דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן
נרקיסים; הערות העורך
בגופן courier new 10,
בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
המשך פרק ששה עשר 'האשה בתרא'
יבמות
דף קכ
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
(יבמות קיט,ב)
משנה:
שתי יבמות (נשי שני אחים): זו אומרת "מת בעלי" וזו אומרת "מת בעלי"; זו אסורה (לשוק) מפני בעלה של זו (שהוא יבמהּ) וזו אסורה מפני בעלה
של זו (דשמא חי הוא, וזקוקה לו; ואף על פי שאשתו אומרת "מת" - אינה
נאמנת איבמתה שתנשא על פיה, שאין יבמה מעידה על חברתה, שהיא אחת מחמש נשים שאין
נאמנות להעידה).
לזו עדים (שמת בעלה) ולזו אין עדים: את שיש לה עדים אסורה (לינשא, מפני יבמהּ,
דשמא חי הוא, דעדים מאי אהנו לה - הא היא נמי מהימנא לומר "מת בעלי"), ואת שאין לה עדים מותרת (לשוק, דהא אמרה שהוא מת, ובשביל יבמה נמי לא
חיישינן, שהרי יש עדים שמת).
לזו בנים ולזו
אין בנים (ואין עדים לא לזו ולא לזו): את שיש לה בנים
מותרת, ואת שאין לה בנים אסורה.
נתייבמו (שהיה להם כאן
שני יבמין, ונתייבמו: שהאשה שאמרה "מת בעלי" תתייבם, דלענין ייבום לא
הוצרכה זאת לעדותה של זו; וארישא קאי, שאין להם לא עדים ולא בנים) ומתו היבמין - אסורות להנשא (לשוק; זו מפני בעלה הראשון של זו, וזו מפני
בעלה הראשון של זו: שמא עדיין הם חיים; ואף על פי שנשאו שתיהן ליבמין בחזקת שמתו
בעליהם - אצל עצמן נאמנות, אבל עכשיו כשינשאו לשוק - נמצא עדותה של זו מועיל לזו,
ואין יבמות מעידות זו על זו צד היתר).
רבי אלעזר [במשניות: אליעזר] אומר: הואיל והותרו ליבמין (בחזקת שמתו בעליהם) - הותרו לכל
אדם (תו לא מיתסרן דניחוש לשמא חיין הם).
גמרא:
תנא: 'לזו
עדים ובנים, ולזו לא עדים ולא בנים - שתיהן מותרות (שאין כאן זיקת ייבום:
זו מפני בניה, וזו בעדי חברתה);
נתייבמו ומתו
היבמין - אסורין להנשא;
רבי אלעזר
אומר: הואיל והותרו ליבמין - הותרו לכל אדם.'
בעי רבא: מאי
טעמא דרבי אלעזר?: משום דקסבר צרה מעידה לחברתה (דהא שתי יבמות צרות
נינהו, ומפני צד צרות לא נפסלו מלהעיד זו לזו)? או דלמא
משום דהיא לא מקלקלא נפשה?
למאי נפקא
מינה?
(יבמות קכ,א)
לאנסובי לצרה
מקמי דידה (האשה שהלכה למדינת הים עם בעלה ובאה ואמרה "מת בעלי", והיתה לה
כאן צרה - אם זו תנשא בעדותה של זו קודם שתנשא היא): אי אמרת
'צרה מעידה לחברתה' אף על גב דלא אינסיב [שלא נישאה] מנסבינן לה לצרה; אי
אמרת משום דהיא לא מקלקלא נפשה, אינסיב - מנסבינן לה לצרה, אי לא אינסיב - לא
מנסבינן לה; מאי?
תא שמע [במשנתנו, או בברייתא]: 'רבי אל[י]עזר אומר: הואיל והותרו ליבמין הותרו לכל אדם' - אי
אמרת בשלמא דהיא לא מקלקלא נפשה היינו 'דכי אינסיב מנסבינן לה'; אלא אי אמרת משום
ד'צרה מעידה לחברתה' - אף על גב דלא אינסיב נמי! אלא שמע מינה טעמא דרבי אל[י]עזר
משום דאינסיב הוא, ולא מקלקלא נפשה!
רבי אל[י]עזר
- לדבריהם קאמר להו: לדידי צרה מעידה לחברתתה, ואף על גב דלא אינסיב - מנסבינן לה;
אלא לדידכו, אודו לי מיהת, דהיכא דאינסיב מנסבינן לה משום דהיא לא מקלקלא נפשה!
ורבנן?
'תמות נפשי עם
פלשתים' (שופטים טז,ל) הוא דקעבדה.
תא שמע [מברייתא המתחילה כמו משנה בדף קיח,א]: 'האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה
"מת בעלי" - תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה.
רבי אל[י]עזר
אומר: הואיל והותרה היא - הותרה נמי צרתה ('הואיל והותרה היא'
- אלמא משעת היתר דידה שרינן לצרתה ואף
על גב דעדיין היא לא ניסת)!
אימא 'הואיל
והותרה ונשאת'.
(אי טעמא דרבי
אל[י]עזר לאו משום דצרה מעידה לחברתה הוא, אלא משום דלא מקלקלא נפשה -) וליחוש דלמא בגיטא אתאי (ניחוש דלמא הא בגיטא אתאי והחביאה גיטה), והאי דקאמרה הכי (ואמרה "מת בעלי") - לקלקלא
לצרה היא מיכוונה (וכדי שתנשא גם צרתה, ואיהי לא מקלקלא! דבשלמא
במתניתין היכא דנתייבמו ליכא למימר הכי: דאי נמי בגיטא אתאי - איקלקלא שנשאת לאחי
בעלה, אבל לשוק - ליחוש)!
אי דאינסיב
לישראל - הכי נמי! הכא במאי עסקינן: דאינסיב לכהן (דאי אתי בעלה ומיבעי
לה לאחוויי גיטא - מיפסלא אכהן ונפקא).
משנה:
אין מעידין (על האיש שמת) אלא על פרצוף פנים עם החוטם (אלא אם כן ראוהו מת בפרצוף פניו עם חוטמו
שיכולין להכירו שזהו, אבל לא ראוהו בפרצוף או שניטל חוטמו - אין מעידין עליו להשיא
את אשתו, שמא אין הוא), אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו.
אין מעידין
אלא עד (שיראו) שתצא נפשו; ואפילו ראוהו מגוייד (מגוייד: לשון
גוֹדוּ אילנא (דניאל ד,יא): מנותח ומלא פצעים
וחבורות חרב) וצלוב (על הצליבה) והחיה אוכלת בו (או חיה דורסתו ואוכלת בו).
אין מעידין
אלא עד שלשה ימים (אם ראוהו בתוך שלשה ימים למיתתו מעידין עליו, אבל אם
לא ראוהו עד לאחר שלשה ימים - חיישינן שמא נשתנו מראית פניו, ואין זה שהם סבורים).
תוספות מסכת
יבמות דף קכ עמוד א ד"ה אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' ואין מעידין אלא עד
ג' ימים - פי' משום דמשם ואילך משתנה כו' ואר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא
הפרצוף אבל כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם - ניכר הוא היטב ע"י סימני
הגוף! ועוד: דשמא דוקא בסימנין הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב
ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' לאחר כמה ימים! והיכא שאינו נחבל
בפנים ודאי נראה דבר פשוט שיוכלו להכירו אפי' אחר כמה ימים כי אינו משתנה כל כך;
ודבר ידוע הוא שהוא ניכר אפי' אחר כמה ימים אפי' הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף אין
מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים כיון שנשאר גופו שלם וגם יכול להיות שהוא בתוך ג'
ימים כגון היכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים דוקא; ותשובת
ר"ת כתובה בספר הישר.
רבי יהודה בן
בבא אומר: לא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין. (יש לך אדם
שממהר להנפח משאר אדם כגון אדם שמן; ויש לך מקום שחמה נוגעת בו יותר ואדם
מת ממהר להסריח ולהשתנות; ויש לך שעה שהעולם חם והמת ממהר להסריח; ובגמרא
בעי: לחומרא פליג או לקולא פליג?).
גמרא:
תנו רבנן: 'פדחת
(מצח) - ולא פרצוף פנים, פרצוף פנים ולא פדחת -
אין מעידין עד שיהו שניהם עם החוטם' [אבל עם חוטם - מקבלים עדות כזו].
אמר אביי -
ואיתימא רב כהנא: מאי קרא? - (ישעיהו ג,ט) הכרת פניהם ענתה בם [וחטאתם כסדם הגידו לא כחדו אוי לנפשם כי גמלו להם
רעה.] (ענתה בם: העידה בם; אלמא אין
עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים).
אבא בר מרתא -
דהוא אבא בר מניומי - הוה מסקי ביה דבי רישא גלותא זוזי; אייתי [לקח] קירא (שעוה), דבק בבלייתא (הדביקה במעט מטלית
בלוּיָה) ('בלייתא' = בגד בלוי), דבק באפותיה
(במצחו) חלף קמייהו [עבר בפניהם] ולא בשקרוה [ולא היכירוהו].
אף על פי שיש
סימנין [בגופו ובכליו]:
למימרא
דסימנין לאו דאורייתא? ורמינהי: '(המביא גט לאשה ואבד הימנו;) מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת, או שנמצא בין כליו (בין כלי
ביתו, ומכיר את הכיס ואת הטבעת שהן שלו) אפילו לזמן מרובה –
כשר' (ולא חיישינן דלמא האי כיס והאי טבעת דאיניש
אחרינא הוה, והאי גט אחר הוא; אלמא סמכינן אסימנא דאית ליה בכיס ובארנקי, ואפילו
למישרי איסור אשת איש דאורייתא, אלמא סימנין דאורייתא)!
אמר אביי: לא
קשיא: הא רבי אליעזר בן מהבאי, הא רבנן, דתניא: 'אין מעידין על השומא (ורוא"ה); רבי אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין'.
מאי, לאו בהא
קמיפלגי? דמר סבר סימנין דאורייתא ('אף השמלה בכלל
היתה' כו' בפרק 'אלו מציאות' (בבא מציעא כז,א)), ומר סבר סימנין דרבנן!
אמר רבא:
דכולי עלמא סימנין דאורייתא; הכא בשומא מצויה בבן גילו (שנולד בפרק אחד ובמזל
אחד) קמיפלגי: מר [תנא קמא] סבר שומא
מצויה בבן גילו ומר (ורבי אליעזר בן מהבאי) סבר אינה
מצויה בבן גילו.
ואיכא דאמרי:
הכא בשומא העשויה להשתנות (ממראה) לאחר מיתה קמיפלגי:
מר סבר עשויה להשתנות לאחר מיתה, ומר סבר אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה.
ואיכא דאמרי
אמר רבא: דכולי עלמא סימנין דרבנן (ולא דריש 'אף השמלה' לסימן, אלא לתובעין,
דהתם פלוגתא היא), והכא בשומא
(יבמות קכ,ב)
סימן מובהק קא
מיפלגי: מר סבר סימן מובהק (ואף על גב דסימנין דרבנן - אסימן כי האי –
סמכינן, אפילו אאיסור דאורייתא) ומר סבר לאו סימן
מובהק.
ולהך לישנא
דאמר רבא סימנין דאורייתא - הא קתני 'אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו':
גופו - דארוך וגוץ [או גוץ] (לאו סימנין
נינהו), כליו (בגדיו) - דחיישינן
לשאלה (שמא לאחר השאילן, ואותו אחר מת, וראוהו אלו וסבורים שזהו בעל הבגדים).
ואי חיישינן
לשאלה - חמוֹר בסימני אוכף היכי מהדרינן (דקיימא לן ב'אלו מציאות' (בבא מציעא כז,א) דמהדרינן)?
לא שיילי
אינשי אוכפא (בעל החמור לא היה שואל אוכפו של זה לחברו), דמסקיב ליה (דאשי"ר
בלע"ז [פוגם]) לחמרא.
'מצָאוֹ [את הגט, לעיל קכ,א] קשור בכיס ובארנקי ובטבעת' - היכי מהדרינן (מאי איכא למימר: ליחוש אף על פי שהוא מכיר את הכיס -
יש לחוש שמא השאילו לאחר, וקשר בו גט זה, והחזירו לזה ושכח בו את הגט)?; טבעת - חייש לזיופי (שמא יעשה חותם וצורה כנגד טבעתו וילך ויראהו
לאשתו ויטול הימנה כל אשר ישאל); כיס וארנקי - מנחשי
אינשי (שלא יטול זה מזלו) ולא מושלי [ולא משאילין]!?
(ואי קשיא הא
קתני 'או שנמצא בין כליו' הא אמרן 'דחיישינן לשאלה'? - לא קשיא: 'כליו' דמתניתין -
היינו בגדיו, ודרך להשאיל מלבושים; ו'כליו' דגיטין - היינו בין כלי תשמישי ביתו,
בתיבתו, שאין דרך להשאילם).
ואיבעית אימא
כליו (דמתניתין דקתני בגופו ובכליו דלא סמכינן אסימנייהו) - בחיורי
וסומקי (דלא אמרינן הוי סימן במלבושיו: אי שחורין היו או לבנים היו, דאין זה סימן,
שהרבה יש שחורין ולבנים ואדומים).
ואפילו ראוהו
מגוייד [וצלוב]:
למימרא
דמגוייד חיי? ורמינהי [אהלות פ"א מ"ו]: 'אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד ואפילו גוסס' - טמויי
לא מטמא, הא מיחייא לא חיי!?
אמר אביי: לא
קשיא: הא רבי שמעון בן אלעזר הא רבנן, דתניא: 'מעידין על המגוייד ואין מעידין
על הצלוב.
רבי שמעון בן
אלעזר אומר: אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות.'
ומי מצית
לאוקומי כרבי שמעון בן אלעזר? והא קתני סיפא (דמתניתין (לקמן דף קכא,א)): 'מעשה בעסיא באחד
ששילשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו, ואמרו חכמים: מן הארכובה ולמעלה תנשא מן
הארכובה ולמטה לא תנשא (דחיי)' (ואי משום
טביעה - הואיל ומים שאין להם סוף - חיישינן שמא יצא מן המים ועלה ברחוק פרסה או
יותר ולא ראוהו; קתני 'מן הארכובה ולמעלה תנשא' - אלמא מגוייד לא חיי)!
שאני מיא
דמרזו מכה (מחזיקות ומגדלות כאב המכה; וחברו 'מיטרא רזיא לאילני' במסכת תענית (דף ג,ב)).
והאמר רבה בר
בר חנה: לדידי חזי לי ההוא טייעא, דשקיל ספסירא וגיידיה לגמליה (לשון גוֹדוּ אילנא (דניאל ד,יא)) ולא אפסיקתיה
לנערותיה (ולא הפסיק לגמור את קול נערותו: שהיה נוער עד שמת) [## כלומר, לפי רש"י: הגמל המשיך לנעור זמן רב עד
שמת תוך שנוער]!?
אמר אביי:
ההיא - כחישא הויא [לא חתכו את הגמל חיתוך רגיל אלא חיתוך לא עמוק].
רבא אמר:
בסכין מלובנת (באש שמתוך המכוה מתרפא) ודברי הכל [## שפצע בסכין כזה – פצעו אינו כל
כך מזיק – הרי סכין כזה חפשי מחיידקים!].
[## לולא מסתפינא: ולא אפסיקתיה
לנערותיה – ולא הפסיק לנעור ולא מת, מכאן שמגוייד חי! וענה אביי: שלא
חתכו חזק כרגיל, כמו שפירשתי לעיל; ורבא אמר שלא מת כי הסכין היה מלובן.]
והחיה אוכלת [בו]:
אמר רב יהודה
אמר שמואל: לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה, אבל ממקום שנפשו יוצאה – מעידין.
וא"ר
יהודה אמר שמואל: שחט בו שנים או רוב שנים, וברח (הנשחט) – מעידין.
איני! והאמר
רב יהודה אמר שמואל: 'שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר "כתבו גט
לאשתי" - הרי אלו יכתבו ויתנו' (אלמא כחי מחזקינן)!
(ומשני:) חי הוא (לפיכך גיטו גט) וסופו למות (הלכך מעידין)!
אלא מעתה (הואיל וודאי
ימות) יהא גולה על ידו (יהא גולה השוחטו אם
נפל סכין מידו עליו ושחטו)! - אלמה תניא 'שחט
שנים או רוב שנים - הרי זה אינו גולה ([גירסת רש"י:] על ידו:
בשבילו)' ('אין גולה' -
ואפילו מת, שמא מחמת דבר אחר מת)?
הא - איתמר
עלה: אמר רב הושעיא: חיישינן שמא הרוח בלבלתו (ומחמת הרוח מת, הלכך
לגבי גלות – פטור; ומיהו לענין אשתו - מעידין עליו, דודאי ימות).
אי נמי שמא
איהו
(יבמות קכא,א)
קירב מיתתו (על ידי
שפירכס יותר מדאי – מת; הלכך אין גולה אלא אם כן מת תחת ידו).
מאי בינייהו?
דשחטיה בביתא
דשישא ופרכיס (שאין שם רוח - ללישנא דרוח בלבלתו - הכא גולה, דאין כאן רוח, ומחמתו מת;
וללישנא ד'הוא קירב את מיתתו' - אינו גולה);
אי נמי דשחטיה
בברא ולא פרכיס (הכי גרסינן: אי נמי בדברא ולא פירכס).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י
בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל
8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף –
בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2007 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva,
Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol