דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן
נרקיסים; הערות העורך
בגופן courier new 10,
בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
המשך פרק שלשה עשר 'בית שמאי'
יבמות
דף קט
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
(יבמות קח,ב)
משנה:
המגרש את האשה והחזירה - מותרת ליבם (ולא אמרינן
'נישואין הראשונים מפילים יבמה לפני יבם, והרי נאסרו עליו אותן נישואין בשעת
שגירשה אחיו, והויא ליה גרושת אחיו')
(יבמות קט,א)
[המשך המשנה]
ורבי אלעזר אוסר (מפרש טעמא בגמרא).
וכן המגרש את היתומה (קטנה שהשיאוה אמה
ואחיה) והחזירה (בין בקטנותה בין בגדלותה) - מותרת ליבם (כדאמר: דמיתה מפלת,
ובשעת מיתה היתה אשתו); ורבי אלעזר אוסר.
קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה (בקטנותה, וקבל אביה
גיטה, כדאמר בפרק 'נערה שנתפתתה' (כתובות פ"ד
מ"ד, דף מו,ב) 'ומקבל את גיטה') - (הרי היא) כיתומה בחיי האב (אף על פי שאביה חי הוא - היא כיתומה לענין קידושין: דשוב אין לו כח לקבל
קידושיה, כדאמר התם 'אם משהשיאה - אין לאביה רשות בה') - והחזירה (בקטנותה) - דברי הכל אסורה ליבם (אם מת בקטנותה; ואפילו לרבנן; דגירושיה - גירושין גמורין, ואין חזרתה חזרה
גמורה; דקידושי קטנה אינן כלום הואיל ופקע זכות אב, והיא אין לה יד, והויא לה
כגרושה ועומדת).
גמרא:
אמר עיפה (שם חכם): מאי טעמא דרבי אלעזר? - הואיל
ועמדה עליו שעה אחת באיסורא (באיסור גרושת אחיו,
שהיא בכרת).
אמרו ליה רבנן לעיפה: אי הכי - חליצה נמי לא תיבעי! וכי תימא הכי נמי –
והתניא: 'משום רבי אלעזר אמרו חולצת'!?
אלא אמר עיפה: רבי אלעזר - לא ידענא מאי טעמא[1].
אמר אביי: היינו טעמא דרבי אלעזר: מספקא ליה אי מיתה (מיתת בעל) מפלת (לייבום), אי נשואין הראשונים (או כח נישואין הראשונים) מפילים: אי מיתה מפלת - הא רמיא קמיה לייבום; אי נשואין הראשונים מפילים -
הא עמדה עליו שעה אחת באיסור [ולכן מספק אסורה ליבם]!
רבא אמר: לעולם פשיטא לרבי אלעזר דמיתה מפלת, ומיהו הכל בקיאין בגירושין (הכל רואין שגרשה, דגירושין קלא אית להו) ואין הכל בקיאין בחזרה (אבל חזרה לית
ליה קלא).
אדרבה: חזרה, כיון דיתבא תותיה - אית ליה קלא!?
מי לא עסקינן (מי ליכא לאוקומי נמי
מתניתין בהכי, דזימנין דהוי הכי) דאהדרה באורתא ושכיב בצפרא (דזימנין דקא מהדר לה
באורתא ושכיב בצפרא דלא חזו אינשי בחזרתה, ואמרי "זה מייבם גרושת אחיו")?
רב אשי אמר: היינו טעמא דרבי אלעזר: דגזר הני (כל מוחזרת גזר) משום 'יתומה בחיי האב והחזירה' (דאמרינן במתניתין דלאחר חזרתה הרי היא כגרושה).
הכי נמי מסתברא: מדקתני סיפא 'קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב
והחזירה דברי הכל שאסורה ליבם' - האי מאי למימרא? פשיטא (דהואיל ואין
לאביה רשות בה, והיא קטנה - אין חזרתה חזרה, והרי היא כגרושה)! אלא לאו הא קא משמע לן (אלא להכי
תנייה במתניתין): ( לאשמועינן) טעמא דרבי אלעזר ( דטעמא דקמייתא משום
הא): דגזר
הנך משום האי.
שמע מינה.
תניא כוותיה דרב אשי: 'מודים חכמים לרבי
אלעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה הרי היא כיתומה בחיי האב והחזירה - שאסורה ליבם
מפני שגירושיה גירושין גמורין, ואין חזרתה חזרה גמורה; במה דברים אמורים (דחכמים מודים)? - שגירשה כשהיא קטנה (וקבל אביה גיטה) והחזירה כשהיא קטנה (דאין כח - לא לאביה ולא לה – לקדשה, ומת כשהיא קטנה, דלא בעלָהּ משגדלה
דתהוי ביאה משגדלה קידושין), אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה
כשהיא גדולה - אי נמי החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו (אמרינן סתם
ביאה ראשונה משגדלה - קידושין הן), ומת -
או חולצת או מתייבמת. משום רבי אלעזר אמרו: חולצת ולא מתייבמת.' (ומדקתני לעיל 'ומודים
חכמים לרבי אלעזר ביתומה בחיי האב' - אלמא איירי בה רבי אלעזר, דטעמא
דבאחרנייתא - משום הא).
בעא מיניה רבא מרב נחמן: צרתה (דמוחזרת גדולה, לרבי
אלעזר) מהו?
אמר ליה: היא גופה גזירה (משום יתומה בחיי האב), ואנן ניקום וניגזור גזירה לגזירה (צרתה אטו היא)? והא תניא: 'משום רבי אלעזר אמרו: 'היא וצרתה חולצת' – 'היא
וצרתה' סלקא דעתך? אלא לאו 'או היא או צרתה חולצת'!?
לאו תרוצי קמתרצת; תריץ הכי: 'היא חולצת (אם בא יבם
להזקק לה - חולצת ופוטרת צרתה ולא מתייבמת); צרתה ( אבל אם נזקק לצרתה) - או חולצת או מתייבמת' (והיא נפטרת).
משנה:
שני אחין נשואין לשתי אחיות קטנות, ומת בעלה של אחת מהן – [הלזו]
תצא משום אחות אשה (ופטורה מחליצה
ומייבום);
וכן שתי חרשות, גדולה וקטנה:
מת בעלה של קטנה - תצא הקטנה משום אחות אשה;
מת בעלה של גדולה (ונפלה לפני בעל הקטנה:
זיקתה של גדולה שהיא מן התורה אוסרת הקטנה עליו, דנישואיה מדרבנן, ולא אלימא
לאפקועי זיקה דאורייתא והויא לה אחות זקוקתו, ומה יעשו?)
רבי אליעזר אומר: מלמדין את הקטנה שתמאן בו[2] (ותעקור נישואיה, ויהא מייבם את הגדולה).
רבן גמליאל אומר: אם מיאנה – מיאנה, ואם לאו - תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו
משום אחות אשה (אין זיקתה אוסרת את זו, דרבן גמליאל סובר אין
זיקה, כלומר: לא אלימא זיקה כדפירשתי בפרק 'רבן גמליאל' (לעיל נא,א); הלכך אם
מיאנה – מיאנה, ותתייבם גדולה, ואם לאו - תמתין קטנה אצלו עד שתגדיל, ויהיו
נישואיה גמורין ותצא הלזו [הגדולה] משום אחות אשה; אבל מיחלץ לגדולה לא - דפסל
את הקטנה עליו משום 'אחות חלוצה').
רבי יהושע אומר: אי לו (אוי לו) על אשתו, אי לו על אשת אחיו! מוציא
את אשתו בגט (ואין מלמדין אותה למאן, כדאמר בגמרא: יתרחק
אדם מן המיאונין; ומיתב נמי לא יתבה תותיה, דקסבר יש זיקה; אלא תצא בגט) ואשת אחיו (וזו לא תתייבם
משום אחות גרושה אלא תצא) בחליצה.
גמרא:
ומי שרי (ללמד קטנה שתמאן)? והתני בר קפרא: 'לעולם ידבק אדם
בשלשה דברים ויתרחק משלשה דברים (מפרש טעמא דכולהו לקמן): ידבק בשלשה דברים: בחליצה
ובהבאת שלום ובהפרת נדרים; ויתרחק משלשה דברים: מן המיאון ומן הפקדונות ומן
הערבונות (שלא יהא ערב)'!?
מיאון דמצוה שאני.
גופא: תני בר קפרא: 'לעולם ידבק אדם בשלשה דברים: בחליצה' - כאבא
שאול, דתניא (פרק 'החולץ'): 'אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי, לשם
אישות, לשם דבר אחר - כאילו פוגע בערוה, וקרוב בעיני להיות הולד ממזר'.
'בהבאת שלום' - דכתיב [תהלים לד,טו: סור מרע ועשה טוב] בקש
שלום ורדפהו;
(יבמות קט,ב)
ואמר רבי אבהו (במסכת קידושין): אתיא 'רדיפה' 'רדיפה': כתיב הכא: בקש שלום ורדפהו, וכתיב התם: (משלי כא,כא)
רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד (תשלום שכר גדול להבאת
שלום: שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, כגמילות חסדים דכתיב
בהו 'ימצא חיים צדקה - בעולם הבא – וכבוד - בעולם הזה).
'בהפרת נדרים' - כרבי נתן, דתניא: 'רבי נתן אומר: הנודר - כאילו
בנה במה (בשעת איסור הבמות, דחוטא הוא, דכתיב (דברים כג) וכי תחדל לנדור [לא יהיה בך חטא] [דברים כג,כג] - הא לא תחדל יהיה בך חטא), והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן (שעבר עליו שתי עבירות! אלא ילך אצל חכם ויתירנו כדי שלא יהא רגיל בכך)'!
ויתרחק משלשה דברים:
'מן המיאונין' - דלמא גדלה ומיחרטא בה;
'מן הפקדונות' - בבר מתא (לא יקבל פקדון מבן
עירו), דבייתיה
כי בייתיה דמי (שרגיל אצלו ויטול את שלו ויחזור ויתבענו).
'מן הערבון' - בערבי שלציון (שם מקום; שמניחין הלוה
ותופסין הערב).
(לישנא אחרינא: 'שלציון'
קוראין שם הערבון, על שם נוטריקון [כפי שמסביר להלן רבי יצחק]: שלוף
דוץ: שולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב), דאמר רבי יצחק: מאי דכתיב (משלי יא,טו) רע ירוע (רעה אחר רעה) כי ערב זר (המערב זרים גרים בישראל - והנכנס בערבון נמי משמע) [ושנא תקעים בוטח]: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים ולערבי שלציון; (סיפא דקרא 'ושונא תוקעים בוטח' וכולה מפרש לה:) ולתוקע עצמו לדבר הלכה (שאומר: "הריני שונה ואיני מקיים, ואקבל שכר למוד").
'מקבלי גרים' - כרבי חלבו דאמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל (שאין בקיאין בדקדוקי מצות ולמדין ישראל ממעשיהן) כספחת בעור (לישנא דקרא נקט: 'ונלוה הגר
עליהם ונספחו על בית יעקב' (ישעיהו יד,א));
'ערבי שלציון' - דעבדי שלוף דוץ (לשון תיקוע,
כדאמר 'דצה שלפה' (שבת דף נ,ב))
'תוקע עצמו לדבר הלכה' – דתניא: 'רבי יוסי אומר: כל האומר אין לו
תורה (אינו עוסק בתורה) - אין לו תורה (אין מקבל שכר
למוד).'
פשיטא [אם אינו לומד – שכר לימוד מנין]?
אלא: 'כל האומר אין לו אלא תורה (ואין מקיים) - אין לו אלא תורה.'
הא נמי פשיטא!?
אלא: דאפילו תורה אין לו (אפילו שכר לימוד אין
לו).
מאי טעמא?
אמר רב פפא: אמר קרא: 'ולמדתם' 'ועשיתם' - כל שישנו בעשיה - ישנו בלמידה; כל שאינו בעשיה -
אינו בלמידה.
[## אין פסוק כזה בדברים ה, אך יש
שני פסוקים בהם למוד ועשיה:
דברים ה,א: ויקרא משה אל כל בני ישראל ויאמר אליהם:
שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר
אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשתם.
פסוק
כח: ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחקים
והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנכי נתן להם לרשתה]
ואיבעית אימא: לעולם כדאמריתו מעיקרא: 'כל האומר אין לו אלא תורה אין לו
אלא תורה'; (ודקאמרת 'האי נמי פשיטא') – לא, צריכא: דקא מגמר לאחריני ואזלי
ועבדי; מהו דתימא 'אית ליה אגרא (דעשיה) לדידיה' - קא משמע לן.
ואיבעית אימא: תוקע עצמו לדבר הלכה - בדיינא דאתי דינא לקמיה, וגמר הלכה (יודע הלכה שאין דומה לדין הבא לפניו כל כך) ומדמי מילתא למילתא, ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל (לרביה; והיינו תוקע: שסומך ונשען על ההלכה שהוא יודע), דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לעולם יראה
דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, שנאמר (שיר השירים ג,ז) הנה
מטתו (מטתו: בית המקדש ששם לשכת הגזית) שלשלמה (שהשלום שלו) ששים גבורים (דיינים)
סביב לה מגבורי ישראל [פסוק ח: כלם אחזי חרב מלמדי מלחמה איש חרבו על ירכו] מפחד בלילות: מפחד של גיהנם שדומה ללילה.
רבן גמליאל אומר: אם מיאנה [מיאנה, ואם לאו - תמתין עד שתגדיל
ותצא הלזו משום אחות אשה]:
בעא מיניה רבי אלעזר מרב: מאי טעמא דרבן גמליאל (דאמר כשתגדיל זו
תצא זו בולא כלום)?: משום דקסבר קידושי קטנה מיתלא תלו, וכי גדלה - גדלי בהדה אף על גב דלא
בעל (דניקדשה השתא מכל מקום: משגדלה תפסי קידושי
מעיקרא, ואיגלי מילתא למפרע דזיקה דהך - לא כלום הוא)? או דלמא משום דקסבר (קידושין קמאי
לא כלום נינהו, ומשום קידושין דבעילה דמשגדלה נפקא הך יבמה, ואף על גב דזיקה קודמת
לקידושין) 'המקדש
אחות יבמה - נפטרה יבמה והלכה לה' (קסבר המקדש אחות יבמה
נפטרה יבמה דאתי קידושי ומבטלי לזיקה)? אי בעל - אִין, אי לא בעל לא!?
אמר ליה: היינו טעמא דרבן גמליאל: משום דקסבר 'המקדש אחות יבמה - נפטרה
יבמה והלכה לה' - אי בעל אִין, אי לא בעל לא.
אמר רב ששת: אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא, דתניא: 'המקדש את
הקטנה - קידושיה תלויין' מאי 'תלויין'? לאו כי גדלה גדלי בהדה ואף על
גב דלא בעל?
אמר ליה רבין בריה דרב נחמן: הא מילתא דקטנה - מיתלא תליא וקיימא (כל ימי קטנות ספק יבעול משתגדיל ותהיה אשתו, ספק לא יבעול ולא סמכה דעתה): אי בעל – אִין, אי לא בעל - לא,
דאמרה: הוא עדיף מינאי (ויוציאני בגט בעל כרחי) ואנא עדיפנא מיניה (וכל זמן שארצה אצא במיאון על כרחו).
וסבר רב 'אי בעל – אִין, אי לא בעל - לא'? והא איתמר: 'קטנה שלא מיאנה
והגדילה ועמדה ונשאת: רב אמר: אינה צריכה גט משני, ושמואל אמר: צריכה גט משני -
(יבמות קי,א)
מאי לאו - דלא בעל (ראשון משגדלה, וקאמר
רב 'אינה צריכה גט משני' דחלו קידושין הראשונים כשגדלה)!
לא, דבעל (לפיכך אינה צריכה גט
משני: דבעילה שבעל הראשון משגדלה - סתמא לשם קדושין נתכוון, דיודע היה שאין קידושי
קטנה כלום).
אי דבעל - מאי טעמא דשמואל?
קסבר כל הבועל - על דעת קדושין הראשונים הוא בועל.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף –
בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2007 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva,
Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol
[1] 'הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסורא' - והגמרא נסוגה מהסבר זה, וצ"ע -
ולכן יש לעיין מחדש בסוגיה ביבמות כח,א ויבמות מא,א - אך הסברה נאמרה גם על ידי
רבי יוסי - מקואות פ"ג מ"א אמר רבי יוסי...פסול, מפני שנקרא עליו שם
פסול.
[2] נדה ז,ב: ותו ליכא? והאיכא,
דתנן: רבי אליעזר אומר (ח,א) מלמדין את הקטנה שתמאן בו, ואמר רב יהודה אמר שמואל
הלכה כרבי אליעזר
(רש"י:
בפרק בית שמאי ביבמות (קט,א) ב' אחין נשואין ב' אחיות יתומות, אחת גדולה ואחת קטנה
מת בעלה של גדולה ונמצאת זקוקה ליבם בעל הקטנה ודוחה זיקתה נישואי אחותה הקטנה
ואוסרתה עליו, שאין נישואי קטנה כלום; ואם יגרשנה לקטנה בגט שוב אינו יכול ליבם את
הגדולה שאחות גרושתו היא! אלא מלמדין את הקטנה שתמאן בו ומיאון עוקר נישואין
הראשונים ומותר ליבם הגדולה: ## - ומדוע לא
יחלוץ לגדולה? לקיים מצות ייבום, וכבר זמן המשנה אמרו חליצה עדיפה? או בגלל שבמקום
שאין יבום - אין חליצה?)