כתובות דף ח

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

כתובות פרק ראשון 'בתולה נשאת'

כתובות דף ח

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(כתובות ז,ב)

תנו רבנן: 'מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה.'

אמר רב יהודה: והוא שבאו (אל המשתה) פנים חדשות (בכל יום, שלא היו שם אתמול).

מאי מברך?

אמר רב יהודה (נראה בעיני סדר ברכות שנסדרו על עסקי הזוג אינו אלא מ'אשר יצר' ואילך, שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם; 'אשר יצר את האדם' מדבר בזכר): בא"י אמ"ה

(כתובות ח,א)

שהכל ברא לכבודו; ויוצר האדם; ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו (מגופו מצלעותיו) בנין עדי עד (היא הנקבה: בנין עדי עד: בנין נוהג לדורות וחוה קרי לה בנין על שם ויבן... את הצלע (בראשית ב,כב)), ברוך אתה ה' יוצר האדם; שוש תשיש ותגל העקרה (ירושלים) בקבוץ בניה לתוכה בשמחה, ברוך אתה ה' משמח ציון בבניה (לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר (תהלים קלז,ו) תדבק לשוני לחכי וגו'); שמח תשמח ריעים האהובים (החתן והכלה שהן ריעים האוהבים זה את זה) כשמחך יצירך (כמו ששמחת את אדם הראשון) בגן עדן מקדם (דכתיב: ויטע... גן בעדן מקדם וישם שם וגו' (בראשית ב,ח)), ברוך אתה ה' משמח חתן וכלה (ובאחרונה 'משמח חתן עם הכלה', לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים, שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם; לפיכך אין לחתום בה 'משמח חתם עם הכלה' דמשמע איש באשתו, אלא ברוך ה' משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב; ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה, לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה); ברוך אתה ה' אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה, גילה רינה דיצה חדוה אהבה ואחוה ושלום וריעות; מהרה ה' אלהינו ישָמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם, בא"י משמח חתן עם הכלה.

('שמח תשמח' ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב; 'ואשר ברא' לשם כל ישראל; ולפי שהסדר מתחיל מ'אשר יצר' - לפיכך פתח בה ב'ברוך' וחתם בה ב'ברוך', כדרך כל ראשי סדרי ברכות. ו'שוש תשיש' ו'שמח תשמח' - מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה - לא פתח בה ב'ברוך', שכן תיקנו לכל הברכות שסמוכות אחר הראשונה על הסדר; ו'אשר ברא' מפני שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות - לפיכך אינה מן הסמוכות, והוצרך לפתוח בה ב'ברוך' ולסיים בה ב'ברוך'; אבל 'שהכל ברא לכבודו' אינה מן הסדר, אלא לאסיפת העם הנאספים שם, לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו, ואסיפה זו - כבוד המקום היא, וברכה זו לכך נתקנה; ומשעת אסיפה היא ראויה לברך, אלא מכיון שיש ברכה על הכוס - הזקיקוה לסדרה עליו, מידי דהוה אבברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת, דאמרינו (פסחים נד,א; ירושלמי דברכות פ"א): רבי מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס, ורבי חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס. ולפי שאינה משאר סדר הברכות וכולה הודאה אחת - לא חתמו בה ב'ברוך', מידי דהוה אברכת פירות ומצות; וכן ברכת 'יוצר האדם', שתיקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון, כדלקמן: אי למאן דאמר 'שתי יצירות הוו', אי למאן דאמר 'שתי יצירות עלו במחשבה' ובתר מחשבה אזלינן - מכל מקום אינה מסדר ברכות הזווג, דהא ביצירה הראשונה אכתי נקבה לא הואי!

ואי תימא 'למה היא באה'? - מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה שהיא עיקר ותחילתו.)

לוי איקלע לבי רבי בהלוליה דרבי שמעון בריה, בריך חמש (שהכל, ואשר יצר, ושוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא); רב אסי איקלע לבי רב אשי בהלוליה דמר בריה, בריך שית ('יוצר האדם' הוסיף).

לימא בהא קמיפלגי: דמר סבר חדא יצירה הואי (כמאן דאמר בעירובין (יח,א) 'ויבן... את הצלע' [בראשית ב,כב]: פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין: זכר מלפניו ונקבה מאחור) ומר סבר שתי יצירות הואי (כמאן דאמר זנב היה, וממנו נבראת האשה, והרי כאן שתי יצירות)?

לא! דכולי עלמא חדא יצירה הואי: מר סבר בתר מחשבה אזלינן (ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד; בעירובין בפרק 'עושין פסין') ומר סבר בתר מעשה אזלינן, כי הא דרב יהודה רמי: כתיב (בראשית א,כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו [בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם] וכתיב (בראשית ה,ב) זכר ונקבה בראם [ויברך אתם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם] - הא כיצד? בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד.

רב אשי איקלע לבי רב כהנא. יומא קמא בריך כולהו; מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו, ואי לא - אפושי שמחה בעלמא הוא, מברך 'שהשמחה במעונו' (לקרואין) ו'אשר ברא'; משבעה ועד שלשים - בין אמר להו (לקרואין) "(קראתי לכם הלום לסעודה) מחמת הלולא", ובין לא אמר להו "... מחמת הלולא" - מברך 'שהשמחה במעונו'; מכאן ואילךך אי אמר להו 'מחמת הלולא' - מברך 'שהשמחה במעונו' ואי לא - לא.

וכי אמר ליה 'מחמת הלולא' - עד אימת?

אמר רב פפי משמיה דרבא: עד תריסר ירחי שתא.

ומעיקרא (קודם החופה אם הזמין קרואים ואמר להם "מחמת שאני רוצה להכניס בני לחופה") - מאימת (הויא התחלת שמחת חופה, לברך 'שהשמחה במעונו')?

אמר רב פפא: מכי רמו שערי באסינתא (יש שורין שעורים בעריבת מים להטיל שֵּכָר לצורך חופה; ויש אומרים לשם החתן והכלה זורעין שעורין בעציץ, לומר 'פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו').

איני! והא רב פפא איעסק לאבא מר בריה, ובריך משעת אירוסין!

שאני רב פפא דהוה טריח ליה (מתוקנים היו לו כל צרכי חופה וסעודה).

רבינא איעסק ליה לבריה (שידך לו אשה) בי רב חביבא, ובריך משעת אירוסין ('שהשמחה במעונו'). אמר: קים לי בגוייהו דלא הדרי בהו; לא אסתייע מילתא והדרי בהו (לא נתנו לו האשה)!

רב תחליפא בר מערבא איקלע לבבל; בריך שית אריכתא (הוסיף דברים על 'שהכל' ועל ברכת יצירה ראשונה, וחתם בהם ב'ברוך') ולית הלכתא כוותיה (כדפירשתי לעיל).

רב חביבא איקלע לבי מהולא (לסעודת מילה), בריך 'שהשמחה במעונו'; ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי, דאית ליה צערא לינוקא.

אמר רב נחמן אמר רב: חתנים מן המנין (לקמן מפרש למאי הלכתא) ואין אבלים מן המנין.

מיתיבי: 'חתנים ואבלים מן המנין'?

מתניתא קא רמית עליה דרב? רב תנא הוא, ופליג!

איתמר: אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין.

מיתיבי 'חתנים ואבלים מן המנין'?

(כתובות ח,ב)

כי תניא ההיא - בברכת המזון (להצטרף לשלשה לזמן עליו שהרי הוא חייב בכל המצות); כי קאמר רבי יוחנן - בשורה (כשהיו חוזרין מן הקבר היו עושין שורה סביב האבל לנחמו, ומושיבין אותו והן עומדים סביב, ואמרינן בסנהדרין (יט,א) אין שורה פחות מעשרה).

ואלא הא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: מברכים ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין, וברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין' - ברכה בשורה מי איכא?

אלא כי קאמר רבי יוחנן - ברחבה (כשמברין את האבל - סעודה ראשונה משל אחרים, כדאמרינן במועד קטן (כז,ב): 'היו מברין אותו ברחבה ומברכין שם ברכת אבלים', כדמפרש לקמיה 'ברוך מנחם אבלים').

ואלא הא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: 'מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה, וחתנים מן המנין, וברכת אבלים בעשרה כל שבעה ואין אבלים מן המנין' - ברכת רחבה כל שבעה מי איכא?<

משכחת לה בפנים חדשות, כי הא:

דרב חייא בר אבא מקרי [מלמד מקרא ל]בניה דריש לקיש הוה - ואמרי לה מתני [מלמד משנה ל]בריה דריש לקיש הוה - שכיב ליה ינוקא. יומא קמא לא אזל לגביה; למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמניה; אמר ליה (למתורגמניה) 'קום, אימא מלתא כל קביל ינוקא (לנגד המאורע; דברים ניחומים על מיתת הילד)'. פתח ואמר: (דברים לב,יט) וירא ה' (מה עשו אבות) וינאץ מכעס בניו ובנותיו (שהכעיסוהו וגרמו לו לפקוד על בניהם ובנותיהם): דור שאבות מנאצים להקב"ה - כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים.

ואיכא דאמרי (לא תינוק היה המת, אלא) בחור הוה, והכי קאמר ליה (והך קרא אמר:) (ישעיהו ט,טז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם, כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה;

מאי 'ועוד ידו נטויה'?

אמר רב חנן בר רב ('ועוד' דריש כמו 'וָעֶד': עולמו של אדם): הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו - אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה (=נטויה) - נהפך עליו לרעה (נהפכת מטוב לרע).

אתא לנחומי - צעורי קמצער ליה (בתמיה: מוכיח על פניו שבשביל עונו מת בנו)!?

הכי קאמר ליה: חשיב את לאתפוסי אדרא (חשוב אתה למעלה לתופסך ואת בניך בעון הדור, דקיימא לן: בזמן שצדיקים בדור - צדיקים נתפסים על הדור, שנאמר וממקדשי תחלו (יחזקאל ט,ו)).

אמר ליה: קום אימא מלתא כנגד שבחו של הקב"ה!

פתח ואמר: (ב'ברוך' פתח בה: 'ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם) האל הגדול ברוב גדלו אדיר וחזק ברוב נוראות, מחיה מתים במאמרו, עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר בא"י מחיה המתים.

אמר ליה: קום אימא מלתא כנגד אבלים!

פתח ואמר (ברכה הסמוכה לחברתה היא, וכן סדורות על הסדר): אחינו המיוגעים המדוכאין באבל הזה, תנו לבבכם לחקור את זאת: זאת היא עומדת לעד (שהכל מתים ולא תבכו יותר מדאי), נתיב הוא מששת ימי בראשית: רבים שתו, רבים ישתו; כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים; אחינו! בעל נחמות ינחם אתכם; ברוך מנחם אבלים.

אמר אביי: 'רבים שתו' לימא, 'רבים ישתו' לא לימא; 'משתה ראשונים' לימא (משתה ראשונים הוא), 'משתה אחרונים' לא לימא!? דארבי שמעון בן לקיש וכן תנא משמיה דרבי יוסי: 'לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן'.

אמר רב יוסף: מאי קרא: [ישעיהו א,ט: לולא ה' צבאות הותיר לנו שריד כמעט] כסדום היינו לעמורה דמינו.

מאי אהדר ליה?

(ישעיהו א,י) שמעו דבר ה' קציני סדום [האזינו תורת אלקינו עם עמרה].

אמר ליה: קום אימא מלתא כנגד מנחמי אבלים (לויה)!

פתח ואמר: אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, שנאמר (בראשית יח,ט) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו [ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו] - אחינו! בעל הגמול ישלם לכם גמולכם, ברוך אתה משלם הגמול.

אמר ליה: קום אימא מלתא כנגד כל ישראל!

פתח ואמר: רבון העולמים! פדה והצל, מלט, הושע עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן הביזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות לעולם; טרם נקרא ואתה תענה, ברוך אתה עוצר המגפה!

אמר עולא, ואמרי לה במתניתא תנא: 'עשרה כוסות תקנו חכמים בבית האבל (להרבות לו בשתיה, כדכתיב (משלי לא,ו) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש): שלשה קודם אכילה כדי לפתוח את בני מעיו (שהיו רגילין להמשיך פרפראות לפני סעודה כגון כיסנין וסופגנין ואיסקריטין ובאותם פרפראות משקין לאבל שלש כוסות), שלשה בתוך אכילה כדי לשרות אכילה שבמעיו, וארבעה לאחר אכילה: אחד כנגד 'הזן' (על כל ברכה שותה הכוס ומוזגין לו אחר), ואחד כנגד ברכת הארץ, ואחד כנגד 'בונה ירושלים', ואחד כנגד 'הטוב והמטיב'; הוסיפו עליהם ארבעה: אחד כנגד חזני העיר (תקנו להם ברכה עליו לפי שהיו שמשי העיר להתעסק במתים ובשאר צרכי ציבור), ואחד כנגד פרנסי העיר (שהיו עשירים מבזבזים ממונם לקבורת עניים), ואחד כנגד בית המקדש (תקנו עליו ברכת ניחומים שינחמנו המקום בבניינו מאבלנו, שאלו מתאבלים עליו כעל מת), ואחד כנגד רבן גמליאל (לקמן מפרש); התחילו היו שותין ומשתכרין! החזירו הדבר ליושנה (עשרה כוסות).[1]

מאי 'רבן גמליאל'?

דתניא: 'בראשונה היתה הוצאת המת (שהיו קוברים אותו בכלים יקרים, כגון שיראין וסרקות) קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו מניחים אותו ובורחין! עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן.'

אמר רב פפא: והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר זוזא (בגד קנבוס שאינו שוה אלא דינר).

אמר רבי אלעזר:

(כתובות ט,א)

האומר "פתח פתוח מצאתי" (וטענת דמים אין לו, כגון שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם דם בתולים, כדלקמן (דף י); או שנאבדה ממנו מפה ולא ידע אם היה דם אם לאו; אבל זאת ברורה לו: שפתח פתוח מצא) - נאמן לאוסרה עליו (ואף על פי שאין הדבר הזה יכול להתברר אלא על פיו - לגבי נפשיה הוי מהימן לשוייה עליה חתיכה דאיסורא; אבל להפסידה כתובתה לא מהימן).

ואמאי (מיתסרא עליה אפילו אי מהימנת ליה דנבעלה)?: ספק ספיקא הוא: ספק תחתיו (משנתארסה זינתה) ספק אין תחתיו (אלא קודם שנתארסה זינתה); ואם תמצא לומר תחתיו - ספק באונס (ואנוסה שריא באשת ישראל, כדלקמן (דף נא,ב) מ'והיא לא נתפשה' [במדבר ה,יג]), ספק ברצון!?[2]

לא, צריכא באשת כהן (שהאונס אסור בה, הלכך חד ספק הוא).

ואיבעית אימא באשת ישראל, וכגון דקביל בה אבוה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד (ועכשיו היא גדולה, ופיתויה פיתוי ואינו אונס; הלכך חד ספק איכא: ספק אונס ספק רצון, אבל ספק תחתיו ספק אין תחתיו ליכא: שאילו נבעלה קודם לכן היו בתוליה חוזרים, כדתנן במסכת נדה (נדה פירוש הקונטרס מ"ד; דף מד,ב) 'פחות מכאן כנותן אצבע בעין', שהדמעה יוצאת וחוֹזֶרֶת).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol

[1] 8b-----------------------------------8b

3) HALACHAH: DRINKING WINE IN THE HOUSE OF AN AVEL
OPINIONS: The Gemara says that the Chachamim instituted a custom to drink ten
cups of wine in the house of an Avel -- three cups in order to open one's
digestive system and arouse his appetite, three cups during the meal to help
digest his food, and four cups representing the four Berachos of Birkas
ha'Mazon. They later instituted four additional cups for various reasons.
When the people in the house of the Avel started getting intoxicated from all
of the wine, the Chachamim "returned the situation to its original state."

What is the proper practice according to the Gemara's conclusion, and how is
this practice observed today?

(a) RASHI writes that when they "returned the situation to its original
state," they annulled the additional four cups of wine that were instituted,
and they left the original enactment of drinking ten cups of wine.

(b) The RAMBAN (in TORAS HA'ADAM) and other Rishonim write that after the
people started to become intoxicated, the Chachamim annulled the custom of
giving wine altogether. Only during the meal would they permit giving wine,
because wine during a meal helps digest the food and does not make a person
intoxicated (Yerushalmi, cited by Rashbam in Pesachim 117b).
(c) The RAMBAM (Hilchos Avel 13:8) writes that in the house of an Avel, "we
do not let anyone drink more than ten cups." It seems that the Rambam
understands that the Gemara is not saying that the people in the house of an
Avel should drink ten cups, but that the Chachamim made a *limit* to how much
they may drink, limiting the amount to ten cups. That is to say, even though
the Gemara tells us that wine was created only to provide comfort to Avelim
(Sanhedrin 70a), nevertheless the Chachamim did not allow them to drink
excessively. (See also Rambam Hilchos Avel 4:6.)
HALACHAH: The SHULCHAN ARUCH (YD 378:8) writes that Avelim should drink wine
only during the meal, and they should not drink enough to become inebriated,
but only enough to help digest the food (like the Rambam and Ramban rule).

[2] Kesuvos 009: "Rov" being applied to time: the Kollel wrote:
APPLYING A "ROV" TO TIME: QUESTION: The RASHASH asks a basic question about the Safek whether the wife was Mezaneh before or after the Eirusin ("Tachtav or Eino Tachtav"). Why don't we simply follow the principle of "Rov" and assume that the Be'ilah occurred during the longer of the two time-periods! That is to say, if she was unmarried for most of her life, we should assume that the Be'ilah occurred during the time period when she was unmarried!
ANSWER: We cannot apply a "Rov" to time. There is a general principle in the laws of "Rov" that when the subject of the doubt involved is "Kavu'a" -- that is, where the Safek arises about the status of an object that is immobile and established in its place -- "Rov" does *not* apply. Therefore, when it comes to a question of which day an act occurred on, we cannot apply "Rov" to days and say that certain days are in the majority and thus the act happened on those days. (In other words, Rov can only determine what person or object *did* an act, not *to whom* the act was done or *when* it was done.)