דברי הגמרא
באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף
הדף.
נדה דף מט
(נדה מח,ב)
'ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל' – האי, מאן קתני
לה (דהא אדרבי שמעון לא מתוקמא, דכיון דאמר 'תוך הפרק כלפני הפרק', אי בדקו לה
תוך הפרק מאי? גדולה היא שלא תמאן איכא, והא אמרת 'אפילו משתכחי - שומא נינהו')?
איבעית אימא רבי יהודה, ואתוך הפרק (ואתוך
הפרק, דקאמר 'אין הנשים בודקות אותן', דתוך הפרק כלאחר הפרק דמי, ואי לא בדקו -
שפיר אתי למימר אקטנה דגדולה היא, וקא משמע לן דלהחמיר מהימנא, אבל לפני הפרק ליכא
למימר 'גדולה', שלא תמאן, דהא אפילו הביאה דברי הכל שומא נינהו, ולאחר הפרק -
אפילו להקל קאמר רבי יהודה מהימנא),
(נדה מט,א)
ואיבעית אימא רבי שמעון, ולאחר הפרק (ולאחר הפרק קאי, דקאמר רבי שמעון 'תוך הפרק בודקות', ולא אתינן למסמך
עלייהו לחליצה ולמיאון, דהא אפילו משתכחי - כלפני הפרק דמי, וקטנה היא; אבל לאחר
הפרק - דאי משתכחי סימן נינהו, ושרינן לה - לא מהימני אלא להחמיר),
ולית ליה חזקה דרבא.
מפני שאמרו אפשר [לתחתון לבא עד שלא בא העליון אבל אי אפשר לעליון לבא עד
שלא בא התחתון]:
הא תו למה לי? הא תנא ליה רישא! וכי תימא משום דקא בעי
למסתמה כרבנן (דהא 'מפני שאמרו' סתמא היא, וקא משמע לן סתם
משנה כרבנן, דאמרי אי אפשר) – פשיטא: יחיד ורבים הלכה כרבים!?
מהו דתימא מסתברא טעמא דרבי מאיר, דקא מסייע ליה קראי (שדים נכונו (יחזקאל
טז,ז), בעשות מצרים דדיך (יחזקאל כג,כא)) - קא משמע לן!
ואיבעית אימא: משום דקא בעי למתני 'כיוצא בו'.
משנה:
כיוצא בו: כל כלי חרס שהוא מכניס (שהוא
מכניס משקה כשמניחו על המים יש בו נקב גדול שהמים נכנסין לתוכו) - מוציא
(כל שכן אם נותן המים לתוכו יוצא המשקה לחוץ), ויש (נקב קטן) שמוציא ואינו מכניס; (ובגמרא
מפרש מאי נפקא מינה)
כל אבר (אצבע יתרה) שיש בו
צפורן - יש בו עצם (והוי 'אבר חשוב' ומטמא באהל אפילו
אין בה שיעור, דקיימא לן 'האברים אין להם שיעור' אפילו פחות מכזית מן המת),
ויש שיש בו עצם ואין בו צפורן (לא הוי 'אבר' אם יתרת היא, אבל
אינה של יתרת - אפילו אין בו צפורן 'אבר' הוא, ומטמא);
כל המטמא מדרס - מטמא טמא מת (כדמפרש
בגמרא: שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שֵׁם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות; והא
דנקט 'טמא מת' - משום דומיא דמדרס הוא דאב הטומאה הוא, והכי קאמר: כל הראוי להיות
אב הטומאה במדרס הזב - ראוי להיות אב הטומאה אם נגע במת או נטמא באהל המת),
ויש שמטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס (ויש שהוא כלי גמור לקבל כל טומאות
ונעשה אב הטומאה על ידי מת, ואינו נעשה אב הטומאה על ידי הזב במדרס, כדמפרש בגמרא).
גמרא:
מכניס - פסול למי חטאת (לקדש
בו מי חטאת, דרחמנא אמר (במדבר יט,יז) מים חיים אל כלי , והאי - לאו כלי הוא)
ופסול משום גסטרא* (כלומרף כל שכן אם נקבה גסטרא בכונס
משקה - בטיל לה מתורת גסטרא, וטהורה מכל טומאה, דהא אפילו כלי שלם מכי נקיב ככונס
משקה - בטיל ליה); מוציא (דנקב קטן הוא) - כשר למי
חטאת (דכלי שלם בנקב קטן כולי האי לא בטיל) ופסול משום
גסטרא (גסטרא שנקבה אפילו כמוציא משקה - בטלה לה).
*('גסטרא' היינו שברי כלי חרס
הראויין למלאכה ועדיין מקבלין טומאה כדתניא בגמרא ב'אלו טרפות' (חולין
דף נד:, משנה כלים פ"ב מ"ב): 'הדקין שבכלי חרס, הן
וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן עד לוג ומלוג עד
סאה ברביעית כו')
אמר רב אסי: שונין (הלכה
למשה מסיני) כלי חרס - שיעורו בכונס משקה (פחות
של שיעורים המבטלים אותו מהיות כלי – 'כונס משקה', הוא שיעור הראשון שהוא מבטלו
מהיות כלי למי חטאת, כדאמר במסכת שבת (דף צה:)
'חמש מדות בכלי חרס: 1.ניקב כמוציא משקה - טהור מלטמא, 'גסטרא' ועדיין כלי הוא
לקדש בו מי חטאת; 2.ניקב ככונס משקה - פסול לקדש בו מי חטאת, ועדיין כלי הוא לכל
שאר דברים; 3.ניקב כשורש קטן - טהור להכשיר זרעים, ועדיין כלי הוא לטומאה, שהרי
ראוי לקבל בו זיתים; 4.ניקב כמוציא זית - טהור מטומאה שקבל, עד שייחדנו לרמונים;
5.ניקב כמוציא רמון - טהור מכלום'; נמצא כונס משקה הוא שיעור הראשון; אבל
כמוציא משקה לא בטיל) ולא אמרו מוציא משקה (בטיל) אלא
לענין גסטרא בלבד (אף על פי שאינו מכניס).
מאי טעמא?
אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: לפי שאין אומרים 'הבא גסטרא
לגסטרא' (כשניקבה כמוציא משקה - שוב אין חס עליה, ואינו משתמש בה, שאין אומר 'הבא
גסטרא אחרת ונניח תחת גסטרא זו לקבל משקה היוצא'; אבל בכלי שלם שנקב כמוציא משקה -
לא בטיל מכלום, לפי שהוא חס עליו ואינו שוברו ומשתמש בו ומביא גסטרא ומניח תחתיו
לקבל משקה היוצא).
תנו רבנן: 'כיצד
בודקין כלי חרס לידע אם ניקב בכונס משקה אם לאו? - יביא עריבה מלאה מים, ונותן
קדרה לתוכה: אם כנסה (אם נכנס משקה לתוכה) - בידוע שכונס משקה, ואם לאו - בידוע
שמוציא משקה;
(נדה מט,ב)
רבי יהודה
אומר: (לא כך בודקין אותה, דהא קולא הוא: דאיידי דדחיק להו
לשולים - אימא עיילי מיא לגוה אפילו בנקב קטן; אלא הכי בדקינן לה:) כופף אזני קדרה לתוכה, ומציף עליה
מים (כופה פי הקדרה לתוך העריבה קודם שיתן המים, ואחר כך נותן מים בעריבה עד
שיהו מים צפין על שוליה), ואם כונס -
בידוע שכונס משקה, ואם לאו - בידוע שמוציא משקה;
או שופתה על
גבי האור: אם האור מעמידה (שלא יצא המשקה) - בידוע שמוציא משקה (בידוע שנקב קטן הוא ואינו ראוי להכניס משקה), ואם לאו - בידוע שמכניס משקה;
רבי יוסי
אומר: אף לא שופתה על גבי האור, מפני שהאור מעמידה (אפילו
נקב גדול)! אלא שופתה על גבי הרמץ (גחלים ואפר בוערים): אם רמץ
מעמידה - בידוע שמוציא משקה, ואם לאו - בידוע שכונס משקה;
היה טורד
טיפה אחר טיפה (כלומר: וזו נמי בדיקה: אם נתן
לתוכו מים והן יוצאין טיף אחר טיף) -
בידוע שכונס משקה.'
מאי איכא בין תנא קמא לרבי יהודה?
אמר עולא: כינוס על ידי הדחק איכא בינייהו (לתנא קמא הוי כינוס, כדפרישית).
כל אבר שיש בו צפורן [יש בו עצם, ויש שיש בו עצם
ואין בו צפורן]:
יש בו צפורן (ואפילו היא יתרה, כגון אצבע ששית) -
מטמא במגע ובמשא ובאהל (דהוי אבר חשוב, ואפילו ליכא כזית
בשר - מטמא באהל, דקיימא לן 'האברים אין להן שיעור' בפרק 'יוצא דופן' (לעיל
דף מג:)); יש
בו עצם ואין בו צפורן (לא הוי אבר) - (ומיהו) מטמא במגע ובמשא (כדין עצם כשעורה, שהרי יש בו עצם)
ואינו מטמא באהל (עד דאיכא כזית בשר, דקיימא לן: עצם
כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל; ואי איכא כזית בשר - ודאי מטמא, דהא איכא כזית
מן המת; ואי לאו יתרה היא - ודאי מטמא משום אבר באהל ואף על גב דליכא כזית בשר:
דאפילו יתרה אמרינן לקמן דאי נספרת על גב היד - הויא 'אבר').
אמר רב חסדא: דבר זה - רבינו הגדול (רב)
אמרו, המקום יהיה בעזרו: אצבע יתרה שיש בו עצם ואין בו צפורן - מטמא במגע ובמשא
ואינו מטמא באהל.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: וכשאינה נספרת על גב
היד (שאינה עומדת בשורת האצבעות).
כל המטמא מדרס [מטמא טמא מת, ויש שמטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס]:
כל דחזי למדרס - מטמא טמא מת.
'ויש שמטמא טמא מת ואין מטמא מדרס' - לאתויי מאי?
לאתויי סאה ותרקב (שאינן מדרס הזב לטמא אדם וכלים,
אבל טמאין הם טומאת מגע הזב להיות ראשונים, ובמת נעשין אב הטומאה),
דתניא (ויקרא טו,ו)
והיושב על הכלי [אשר ישב עליו הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד
הערב]; יכול כפה סאה וישב עליה או תרקב וישב עליו יהא טמא? תלמוד
לומר: 'אשר ישב עליו הזב': מי שמיוחד לישיבה (הוא דהוו אב הטומאה, דכתיב יכבס בגדיו וגו'), יצא זה
שאומרים לו "עמוד ונעשה מלאכתנו".
משנה:
כל הראוי לדון דיני נפשות (כל
שכן שהוא)
ראוי לדון דיני ממונות; ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות.
גמרא:
אמר רב יהודה: לאתויי ממזר (דכשר
לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות, כדכתיב (בסנהדרין דף לו:) כולך יפה רעיתי [ומום
אין בך] [שיר השירים ד,ז]).
תנינא חדא זימנא: 'הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל
כשרין לדון דיני נפשות', והוינן בה: לאתויי מאי? ואמר רב יהודה: לאתויי ממזר!?
חדא לאתויי גר (נמי כשר לדיני ממונות),
וחדא לאתויי ממזר, וצריכי: דאי אשמעינן גר - משום דראוי לבא בקהל, אבל ממזר דאין
ראוי לבא בקהל אימא לא! ואי אשמעינן ממזר - משום דקאתי מטפה כשרה, אבל גר דקאתי
מטפה פסולה אימא לא! – צריכא.
משנה:
כל הכשר לדון - כשר להעיד, ויש שכשר להעיד ואינו כשר
לדון.
גמרא:
לאתויי מאי?
אמר רבי יוחנן: לאתויי סומא באחת מעיניו (דכשר להעיד ואינו כשר לדון; אבל בשתי עיניו - אפילו לעדות פסול, דכתיב (ויקרא
ה,א) או ראה), ומני?
(נדה
נ,א)
- רבי מאיר היא (דפסיל סומא באחת מעיניו לדון),
דתניא: 'היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר:
(דברים כא,ה) [ונגשו הכהנים בני לוי כי
בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה' ו]על
פיהם יהיה כל ריב וכל נגע?
וכי מה ענין ריבים אצל נגעים? מקיש ריבים לנגעים: מה נגעים ביום, דכתיב (ויקרא
יג,יד) וביום
הראות בו [בשר חי יטמא] -
אף ריבים ביום; ומה נגעים שלא בסומא (אפילו סומא באחת מעיניו), דכתיב (ויקרא יג,יב) [ואם פרוח תפרח הצרעת
בעור וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו] לכל מראה עיני הכהן (עד
דאיכא כולו מראה) - אף ריבים
שלא בסומא; ומקיש נגעים לריבים: מה ריבים שלא בקרובים (דנפקא
לן מ'לא יומתו אבות על בנים'
(דברים כד,טז)) - אף נגעים שלא בקרובים (אין כהן רואה נגע קרובו).
אי מה ריבים בשלשה
אף נגעים בשלשה?: ודין הוא: ממונו בשלשה, גופו לא כל שכן?
תלמוד לומר: (ויקרא
יג,ב) [אדם כי יהיה
בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת] והובא אל אהרן הכהן או אל אחד
מבניו הכהנים - הא למדת
שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.'
ההוא סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן, דהוה קדיין דינא ולא
קאמר ליה ולא מידי, היכי עביד הכי? והאמר רבי יוחנן 'הלכה כסתם משנה', ותנן: 'כל
הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואין כשר לדון', ואמרינן לאתויי מאי? ואמר
רבי יוחנן: לאתויי סומא באחת מעיניו?
רבי יוחנן - סתמא אחרינא אשכח, דתנן [סנהדרין
פ"ד מ"א]: 'דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה' (אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים דכתיב וביום
הראות בו בשר, וכי היכי דלענין לילה לא מקיש - לענין סומא נמי לא
מקיש).
ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא?
איבעית אימא: סתמא דרבים עדיף (ההיא
דלעיל אוקמינן כרבי מאיר, דיחיד הוא), ואיבעית אימא: משום דקתני לה גבי
הלכתא דדיני (בסנהדרין, דקא מיירי כולי מסכתא בדינין, הילכך עיקר
היא; אבל הך - לא תנן לה הכא גבי נדה אלא אגב גררא, דנקט 'כיוצא בו').
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא
בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט
הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה,
אפילו באמצע משפט - כך:
(תענית
ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף
אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם
לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum,
mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2005 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at the address at www.oocities.org/yeshol