דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף ל
(נדה ל,א)
מכדי ימי טהרה כמה הוו (משכה
ספקא דידהו לבתר שבועים קמאי)?
שתין ושיתא (ושבועים - הרי שמונים, ומֵהני ששים ושש טבילות כבר
טבלה מהן שבעה בלילי שבוע שלישי משום הך ספקא דטבולת יום ארוך), דל שבוע שלישי דאטבלינן לה, פשו
להו שתין נכי חדא (שעדיין צריכה לטבול משום הך ספק בתוך עשרה
שבועים הבאים, ושלשים וחמשה שטבלה בתוך שלשה השבועים הראשונים, שבעה בראשונה ועשים
ושמנה בשתים אחרונות - הרי שלשים וחמש);
שתין נכי חדא ותלתין וחמשה - תשעין וארבע הויין, 'תשעין וחמש' מאי עבידתייהו?
אמר רב ירמיה מדפתי: כגון שבאת לפנינו בין השמשות
דיהבינן לה טבילה יתירתא. (עד השתא הוה סלקא דעתא דבאת לפנינו ביום, כגון
ביום ראש חודש ניסן, ואטבלוה לאורתא, ומשכו שמונים דילה: שלשים מניסן, וכ"ט
דאייר, וכ"א דסיון כָּלים שמונים יום - הרי שמונים טבילות בלילות, וי"ד
בימים של שני שבועות הראשונות - הרי צ"ד; והשתא מוקמינן שבאת לפנינו בין
השמשות לילה שהוא ראש חודש, ואטבלה בההיא ליליא משום ספק סוף טומאה, ומשכי
נמי שמונים שלה עד כ"א בסיון - כאילו באתה ביום ראש חדש, דאיכא לספוקי דילמא
באותו בין השמשות ילדה, והוא מראש חודש, וההיא טבילה דליל ראש חדש - איתוספא לה,
נמצאו לה שמונה טבילות בשבוע ראשונה וכ"ח דשני ושלישי - הרי ל"ו;
וקשיא
לי אמאי נקט 'בין השמשות' - הוה ליה לאוקמא שבאת לפנינו בלילה!?
ומסתברא
דלהכי נקט 'בין השמשות': דדק בלישנא דמתניתא, דנקט 'שלשה שבועים טהורים',
הילכך - כי איכא בין השמשות - איכא למיקרי יום זה טהור, דשמא בין השמשות - יממא
הוא, ומיום שעבר הוא, והיום הזה כולו טהור, ומיהו טבילותיה משכי עד שמונים לבד
מהך, משום דבין השמשות ספק ליליא).
ולבית הלל, דאמרי 'טבולת יום ארוך לא בעי טבילה' –
שלשים וחמשה מאי עבידתייהו?
(ומשני:) עשרים
ותמניא – כדאמרן (י"ד בימים וי"ד בלילות, וכולן משום
ספק סוף ימי טומאה*);
הך שבוע חמישי (שאינה רואה בו) מטבלינן
כל ליליא וליליא, אימר סוף נדה היא (כל יומא איכא לספוקי בסוף נדה, ומטבלינן לה
בכל לילות: דשבוע רביעי ראתה בכל יום ויום; ראשון - דילמא תחלת נדה היא, וטובלת
לסוף שבעה שהוא ליל ראשון של שבוע חמישי, וליל שני נמי טבלה: דילמא יום ראשון של
שבוע רביעי - מימי טוהר הוא, ויום ב' הואי תחלת נדה, והאידנא הוי ליל טבילתה! וכן
כולהו, והוו להו שבעה טבילות; והוא הדין נמי דכל לילות של שבועים טהורים איכא
לספוקי סוף נדה משום שבוע טמא שלפניה, אלא בית הלל - טבילות דלאחר ל"ה דהוא
ליל תשמיש לא קחשיב, דכל טבילות דבית הלל - קודם תשמיש נינהו, והכי אמר לקמן).
(*והוא הדין דלבית הלל הוו להו עשרין ותשע:
דכיון דאוקמינן שבאה בין השמשות - איכא ט"ו טבילות בלילה משום ספק בין
השמשות; והאי דלא מותבינן ליה לקמיה - משום דאותבינן אחריתי ומשנינן 'חד בשבוע לא
קמיירי', והך נמי חדא בשבוע היא.)
עשרה שבועין למה לי? בתמניא ופלגא סגי (לבד
השלשה שבועות דטהורה, דהא כלין ימי טבילה בסוף שמונים, והוא באמצע שבוע תשיעי של
עשרה שבועים)?
איידי דתנא פלגא דשבוע - מסיק ליה (שבוע
תשיעי טמא הוא), ואיידי
דתנא 'שבוע טמא' תנא נמי 'שבוע טהור'.
והאיכא טבילת זבה (דכל
שבוע טמא איכא לספוקי בזיבה לבד משבוע רביעי, שאי אתה יכול לספקו בכך, כדפרישית
לעיל: שאין זבה אלא לאחר נדות, וזו לא ראתה כלום עד הרביעי; וכל שבוע טהור איכא
לספוקי בימי ספירת זיבתה ובעיא למטבל ביום שביעי של כל שבוע טהור)?
דלפני תשמיש קחשיב, דלאחר תשמיש לא קחשיב.
ולבית שמאי, דחשיב דלאחר תשמיש - ניחשוב נמי
טבילת זבה?
בלידה קמיירי, בזיבה לא קמיירי.
והאיכא יולדת בזוב?
יולדת בזוב קחשיב, זיבה גרידתא לא קחשיב.
שבועתא קמא דאתיא לקמן ליטבלה ביומא, דילמא כל
יומא ויומא שלימו לה ספורים דידה?
הא מני - רבי עקיבא היא (דפרק
אחרון (לקמן דף סט.)), דאמר בעינן ספורים בפנינו.
סוף שבוע קמא (ביום
השביעי) ליטבלה (ביום,
דילמא בין השמשות - יום הוא, ויום ראשון שבאתה לפנינו טהור, ואיכא שבעה ספורים
לפנינו)?
חד (טבילה) בשבוע
לא קמיירי (והוא הדין דהוה לן לאותובי לבית הלל דליחשוב עוד
טבילה יתירתא לטבילות הלילות של ספק לידה, הואיל ובין השמשות באתה! אלא האי שינויא
גופיה אית בה: דחדא בשבוע לא קמיירי, הילכך לא פריך).
יומא קמא דאתיא לקמן ליטבלה, דילמא שומרת יום
כנגד יום היא?
בזבה גדולה קמיירי, בזבה קטנה לא קמיירי;
שמע מינה תלת: שמע מינה (1)רבי עקיבא היא, דאמר 'בעינן ספורים
בפנינו';
ושמע מינה (2)רבי שמעון היא, דאמר 'אבל אמרו חכמים
אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק';
ושמע מינה (3)טבילה בזמנה מצוה.
ורבי יוסי ברבי יהודה אומר: דיה לטבילה באחרונה:
ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה.
משנה:
המפלת (שליא)
ליום ארבעים (לטבילתה) -
אינה חוששת לולד (שלא נגמר יצירתו עד שיכלו כל ארבעים יום); ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה
ולנדה (דילמא ליכא ולד; ובגמרא מפרש למה הוזכר זכר).
רבי ישמעאל אומר: יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה
(שבעה ימי טומאה, ואפילו בלידה יבשתא; אבל שבועים
דנקבה ליכא לספוקי, כדקתני טעמא [של רבי ישמעאל להלן]: שיצירת נקבה לשמונים ואחד), יום שמנים ואחד תשב לזכר ולנקבה
ולנדה, שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה לשמנים ואחד;
וחכמים אומרים: אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה
- זה וזה ארבעים ואחד.
גמרא:
למה הוזכר 'זכר'? אי לימי טומאה - הא קתני
'נקבה' (דהוה לה שבועים, ויש בכלל מאתים מנה) ואי לימי טהרה (להחמיר:
שלא יהא לה אלא ימי טוהר דזכר)
(נדה ל,ב)
הא קתני 'נדה' (דכל
דמים שתראה טמאים)?
(ומשני) שאם תראה יום שלושים וארבעה ותחזור ותראה יום ארבעים ואחד - תהא מקולקלת
עד מ"ח (שכשראתה
ליום ל"ד ללידתה אמרינן טמאה: אף על גב דאכתי משכי ימי טוהר דזכר - מספקינן לה בלא
ולד,
ותשב לנדה;
וכי הדר חזיא ליום ארבעים ואחד, שהוא שמיני לראייתה ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום - אמרינן ולד היה, וזכר היה, וראייה דיום ל"ד - דם טוהר היא, והשתא הוא דהויא תחלת נדה; והשתא מקלקלינן לה דלא טבלה
עד מ"ח,
שהוא שמיני
לראייה אחרונה;
ואי לאו משום ספקא דזכר - הוה טבלה למחר ליום אבעים
ושנים ממה
נפשך: אי לאו ולד הוא - הרי שומרת יום כנגד יום
היא,
ואי ולד הוא ונקבה היא - אכתי הוה דם טוהר עד שמונים; וספקא דזכר מקלקלא לה!) וכן לענין נקבה (כלומר וספקא דנקבה נמי
מקלקלא לה האי קלקולא): שאם תראה יום שבעים וארבעה ותחזור ותראה יום שמונים ואחד - תהא מקולקלת
עד שמונים ושמונה (דלא טבלה עד פ"ח; דאי הוה פשיטא לן דלאו ולד הוא
- הואי טבלה למחר ביום פ"ב, דראיית פ&quoot;א - באחד עשר יום שבין נדה לנדה
היא, ומשום דמספקא לן דילמא ולד הוה וראייה דיום ע"ד דם טהור הוה, והשתא הויא
תחלת נדה - לא טבלה עד פ"ח).
רבי ישמעאל אומר יום מ"א תשב לזכר ולנדה
כו':
תניא: 'רבי ישמעאל אומר: טימא וטיהר בזכר (ארבעים
יום בין שתיהן: שבעה לטומאה ושלשים ושלשה יום לימי טוהר) וטימא וטיהר בנקבה; מה כשטימא וטיהר
בזכר יצירתו כיוצא בו - אף כשטימא וטיהר בנקבה יצירתה כיוצא בה.
אמרו לו: אין למדין יצירה מטומאה.
אמרו לו לרבי ישמעאל: מעשה בקליאופטרא מלכת
אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות (ומתוך
שעומדות ליהרג ניסו בהם ויחדום לביאה וקרעו שתיהם לסוף ארבעים ונמצא אחד זכר ואחד
נקבה) ובדקן
ומצאן זה וזה לארבעים ואחד?
אמר להן: אני מביא לכם ראייה מן התורה ואתם
מביאין לי ראייה מן השוטים!'
מאי 'ראיה
מן התורה'? אילימא 'טימא וטיהר בזכר וטימא וטיהר בנקבה כו' - הא קאמרי
ליה 'אין דנין יצירה מטומאה'?
אמר קרא: [ויקרא יב,ה: ואם נקבה] תלד [וטמאה שבעים כנדתה וששים
יום וששת ימים תשב על דמי טהרה] (קרא יתירא הוא, דמצי למכתב 'ואם נקבה וטמאה שבועים',
דהא כתיב לעיל [פסוק ב] וילדה זכר): - הוסיף לה הכתוב
לידה אחרת בנקבה.
ומאי 'ראיה
מן השוטים'?
אימר נקבה
קדים ואיעבור ארבעין יומין קמי זכר (ואף ע"ג שיחדום לבעול ביום אחד, שמא
מעוברת היתה קודם לכן);
ורבנן?
סמא דנפצא
אשקינהו (סם שמפלת בו ומנפצא כל זרע שבמעים קודם לכן).
ורבי
ישמעאל?
איכא גופא
דלא מקבל סמא.
[תוספתא נדה פ"ד מ"ח] 'אמר להם רבי ישמעאל: מעשה בקלפטרא מלכת יוונית שנתחייבו שפחותיה הריגה
למלכות ובדקן ומצאן זכר לארבעים ואחד ונקבה לשמונים ואחד.
אמרו לו: אין מביאין ראיה מן השוטים.' [בתוספתא הסיום הוא: אמרו לו: אין מביאין ראיה מכאן. ומהיכן מביאין ראיה?
- מי שנכנסה אצל בעלה
או ממי שבא בעלה
ממדינת הים.]
מאי טעמא? - הך דנקבה אייתרה ארבעין יומין והדר
איעבר.
ורבי ישמעאל?
לשומר מסרינהו (שלא
בא אדם עליהן אלא אותו היום).
ורבנן?
אין אפוטרופוס לעריות: אימא שומר גופיה בא עליה,
ודילמא אי קרעוהו להך דנקבה בארבעין וחד הוה משתכחא כזכר (לרבי
ישמעאל פריך נהי נמי דלשומר מסרינהו - אפילו הכי מנלן שלא נוצרה נקבה עד שמונים
ואחד? דילמא אי קרעוה להך ליום ארבעים ואחד הוה משתכחא).
אמר אביי: בסימניהון שוין (נקבה
שנמצא ליום שמונים ואחד לא היו אבריה ושערה וצפורניה אלא כשיעור של זכר ליום
ארבעים ואחד).
וחכ"א אחד בריית זכר ואחד בריית נקבה [זה וזה ארבעים ואחד]:
חכמים היינו תנא קמא (דתנא
לעיל 'ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה', אלמא בריית נקבה ליום
ארבעים ואחד)! וכי תימא
למסתמא רישא כרבנן, ויחיד ורבים הלכה כרבים (וכי
תימא רישא להכי תנא ליה: לאשמועינן סתמא דמתניתין כרבנן, ונשמע מינה דהלכתא
כוותייהו) – פשיטא!
מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי ישמעאל דקמסייע ליה קראי - קא משמע לן (מדמהדר
רבי ושנאה בלשון חכמים - שמע מינה דהלכה כסתם ראשון, ואף על פי שמחלוקת רבי ישמעאל
בצדו).
(ולא נהירא לי גירסא ופירושה, דהוה ליה סתם
ואחר כך מחלוקת, ואין הלכה כסתם! ונראה לי דהכי גרס: וכי תימא למסתמא כרבנן
ויחיד ורבים הלכה כרבים פשיטא מהו דתימא כו', והכי פירושה: וכי תימא תנא הך
סיפא לאשמעינן דסתמא דלעיל - סתמא דרבנן היא, ויחיד ורבים הלכה כרבים? פשיטא דסתמא דרבים היא, הואיל וסתמא
תנייה רבי, ולא אשכחן יחידאה דאמר הכי, דנימא 'פלוני היא'.)
דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס (לוחין
שכותבין בהן הגלחים) שמקופל
ומונח ידיו על שתי צדעיו שתי אציליו (איישיל"ש) על שתי ארכובותיו, ושני עקביו על
שתי עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום, וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו
אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו (שבית
הרחם אינו רחב להוציא רעי הנאסף בו);
וכיון שיצא לאויר העולם - נפתח הסתום (פיו) ונסתם
הפתוח (טבור),
שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת;
ונר דלוק לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד
סופו, שנאמר (איוב כט,ג)
בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך, ואל תתמה: שהרי אדם ישן כאן ורואה
חלום באספמיא! ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר (איוב כט,ב) מי יתנני כירחי קדם
כימי אלוה ישמרני; ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים? הוי אומר
אלו ירחי לידה;
ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר (משלי יד,ד) ויורני ויאמר לי יתמך
דברי לבך שמור מצותי וחיה, ואומר (איוב כט,ד) [כאשר הייתי בימי חרפי] בסוד אלוה עלי אהלי (והא
- אוקמיה בירחי לידה מדכתיב 'כירחי קדם' (איוב
כט,ב)).
מאי
'ואומר'? - וכי תימא נביא הוא דקאמר? תא שמע: 'בסוד
אלוה עלי אהלי'.
וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו,
ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר (בראשית
ד,ז) [הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב] לפתח חטאת רבץ [ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו];
ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר (ישעיהו מה,כג) [בי נשבעתי יצא מפי צדקה דבר ולא ישוב]
כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון: 'כי לי
תכרע כל ברך' זה יום המיתה, שנאמר (תהלים כב,ל) [אכלו וישתחוו כל דשני ארץ] לפניו יכרעו כל יורדי עפר [ונפשו לא חיה]; 'תשבע
כל לשון' זה יום הלידה, שנאמר (תהלים
כד,ד) נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע
למרמה (שקיים שבועתו לשמור את התורה; דאי בשבועה בעלמא, אטו
משום דלא נשבע למרמה חשיב להו ב'עולין בהר ה''?); ומה היא השבועה שמשביעין אותו?
'תהי צדיק ואל תהי רשע; ואפילו כל העולם כולו אומרים לך "צדיק אתה" -
היה בעיניך כרשע, והוי יודע שהקב"ה טהור, ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך
טהורה היא; אם אתה משמרה בטהרה – מוטב, ואם לאו - הריני נוטלה ממך.
תנא דבי רבי ישמעאל: 'משל לכהן שמסר תרומה לעם
הארץ, ואמר לו "אם אתה משמרה בטהרה – מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך.'
אמר רבי אלעזר:
(נדה לא,א)
מאי קרא (דמשביעין אותו ביום הלידה)? - (תהלים עא,ו) [עליך נסמכתי מבטן] ממעי אמי אתה גוזי [בך תהלתי תמיד];
מאי משמע דהאי 'גוזי'
לישנא דאשתבועי הוא?
דכתיב (ירמיהו
ז,כט) גזי נזרך והשליכי [ושאי על שפים קינה כי מאס ה' ויטש את דור עברתו] (נזרך לשון נזירות, דהיינו נדר,
דדמי לשבועה).
ואמר רבי אלעזר: למה ולד דומה במעי אמו? לאגוז
מונח בספל של מים: אדם נותן אצבעו עליו - שוקע לכאן ולכאן.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים
() ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך
דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את
הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the
File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the
Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2005 by
Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this
notice, is granted - with request to notify of use at the email address on
www.oocities.org/yeshol