הקטנה שתמאן בו (ומיאון עוקר נישואין
הראשונים, ומותר ליבם הגדולה); [רבן גמליאל אומר: אם מאנה - מאנה, ואם לאו
תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה; רבי יהושע אומר: אי לו על אשתו ואי לו
על אשת אחיו: מוציא את אשתו בגט, ואשת אחיו בחליצה]', ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר.
כי אמר שמואל 'הלכה כרבי
אליעזר בארבע' - בסדר טהרות, אבל בשאר סדרים איכא טובא;
והכי נמי מסתברא, דתנן [חלה פ"ב מ"ד]: 'רבי אליעזר אומר: אף הרודה ונותן לסל (כגון שהיה לש את עיסתו פחות פחות מחמשת רבעים,
לפוטרו מן החלה) - הסל
מצרפן לחלה (כשרודן מן התנור)', ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר - שמע
מינה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים
() ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי
רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה
בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את
הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the
File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the
Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2004 by
Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this
notice, is granted - with request to notify of use at the email address on
www.oocities.org/yeshol