דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף מח
(נדה מז,ב)
תנאי היא, דתניא: 'שנה האמורה בקדשים (היכא
דכתיב כבש בן שנתו), שנה האמורה בבתי ערי חומה, שתי שנים
שבשדה אחוזה (המוכר שדה אחוזה לחבירו - אינו
מותר לגואלה בפחות משתי שנים: שיאכלנה לוקח שתי שנים, כדכתיב (ויקרא
כה,טו) במספר שני תבואות ימכר לך,
ומכאן ואילך אם בא לגאול – גואל, ומחשב לו פירות של שתי שנים לפי חשבון הדמים שמכרה
לו, לפי שנים הבאים עד היובל: שהלוקח שדה מחבירו - יודע שיחזירנו לו ביובל, ואם
היו עד היובל עשר שנים ומכרה לו בעשרה ליטרין - נמצא קונה פירות של כל שנה בליטרא), שש
שנים שבעבד עברי, וכן שבבן ושבבת - כולן מעת לעת (מיום
ליום, ולא אמרינן 'למנין עולם: שתכלה שנתו ערב ראש השנה'). (שבבן ושבבת - קסבר היינו בן עשרים שנה ובת
עשרים שנה דמתניתין, אלמא מעת לעת בעינן אליבא דהאי תנא; והנך דלעיל סברי לה
כעולא.)
'שנה האמורה בקדשים' - מנא לן?
אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא: (ויקרא
יב,פסוקים ו, יב; במדבר ו,יד) כבש בן שנתו:
שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם [ספרא
תזריע פרשתא א פרק ג משנה ג];
'שנה האמורה בבתי ערי חומה' מנלן?
אמר קרא (ויקרא כה,כט)
[ואיש
כי ימכר בית מושב עיר חומה והיתה גאלתו עד תם שנת ממכרו ימים תהיה גאלתו]
עד תום שנת ממכרו: ממכרו שלו ולא שנת של מנין עולם [ספרא
בהר פרשתא ד משנה ב];
'שתי שנים שבשדה אחוזה' – מנלן?
אמר קרא (ויקרא כה,טו)
[במספר
שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך] במספר
(נדה מח,א)
שני תבואות ימכר לך: פעמים שאתה
מוכר שלשה תבואות בשתי שנים (שני תבואות
= מיעוט, שני שנים, וכתיב תבואות
ומשמע כל תבואות של שתי שנים, להביא תבואה שלישית; ושלש תבואות לא משכחת לה בשתי
שנים אלא מעת לעת, כגון מכרה לו באלול מלאה פירות, נמצא אוכלן, ואוכל תבואה עד
שיחזור ויקצור קודם אלול הבא - הרי שתי תבואות בשנה אחת; ועוד יאכל תבואה השנית
שהיא שנה השלישית לפי מנין העולם).
'שש שנה שבעבד עברי' – מנלן?
אמר קרא (שמות כא,ב) [כי תקנה עבד
עברי] שש שנים יעבוד - ובשביעית [יצא לחפשי חנם]:
ובשביעית נמי יעבוד (כגון נמכר בניסן, וכשיגיע תשרי של
שביעית - עברו שש למנין עולם, והוא יעבוד עד ניסן).
'שבבן ושבבת' - למאי הלכתא?
אמר רב גידל אמר רב: לענין ערכין (דהיכא
דכתיב (ויקרא כז,ז) מבן ששים שנה ומעלה פשיטא לן דשנת ששים כלמטה, דהא ומעלה כתיב! אבל בן חמש שנים, דלא כתיב אלא [פסוק ה] מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה
ולא כתיב 'מבן חמש שנים ומעלה', אי לא אשמועינן הכא 'מעת לעת' - הוה אמינא: שנת
חמש כלמעלה; להכי אשמועינן הכא דבעינן חמש שנים מלאים בכלל ערך הראשון, שהוא מועט);
ורב יוסף אמר: לפרקין דיוצא דופן (להיכא
דלא תנן 'ויום אחד', כגון בן עשרים ובת עשרים).
אמר ליה אביי: מי פליגת?
אמר ליה: לא! הוא אמר חדא ואנא אמינא חדא, ולא פליגינן.
והכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתא פליגי - מאן דאמר לערכין
לא אמר ליוצא דופן? והאמר רב 'הלכתא בכולה פרקין מעת לעת'!
אלא למאן דאמר לערכין, מאי טעמא לא אמר ליוצא דופן (הואיל וסבירא ליה נמי בהנך מעת לעת)?
דומיא דהנך: מה הנך דכתיבן - אף הני נמי דכתיבן (כלומר: אף על גב דבהנך דיוצא דופן הוי נמי מעת לעת, מיהו האי 'שבבן
ושבבת' דמתניתין לא איירי בהן כלל, דהא דומיא דקדשים וערי חומה ועבד עברי
קתני, דכתיבן - הלכך ערכין נמי כתיבן, אבל שנת עשרים לענין שערות לא כתיבי
באורייתא, אלא הלכתא היא).
ואידך?
האי, 'שבבן ושבבת'? 'שבזכר ושבנקבה' מבעי ליה (לישנא דקרא, דכתיב (שם פסוק ה) ולנקבה עשרת שקלים; אלא בן ובת - לישנא דמתניתין היא: בן עשרים ובת עשרים)!
אמר רב יצחק בר נחמני אמר רבי אלעזר: הלכה כרבי יוסי בן
כיפר שאמר משום רבי אליעזר.
אמר רבי זירא: אזכה ואיסק (לארעא
דישראל, לאתריה דרבי אלעזר בן פדת) ואגמר לשמעתא (דרבי
יצחק בר נחמני) מפומיה דמרא (רבי אלעזר); כי סליק -
אשכחיה לרבי אלעזר, אמר ליה: אמרת הלכה כרבי יוסי בן כיפר?
אמר ליה: מסתברא אמרי: מדכוליה פירקין תני 'יום אחד' והכא
לא קתני - שמה מינה מסתברא כותיה.
הדרן עלך יוצא
דופן
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-
נדה פרק ששי בא סימן
(נדה מח,א)
משנה:
בא סימן התחתון (שתי שערות סימן נערות) עד
שלא בא העליון (בוחל) - או חולצת או מתיבמת (גדולה היא, שהשערות סימן מובהק, ועליהן סמכינן; ולקמן מפרש טעמא);
בא העליון עד שלא בא התחתון, אף על פי שאי אפשר (פרכינן בגמרא: והלא בא!?) - רבי מאיר אומר: לא חולצת ולא
מתיבמת, וחכמים אומרים: או חולצת או מתיבמת, מפני שאמרו אפשר לתחתון לבא עד שלא בא
העליון אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון (דהא
ודאי מדאתא עליון - תחתון נמי אתא, אלא שנשרו).
גמרא:
'אף על פי שאי אפשר'? והלא בא!?
'בא' - לרבי מאיר (דכיון
דאמר רבי מאיר 'לא חולצת', דקטנה היא - מכלל דסבירא ליה אפשר לעליון לבא קודם
לתחתון); 'אף
על פי שאי אפשר' – לרבנן.
ולתני 'בא העליון (עד שלא יבא התחתון),
רבי מאיר אומר לא חולצת ולא מתיבמת וחכמים אומרים: או חולצת או מתיבמת' (ולא ליתני 'אף על פי שאי אפשר'), ואנא ידענא
משום דאי אפשר הוא?
אי לא תנא 'אף על פי שאי אפשר', הוה אמינא 'רוב
נשים תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון אתי ברישא, ורבי מאיר לטעמיה: דחייש למיעוטא (והאי דקאמר רבי מאיר 'קטנה היא' - משום דחייש למיעוטא: שהעליון בא בקטנותה),
ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא (ורבנן אזלו בתר רובא, הלכך מכי אתא
עליון - לא בעיא בדיקה, דמסתמא תחתון אתא), (וכיון
דטעמייהו דרבנן משום רובא הוא -) והני מילי בסתמא (היכא דלא בדקו), אבל היכא דבדקן ולא אשכחן (תחתון) -
אימר מודו ליה רבנן לרבי מאיר דעליון קדים (דקטנה היא, וממעוטא היא)' -
קא משמע לן דאי אפשר: ודאי אתי ומנתר הוא דנתר.
בשלמא לרבי מאיר, היינו דכתיב (יחזקאל
טז,ז) [רבבה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים]
שדים נכנו ושערך צמח [ואת ערם ועריה ] (שדים
נכונו והדר ושערך צמח - אלמא עליון זימנין דקדים), אלא לרבנן איפכא מבעי ליה?
הכי קאמר: כיון ששדים נכונו - בידוע ששערך צמח.
בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב (יחזקאל
כג,כא) [ותפקדי את זמת נעוריך] בעשות
ממצרים דדיך (שהיו מצרים משחקים ביך וממעכין דדיך)
למען שְׁדֵי נעוריך (כדי להתאנף ולזנות ביך: כשתהיה
ראויה לאשה, ותבואי לימי נערות; 'שדי' לשון השלכה, כלומר: עדיין היו שערות נעוריך
עומדים להשתלח ולצאת, אלמא דדים קדמי), אלא לרבנן איפכא מבעי ליה?
הכי קאמר: כיון שבאו דדיך - בידוע שבאו נעוריך;
ואיבעית אימא: מאי 'שדי' (דמשמע דעדיין היו לצאת)? - כולה בדדי כתיב (והאי 'שְׁדֵי' לשון שָׁדַיִּם),
והכי קאמר הקב"ה לישראל:
(נדה מח,ב)
איכרפו דדיך (כשהתחילו לגדל ולעקוץ) -
לא הדרת בך' אישתדו דדיך (גדולות כל צרכן, כשָׁדַיִּם
גמורים; לשון אחר איכרפו = נפחו ממיעוך מצרים, כלומר: לקית על ידם; 'אישתדו'
= יבשו; זאת מצאתי) נמי לא הדרת בך.
דכולי עלמא מיהא אתחתון סמכינן, מנלן?
אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: אמר קרא: (במדבר
ה,ו) [דבר אל בני ישראל] איש או אשה כי יעשו מכל
חטאות האדם [למעל מעל בה' ואשמה הנפש ההִוא] - השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין
שבתורה: מה איש בסימן אחד - אף אשה בסימן אחד.
ואימא או האי או האי?
כאיש: מה איש תחתון ולא עליון (איש
אין בו סימן עליון: שאין בו סימן דדים משתנים) - אף אשה
תחתון ולא עליון.
תניא נמי הכי (דאתחתון סמכינן): 'אמר
רבי אליעזר ברבי צדוק: כך היו מפרשין ביבנה, ואמרו: כיון שבא תחתון - שוב אין
משגיחין על עליון.'
תניא:
'רבן שמעון בן גמליאל אומר: בנות כרכים - תחתון ממהר לבא, מפני שרגילות
במרחצאות; בנות כפרים - עליון ממהר לבא, מפני שטוחנות ברחים (ומתוך
שמנידות זרועותיהן תדיר - מתפשטים דדיהן).
רבי שמעון בן אלעזר אומר: בנות עשירים - צד ימין ממהר לבא, שנישוף (פריי"ד בלעז, כמו (יומא דף ל.) 'מצוה לשפשף') באפקריסותן (מעפורת, והוא סודר, ותולה על דד הימין; אבל בנות עניים אין להן מעפורת); בנות עניים - צד שמאל ממהר לבא, מפני ששואבות כדי מים עליהן.'
ואיבעית אימא: 'מפני שנושאין אחיהן על גססיהן' (על צדיהן; על צד תנשאו מתרגמינן 'על גססיהן תתנטלון' (ישעיהו סו,יב)).
תנו רבנן: 'צד שמאל קודם לצד ימין; רבי חנינא בן אחי
רבי יהושע אומר: מעולם לא קדם צד שמאל לצד ימין, חוץ מאחת שהיתה בשכונתי שקדם צד
שמאל לצד ימין - וחזר לאיתנו.'
תנו רבנן: 'כל
הנבדקות - נבדקות על פי נשים; וכן היה רבי אליעזר מוסר לאשתו, ורבי ישמעאל מוסר
לאמו;
רבי יהודה
אומר: לפני הפרק (קודם עונת נדרים, שאפילו הביאה -
שומא נינהו, וקטנה היא) ולאחר הפרק
- נשים בודקות אותן (דבין אמרו "איתנהו", בין
אמרו "ליתנהו" - בקטנה מחזקינן לה, ולאו עלייהו סמכינן, ובדיקתן להכי
מהניא: דאי משתכחי בה הני גופייהו לאחר הפרק - אמרינן "שומא נינהו",
כדמפרש לקמן; ולאחר הפרק נמי: אי אמרי "איתנהו" – מהימני, וחלצה, דהא
אורחא הוא למיהוי לה; ואי אמרי "ליתנהו" - לא ממאנת: דחיישינן שמא נשרו;
הלכך אנשים לא סמכינן); תוך הפרק -
אין נשים בודקות אותן, שאין משיאין ספקות על פי נשים (שאין
נשים כדאי לסמוך עלייהו להתיר ספקות על פיהן, ולומר "גדולה היא",
שתחלוץ; וסבירא ליה לרבי יהודה 'הביאה שתי שערות תוך הפרק - סימן הוא, כלאחר הפרק'
הלכך לא מהימנן; והכי מפרש לה לקמן).
רבי שמעון
אומר: אף תוך הפרק נשים בודקות אותן (מפרש לקמן),
ונאמנת אשה
להחמיר אבל לא להקל; כיצד? – "גדולה היא" - שלא תמאן, "קטנה
היא" - שלא תחלוץ, אבל אין נאמנת לומר "קטנה היא" - שתמאן,
ו"גדולה היא" - שתחלוץ.'
אמר מר: 'רבי יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות
אותן'; בשלמא לפני הפרק בעי בדיקה, דאי משתכחי לאחר הפרק - שומא נינהו (השתא אמרינן נמי 'לאחר הפרק - שומא נינהו' ולא חלצה אי לא אתו בה אחריני,
ולהכי הוא דמהימני: למיאון, להחמיר שלא תמאן); אלא לאחר
הפרק למה לי בדיקה, והאמר רבא 'קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה: חזקה
הביאה סימנין'?
כי אמר רבא חזקה – למיאון, אבל לחליצה בעיא בדיקה (ואשה נאמנת עליה, הואיל ולאחר הפרק הוה, ואורחא למהוי לה, כדפרשינן לקמן:
לאחר הפרק - דאיכא חזקה דרבא - סמכינן אנשים);
'תוך הפרק אין נשים בודקות אותן' - קסבר תוך הפרק
כלאחר הפרק <דמי>, ולאחר הפרק - דאיכא חזקה דרבא - סמכינן אנשים ובדקי (והכי פירושא: תוך הפרק - להכי לא מהימנא: דקסבר רבי יהודה 'תוך הפרק - אם
הביאה – אמרינן: 'סימן הם, וגדולה היא', הלכך אתי למשרי מידי דלאו אורחא על פי
נשים דלאו כהלכתא: דאף על גב שנאמנות הן לאחר הפרק, התם הוא דאיכא חזקה דרבא); (אבל) תוך הפרק, דליכא חזקה דרבא - לא סמכינן אנשים ולא בדקי נשים.
'רבי שמעון אומר: אף תוך הפרק נשים בודקות אותן',
קסבר תוך הפרק כלפני הפרק (ושומא נינהו, הלכך לאו עלייהו
סמכינן למימר 'גדולה היא' או 'קטנה היא'), ובעיא בדיקה (ולהכי
הוא דמהני): דאי משתכחי לאחר הפרק - שומא נינהו;
'ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל' – האי, מאן קתני
לה (דהא אדרבי שמעון לא מתוקמא, דכיון דאמר 'תוך הפרק כלפני הפרק', אי בדקו לה
תוך הפרק מאי? גדולה היא שלא תמאן איכא, והא אמרת 'אפילו משתכחי - שומא נינהו')?
איבעית אימא רבי יהודה, ואתוך הפרק (ואתוך
הפרק, דקאמר 'אין הנשים בודקות אותן', דתוך הפרק כלאחר הפרק דמי, ואי לא בדקו -
שפיר אתי למימר אקטנה דגדולה היא, וקא משמע לן דלהחמיר מהימנא, אבל לפני הפרק ליכא
למימר 'גדולה', שלא תמאן, דהא אפילו הביאה דברי הכל שומא נינהו, ולאחר הפרק -
אפילו להקל קאמר רבי יהודה מהימנא),
(נדה מט,א)
ואיבעית אימא רבי שמעון, ולאחר הפרק (ולאחר הפרק קאי, דקאמר רבי שמעון 'תוך הפרק בודקות', ולא אתינן למסמך
עלייהו לחליצה ולמיאון, דהא אפילו משתכחי - כלפני הפרק דמי, וקטנה היא; אבל לאחר
הפרק - דאי משתכחי סימן נינהו, ושרינן לה - לא מהימני אלא להחמיר),
ולית ליה חזקה דרבא.
מפני שאמרו אפשר [לתחתון לבא עד שלא בא העליון אבל אי אפשר לעליון לבא עד
שלא בא התחתון]:
הא תו למה לי? הא תנא ליה רישא! וכי תימא משום דקא בעי
למסתמה כרבנן (דהא 'מפני שאמרו' סתמא היא, וקא משמע לן סתם
משנה כרבנן, דאמרי אי אפשר) – פשיטא: יחיד ורבים הלכה כרבים!?
מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי מאיר, דקא מסייע ליה קראי (שדים נכונו (יחזקאל
טז,ז), בעשות מצרים דדיך (יחזקאל כג,כא)) - קא משמע לן!
ואיבעית אימא: משום דקא בעי למתני 'כיוצא בו' [במשניות דלהלן].
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה,
אפילו באמצע משפט - כך:
(תענית
ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם
לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at the address at www.oocities.org/yeshol