דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף לה
(נדה לד,ב)
בעי רב יוסף: ראייה ראשונה של מצורע מהו שתטמא במשא* (דבאדם דעלמא לא מטמיא אלא במגע, הכא במצורע מאי)?: מקום זיבה
מעין הוא (ואיתרבי מ'לזכר - לרבות מצורע למעיינותיו'), ומטמא (ומעיינות מטמאו במשא, כדאמר בפרק 'דם הנדה' (לקמן דף
נה:) וכי ירוק הזב בטהור (ויקרא טו,ח) - במה שביד טהור)? או
דילמא לאו מעין הוא (והויא כשאר ראייה ראשונה של כל אדם, דבמגע מטמיא)?
(*של איש טהור לא תבעי לך, דודאי לא מטמא במשא,
דאיתקש לקרי, וקרי לא מטמא במשא, כדתנן בפרק קמא דמסכת כלים;
ושניה נמי לא תבעי לך: דאפילו באדם טהור מטמיא במשא, כדאמר לקמן בפרק 'דם הנדה' (דף
נה.): 'זוב מטמא במשא', ויליף לה מזובו
טמא הוא [ויקרא
טו,ב], וההוא - בראייה שניה כתיב, דמנה הכתוב שתים, וזב בעל
שתי ראיות - זב גמור הוא לטומאה, אלא שאין טעון קרבן.)
אמר רבא: תא שמע [ספרא מצורע פרק זבים פרשתא
א משנה ח-ט]: '(ויקרא טו,ב) [דברו אל בני
ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב מבשרו] זובו
טמא הוא (זובו טמא
- היינו ראייה שניה שהרי מנה הכתוב שתים <זב מבשרו זובו טמא) -
לימד על הזוב שהוא טמא (ואמר
ב'דם הנדה' (שם דף נה.) דהאי קרא - לרבות למגע לא
איצטריך, דלא גרע משכבת זרע אלא למשא)'; במאי? אילימא בזב גרידא (דלאו מצורע - למה לי קרא לטיפה עצמה?)
(נדה לה,א)
(פשיטא:) לאחרים גורם
טומאה (כלומר: טיפה זו גורמת לבעלה שמטמא במשא, כדכתיב (ויקרא
טו,י) וכל [הנגע בכל]
אשר יהיה תחתיו [יטמא עד הערב, וכל הנושא אותם יכבס בגדיו ורחץ במים
וטמא עד הערב], ואוקמינן בעליונו של זב), לעצמו (היא עצמה) לא כל שכן! אלא פשיטא בזב מצורע (בזב
מצורע איצטריך, דלא אתי בקל וחומר, דלא גרמה לו טומאה: שהרי מחמת נגעו היה מטמא
במשא, ואפילו באהל); ומדאיצטריך קרא לרבויי בראייה שניה - שמע מינה מקום
זיבה לאו מעין הוא (שמע מינה - בראשונה - דלאו מעיין
הוא, דאי מעיין הוא, ראשונה מטמאה, שניה לא כל שכן)!
אמר ליה רב יהודה מדסקרתא לרבא: ממאי? דילמא לעולם אימא
לך בזב גרידא (דאי במצורע - לא איצטריך קרא לרבויי: דאפילו ראשונה
מטמא משום מעיין), ודקאמרת 'לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן' - שעיר
המשתלח יוכיח: שגורם טומאה לאחרים (שגורם טומאה למשלחו, כדכתיב (ויקרא
טז,כו) והמשלח את השעיר [לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו
במים] וגו') והוא עצמו טהור (שאין בהמה מטמאה מחיים)!
אמר אביי: מאי תבעי ליה (לרב
יוסף)?
והא הוא דאמר ''זאת תורת הזב' בין גדול
בין קטן (לזיבה)' (ולא איצטריך והזב את זובו לזכר לרבות קטן) וכיון דנפקא ליה מהתם (דהא
מ'זאת תורת הזב' נפקא) -
אייתר ליה 'לזכר' לרבות מצורע למעינותיו, '[ל]נקבה'
לרבות מצורעת למעינותיה, ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור (בעל
שתי ראיות, דהא בהאי קרא דהיקשא דמצורע - תרתי כתיבי 'והזב את זובו' - הרי שתים, וכתיב ביה 'לזכר' לרבות מצורע כדין זב גמור): מה זב גמור
מטמא במשא - אף ראייה ראשונה של מצורע מטמא במשא (מה
זב גמור, זובו מטמא במשא - אף מצורע, זובו מטמא במשא, ואפילו ראשונה!
דבשלמא אי מפיק ליה האי 'לזכר'
- לזב קטן, ויליף מצורע זכר ממצורעת נקבה,, איכא למבעי ראייה ראשונה מהו?: מי הוי
מתעגל ויוצא, ומתרבי עם שאר מעיינות או לאו - דבנקבה ליכא זוב לובן למילפיה מהיקשא
דזב גמור אי לאו מעיין הוי, אבל השתא: דמצורע זכר איתקש לזב גמור - לא צריך תו
למבעי).
(ואית
דמפרשי בעיא דרב יוסף הכי: ראייה ראשונה של מצורע, מהו שתטמא במשא?
בזב גרידא לא תבעי לך, דודאי מטמא,
כדאמר לקמן: 'לימד על הזוב שהוא טמא', ומוקמינן בדם הנדה, דקרא למשא אתא; כי תבעי
לך במצורע, דאיכא למימר 'בזב גרידא הוא דמטמא, משום דגורמת לו טומאה, אבל
במצורע - כבר טמא הוא, ואינה גורמת לו טומאה - לא מטמיא הטיפה' - אי לא אמרינן מעיין
הוא, כרוקו או מימי רגליו; מאי? מעיין הוא או לא?
לימד על הזוב ומוקמינן לה בראייה ראשונה, והכי משמע: כי
יהיה זב מבשרו, [זובו] - אותו הזב טמא [הוא] [ויקרא
טו,ב] לאחרים: לבעלה; ומדאיצטריך לרבויי לראייה ראשונה -
שמע מינה לאו מעיין הוא;
ושיבוש הוא מפני כמה תשובות:
חדא: דקא פשיט ליה מקום זיבה לאו
מעיין הוא, והא למשא רבייה קרא, כדאמר ב'דם הנדה': מה לי מעיין ומה לי לאו מעיין?
ועוד: מי איכא לאוקמי להאי קרא
בראייה ראשונה? והא מהכא נפקא לן בכל דוכתי: 'מנה הכתוב שתים וקראו טמא'!
ועוד: מי איכא למימר בראייה ראשונה
בזב גרידא 'לאחרים גורם טומאת משא'? הא זב בעל ראייה אחת אינו אלא כרואה קרי,
כדאמר בכמה מקומות: 'שתים לטומאת זיבה ושלש לקרבן'!
ועוד: ראייה ראשונה - הא אקשיה
לעיל לקרי, וקרי לא מטמא במשא!
ומשום שכתוב בספרים 'מדאיצטריך קרא
בראייה ראשונה' מפרשי ליה הכי, ולאו מילתא היא, דהאי 'בראייה ראשונה' פירוש היה
בספרים, ולקמיה קאי, והכי קאמר: 'מדאיצטריך קרא לרבויי לשניה - שמע מינה ראשונה
מקום זיבה לאו מעיין הוא', והכי גרסינן בשלהי שמעתתא: מה זב גמור מטמא זובו במשא -
אף מצורע כו', אלמא זב גמור הוא דמטמא טיפת זובו במשא, אבל זב בעל ראייה אחת - לא.)
אמר רב הונא: ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס, שנאמר (ויקרא
טו,לב) זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע [לטמאה בה]: מה
שכבת זרע מטמא באונס - אף ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס. (מטמא
באונס אותה טומאה קלה האמורה בה: מגע וטומאת ערב בקרי, ולהצטרף לשניה לטמא כזב
גמור, והא דכתיב 'מבשרו - ולא מחמת אונסו' על כרחך אראייה שניה
דכתיב בתרה קאי, ולא אראשונה: דהא איתקש לשכבת זרע, ושכבת זרע כל עצמו מחמת אונס
חימום בא.)
תא שמע [זבים פ"ב מ"ב]: 'ראה
ראייה ראשונה בודקין אותו (בשבעה דרכים: במאכל במשתה
בקפיצה ובמשאוי כו')', מאי? לאו
לטומאה (דאי באונס הוא - הוי טהור לגמרי)?
לא, לקרבן (דאי קמייתא באונס - לא מצטרפא לשלש
לחייבו קרבן).
תא שמע [המשך המשנה זבים פ"ב
מ"ב]: 'בשניה בודקין אותו' – למאי? אילימא לקרבן, אבל לטומאה (האמורה בו, דהיינו טומאה חמורה) - לא (לא
בעי בדיקה), אקרי כאן 'מבשרו ולא
מחמת אונסו' (והאי מבשרו - בקרא דשתי ראיות כתיב)! [דומה
לספרא מצורע פרק זבים פרשתא א משנה ז]; אלא לאו לטומאה! ומדסיפא לטומאה -
רישא נמי לטומאה!
מידי איריא? הא כדאיתא והא כדאיתא!
תא שמע [המשך המשנה זבים פ"ב
מ"ב]: 'רבי אליעזר אומר: אף בשלישי בודקין אותו מפני הקרבן'
מכלל דתנא קמא מפני הטומאה קאמר!?
לא, דכולי עלמא לקרבן, והכא, ב'את'ים קא מיפלגי (ויקרא
טו,לג) [והדוה בנדתה
והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה]: רבנן לא
דרשי 'את'ים, ורבי אליעזר דריש 'את'ים: רבנן לא דרשי אתים: 'הזב'
חדא, 'זובו' תרתי, 'לזכר' -
בשלישי אקשיה רחמנא לנקבה (כלומר: עד כאן יש לו דין זכר שאינו
מטמא באונס, מכאן ואילך - דהיינו שלישית – 'לנקבה' כתיב, כלומר: יש לו דין נקבה שמטמאה באונס, כדילפינן בפירקין (לקמן
דף לו:) מ'כי יזוב זוב' [ויקרא טו,כה]; ואיהי נמי מייתא ליה לידי
קרבן);
ורבי אליעזר דריש 'את'ים: 'הזב' – חדא, 'את' –
תרתי, 'זובו' – תלת; ברביעי אקשיה רחמנא לנקבה (דאפילו באונס; ולא לענין טומאה, דהא מכי חזיא תרתי איטמי ליה, ולקרבן נמי
לא: דמשלשה איחייב ליה! אלא לסתירה, כגון דפסק והתחיל לספור שבעה נקיים, וראה
ראייה רביעית - אפילו באונס סותר).
תא שמע: 'רבי יצחק אומר: והלא זב בכלל בעל קרי היה (כדמפרש לקמיה ואזיל דאיתקוש לשכבת זרע) ולמה יצא (בפרשת זבין להכתב לעצמו)? - להקל עליו ולהחמיר עליו: להקל
עליו שאין מטמא באונס (דהא קרי מטמא באונס),
ולהחמיר עליו
(נדה לה,ב)
שהוא עושה משכב ומושב (שהוא
אב הטומאה, מה שאין כן בקרי)'; אימת?: אילימא בראייה שניה - היכא הוה 'בכלל בעל
קרי'? אלא פשיטא בראייה ראשונה (דהוי בכלל קרי, כדאקשינן לעיל: הזב ואשר תצא ממנו [שכבת זרע]
[ויקרא טו,לב]), וקתני 'להקל עליו שאינו מטמא
באונס'!
ותסברא? 'להחמיר עליו שהוא עושה משכב ומושב' -
בראייה ראשונה בר משכב ומושב הוא? אלא הכי קאמר: 'רבי יצחק אומר: והלא זב בכלל
בעל קרי היה בראייה ראשונה, ולמה יצא בראייה שנייה? - להקל עליו
ולהחמיר עליו: להקל עליו שאינו מטמא באונס, ולהחמיר עליו שהוא עושה משכב ומושב'.
אמר רב הונא: זוב דומה למי בצק של שעורים; זוב בא מבשר
המת; שכבת זרע בא מבשר החי; זוב - דיהה (כלומר: מתמקמק ונפרד ואינו קשור)
ודומה ללובן ביצה המוזרת (שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת);
שכבת זרע קשורה, ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת.
דם היולדת שלא טבלה [בית שמאי אומרים: כרוקה
וכמימי רגליה, ובית הלל אומרים: מטמא לח ויבש, ומודים ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח
ויבש]:
תניא: 'אמרו להן
בית הלל לבית שמאי: אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראתה דם שהיא טמאה?
אמרו להם בית
שמאי: לא אם אמרתם בנדה, שאפילו טבלה וראתה – טמאה, תאמרו ביולדת שאם טבלה וראתה
שהיא טהורה?
אמרו להם:
יולדת בזוב תוכיח, שאם טבלה (לאחר שמנתה שבעה נקיים לבד ימי
טומאת לידה) וראתה לאחר
ימי ספירה – טהורה (דדם טהור הוא); לא טבלה וראתה – טמאה!
אמרו להם:
הוא הדין והיא התשובה!!' (כלומר:
כי היכי דאמרינן ביולדת גמורה גרידא שלא טבלה וראתה – טהורה, כך יולדת בזוב שעברו
עליה ימי לידה ושבעה נקיים ולא טבלה וראתה – טהורה!)
למימרא דפליגי? והתנן: 'ומודים ביולדת בזוב שהיא מטמאה
לח ויבש'?
לא קשיא: כאן שספרה (בראיותה
בספרה שבעה נקיים), כאן (מתניתין, דמודו בית שמאי) - שלא
ספרה (כשעברו ימי לידה ועדיין לא ספרה אחריהם שבעה נקיים, והכי קאמר: אף על גב
דאמרי בית שמאי ביולדת גרידתא כרוקה וכמימי רגליה - מודים ביולדת בזוב שלא ספרה,
דכל זמן שלא ספרה - זבה היא, ואם ראתה - לא הוי כרוקה וכמימי רגליה: דאילו רוק
מטמא לח ולא יבש, כדאמר ב'דם הנדה' (לקמן נז.)
'וכי ירוק' (ויקרא
טו,ח) - כעין רקיקה, דהיינו לח, אבל דמה מטמא לח ויבש כשאר
דם הנדה, כדילפינן ב'דם הנדה' (שם דף נד:)), והתניא (בניחותא): 'יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו בית שמאי
לשיטתן (כי היכי דמטהרי ביולדת גרידתא - מטהרי בהך; דקסברי
ביומי תלה רחמנא, והא מלו לה כל ימים שלה) ובית הלל לשיטתן (דקסברי ביומי וטבילה תלה רחמנא, וכיון דלא טבלה - הוי דמה טמא
כטומאת לידה, דהוי אב הטומאה)'.
איתמר: רב אמר: מעין אחד הוא (דם
הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר - ממעין אחד הן באין), התורה
טמאתו (כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה) והתורה טהרתו (אחר
מכן);
ולוי אמר: שני מעינות הם: נסתם הטמא (לאחר שבועים [לנקבה, ושבוע לזכר]) נפתח הטהור, נסתם הטהור (לאחר שמנים [לנקבה, וארבעים לזכר]) נפתח הטמא.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה, ומתוך ארבעה עשר
לאחר ארבעה עשר, ומתוך ארבעים לאחר ארבעים, ומתוך שמנים לאחר שמנים: לרב רישא (דשופעת מתוך ימי טומאה לימי טהרה) לקולא (וטהורה
ואף על גב דלא פסק, דהא התורה טהרתו) וסיפא (דשפעה
מתוך ארבעים לאחר אבעים ומתוך שמונים לאחר שמנים) לחומרא (וטמאה לאחר שמנים [לנקבה, וארבעים לזכר]
דהתורה טמאתו), ללוי רישא לחומרא (כיון דלא פסקה - לא נסתם מעין טמא) וסיפא לקולא (דכיון
דלא פסקה לא נסתם מעין טהור).
מיתיבי [דומה לתוספתא עדויות פ"ב
מ"ח]: 'דם היולדת שלא טבלה:
בית שמאי אומרים כרוקה וכמימי רגליה [לשון התופסתא: מטמא
לח ואינו מטמא יבש], ובית הלל
אומרים: מטמא לח ויבש'; קא סלקא דעתא דפסקה (דפסקה יום או שנים לאחר שבועים, ומשום הכי מטמא לח ויבש: דממעין טמא בא,
והתורה לא טהרתו לבית הלל אלא ביומי וטבילה); בשלמא לרב דאמר מעין אחד הוא - משום
הכי מטמא לח ויבש, אלא ללוי דאמר שני מעינות הן (הא
ממעין טהור אתא, דכי פסקה נסתם הטמא) - אמאי מטמא לח ויבש?
אמר לך לוי: הכא במאי עסקינן? – בשופעת (מתוך ימי טומאה לימי טהרה, ולא פסקה).
אי בשופעת, מאי טעמא דבית שמאי?
קסברי בית שמאי מעין אחד הוא.
בשלמא ללוי (דאמר לבית הלל שני מעינות הן),
היינו דאיכא בין בית שמאי ובית הלל (דלבית הלל שני מעינות הן, וכיון
דלא פסק – טמאה: דלא נסתם הטמא! ולבית שמאי מעין אחד הוא, והתורה טהרתו אחר שבועים
[לנקבה,
ושבוע לזכר]), אלא לרב (דאמר מעין אחד הוא, אי בית הלל
קיימי כוותיה) מאי בינייהו (כלומר: במאי קמיפלגי? ומאי טעמא
דבית הלל דמטמאין)?
איכא בינייהו יומי וטבילה: דבית שמאי סברי ביומי תלה
רחמנא, ובית הלל סברי ביומי וטבילה (לא שנא שופעת לא שנא פוסקת: כל זמן
שלא טבלה - הוי דמה טמא [אפילו] בימי [טוהר של] לידתה).
תא שמע: 'ומודים ביולדת בזוב שהיא מטמאה לח ויבש' (ואוקימנא כשעברו ימי לידתה ולא ספרה אחריהן שבעה נקיים);
סלקא דעתא הכא נמי דפסקה (דפסקה אחר שבועים, ומשום הכי מטמא:
דממעיין טמא אָתו, והתורה לא טהרתו עד שתשב שבעה נקיים, כדין זבה);
בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא - משום הכי מטמא לח ויבש, אלא ללוי דאמר שני מעינות
הן - אמאי מטמא לח ויבש (דהא ממקום טהור הוא בא, והרי הוא
כדם מגפתה וכרוקה: שמטמא לח משום מעין הזב, ולא יבש)?
אמר לך: הכא נמי בשופעת.
אי בשופעת - למאי איצטריך?
לבית שמאי (דקאמר מעין אחד הוא, ומטהרי לה
ביולדת גרידתא אחר ימי לידתה מיד, דביומי תלא רחמנא) איצטריך (ביולדת בזוב לאשמועינן דמטמאה): אף על גב דקאמרי בית שמאי מעין אחד
הוא וביומי תלה רחמנא, הני מילי (דהוי דם טוהר לאחר ימי לידה)
ביולדת גרידתא, דשלימו להו יומי, אבל יולדת בזוב - דבעי ספירה – לא (כל זמן שלא ספרה - הוי דמה כדם זיבה, דהא מחד מעין אתי, ותורה לא טהרתו עד
שתספור, כדכתיב [ויקרא טו,כח] [ואם
טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים] ואחר
תטהר - אחר אחר לכולן).
תא שמע [ספרא תזריע פרשתא א משנה יד]: '(ויקרא
יב,ב) [דבר אל בני ישראל לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה
שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא] דותה תטמא (דותה תטמא קרא יתירא הוא, דהוה ליה למכתב
'וטמאה שבעת ימים כימי נדה' ולשתוק) - לרבות את בועלה (שמטמאה את בועלה כנדה); 'דותה
תטמא' - לרבות הלילות (כימים,
דלא תימא 'ימים' כתיב); 'דותה
תטמא' - לרבות היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה ימים נקיים';
בשלמא לרב, דאמר מעין אחד הוא - משום הכי בעיא (הפסקה)
שבעה ימים נקיים (דממעין דמים טמאים אתי, והתורה לא
טהרתו עד שתספור שבעה נקיים, כדכתיב דותה תטמא),
(נדה לו,א)
אלא ללוי דאמר שני מעינות הן - למה לי שבעה? במשהו סגיא (ותפסוק משהו לאחר שבועים, דנסתם הטמא, ותמתין שבעה ותטבול - ואפילו תראה
כל שבעה יעלו לה בנקיים, דהא לאו דם טמא הוא)!?
הכי קאמר: צריכה שתפסוק משהו שיעלו לה לשבעה נקיים (שתפסוק משהו לאחר שבועים דנקבה, דאי בתוך שבועים - לאו הפסק היא, דכיון
דחוזרת ורואה בתוך שבועים - חזר הטמא להפתח).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך
הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות
- 8 MIRIAM
פסוקים מובאים בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת
דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר
גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the
File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the
Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2005 by
Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this
notice, is granted - with request to notify of use at the email address on
www.oocities.org/yeshol