דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י - באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

המשך כתובות פרק שני 'האשה שנתארמלה'

כתובות דף יח

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

(כתובות יז,ב)

ומאי שנא יהודה וגליל דנקט (אם יש חירום - נמי מעיר לעיר, אפילו שתי עיירות באותה מדינה נמי לא)?

(כתובות יח,א)

דסתם יהודה וגליל - כשעת חירום דמו.

וליתני 'מודה רבי יהושע באומר לחבירו "מנה לויתי ממך ופרעתיו לך" שהוא נאמן (מדאורייתא בלא שבועה)' (מלתיה דרבי יהושע, דאשמועינן דמודה היכא דאין שור שחוט לפניך - מאי שנא דאשמעינן בקרקע ואיצטריך למתנייה באביו? משום סיפא? לנקוט מלתיה במטלטלין, ולישמעינן בדידיה גופיה!)?

משום דקא בעי למיתני סיפא: 'אם יש עדים שהוא לוה ממנו, והוא אומר "פרעתיו" - אינו נאמן' – והא קיימא לן 'המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים'.

???

תוספות ד"ה אין צריך לפרעו בעדים - ואם תאמר למאן דאמר צריך לפרעו בעדים תקשי ליה מתניתין דהכא דליתני "מנה לך בידי"!?

ויש לומר דפלוגתא דתנאי היא בפרק 'שבועת הדיינין' (שבועות דף מא:) אי נמי דלא חשיב לה פירכא: דניחא ליה לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן; ואם תאמר מאי משני? אכתי ליתני 'ואם יש עדים ואמר לו "אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני" אינו נאמן'?

וי"ל דלא היה רוצה להאריך בלשונו, או שמא מילתא דפשיטא הוא.

וליתני 'מודה רבי יהושע באומר לחבירו "מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס (פרעתיו חציו)" שהוא נאמן (בלא שבועה, הואיל ואין שור שחוט לפניו, דאשמועינן רבותא: דאף על גב דמודה במקצת – פטור, הואיל ואינו תובעו)!?

אליבא דמאן (תנאי פליגי בהא מילתא בשבועות (דף מב); ואי אמר רבי יהושע הכי - לא כחד מנייהו הוא)?: אי אליבא דרבנן - הא אמרי (אפילו תובעו וזה מודה במקצת -) 'משיב אבידה' הוי (דתנן בשבועות [פ"ו מ"א]: '"מנה לאבא בידך" – "אין לך בידי אלא חמשים דינר" – פטור, משום שהוא כמשיב אבידה'; ומאי אשמעינן רבי יהושע באין שור שחוט? אפילו שור שחוט לפניו נמי נאמן)! אי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב - (כי לא תבע ליה נמי:) הא אמר שבועה בעי, דתניא: 'רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו. כיצד? "מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס" - הרי זה נשבע; וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים" אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור.'

ורבי אליעזר בן יעקב - לית ליה 'משיב אבידה' פטור (מן השבועה? בתמיה: הא תקנתא דרבנן היא במסכת גיטין (פ"ה מ"ג; דף מח,ב): 'המוצא מציאה - לא ישבע מפני תיקון העולם'; וכיון דדכי אינו תובעו נמי מחייב ליה שבועה - הרי אין לך 'משיב אבידה' גדולה מזה, וחייב)?

אמר רב: בטוענו קטן.

והאמר מר 'אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן' (משנה היא בשבועות [פ"ו מ"ד])?

מאי 'קטן' – גדול, ואמאי קרי ליה 'קטן'? דלגבי מילי דאביו - קטן הוא.

אי הכי 'טענת עצמו'? 'טענת אחרים' היא (ומאי 'פעמים' דקאמר? ומאי 'טענת עצמו')!

טענת אחרים והודאת עצמו.

כולהי טענתא - טענת אחרים והודאת עצמו נינהו!

אלא (לעולם, בטוענו קטן; ודקשיא לך 'אין נשבעין על טענת קטן' - הני מילי בשטוענו קטן "אני נתתיו לך", וקרא כתיב [שמות כב, פסוקים ו,ט] כי יתן איש אל רעהו - ולא קטן; ומהכא יליף לה בשבועות; אבל הכא, שבא בטענת אביו - אית ליה לרבי אליעזר בן יעקב נשבעין, ורבנן פליגי עליה אפילו בטוענו גדול, וקרו ליה 'משיב אבידה', ו)הכא בדרבה קמיפלגי, דאמר רבה: 'מפני מה אמרה תורה "מודה מקצת הטענה ישבע"? - חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו', והאי - בכולה בעי דלכפריה, והאי דלא כפר ליה - משום דאין אדם מעיז פניו הוא,

(כתובות יח,ב)

ובכולה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה - כי היכי דלישתמיט ליה, וסבר: עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה; ורחמנא אמר: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה: רבי אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא בו ולא שנא בבנו (ואפילו הוא קטן) - אינו מעיז (ולהכי קרי ליה 'טענת עצמו': משום דטענת קטן בעלמא לית בה מששא), והלכך לאו משיב אבידה הוי, ורבנן סברי: בו - הוא דאינו מעיז, אבל בבנו מעיז (ואפילו הוא גדול); ומדלא העיז - משיב אבידה הוי.

משנה:

העדים (שהיו מעידים על חתימתם לקיים את השטר) שאמרו "כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו", "קטנים היינו", "פסולי עדות (קרובים או משחקים בקוביא) היינו" - הרי אלו נאמנים (כיון דאין כתב ידם ניכר אלא על פיהם - הפה שאסר הוא הפה שהתיר: כי היכי דמהימנת להו אהא - הימנינהו אהא);

ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר (חתומים בשטר אחר שהוחזק בבית דין, וכתוב בו הנפק, ובא אותו שטר לפנינו עם זה, וכתב חותמן דומין: של זה לשל זה) - אינן נאמנין (אין כאן הפה שאסר, ואין נאמנים לומר "פסולים היינו").

גמרא:

אמר רמי בר חמא: לא שנו (דאם כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין) אלא שאמרו "אנוסים היינו מחמת ממון" (דלאו כל כמינייהו לשוויי נפשייהו רשעים בעדות פיהם ולפסול את השטר, דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו - לא לזכות ולא לחובה - בדיני נפשות ובפסולי עדות להעשות רשע ופסול על פיו, ואלו פוסלים עצמן באומרם "חתמנו שקר בשביל אונס ממון"; ורישא טעמא משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר), אבל "אנוסים היינו מחמת נפשות (שאמר בעל השטר הזה להרגנו, ואדם חזק הוא)" - הרי אלו נאמנין.

אמר ליה רבא: כל כמיניה? כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (דגבי עדות -חדא הגדה כתיבא: אם לא יגיד [ונשא עונו] (ויקרא ה,א); והכא נמי: כיון דחתימי בשטרא - היינו הגדה דידהו, והיכי מהימני תו למיעקר הואיל וכתב ידן יוצא ממקום אחר? בשלמא רישא - כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, ועלייהו סמכינן - כולה חדא הגדה היא, דהא באותו דבור [בכדי] שאילת שלום קאמרי "אבל אנוסים היינו"; אבל הכא - לאו אפומייהו סמכינן)! וכי תימא 'הני מילי [כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד] - על פה (כגון המעיד בבית דין ולאחר כדי דבור בא לשנות בו), אבל בשטר לא (ד'הגדה' כתיב)' - והא אמר ריש לקיש: 'עדים החתומים על השטר - נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין'!

אלא כי אתמר - ארישא אתמר: 'הרי אלו נאמנין': אמר רמי בר חמא: לא שנו (דאמרינן 'הפה שאסר כו') אלא שאמרו "אנוסין היינו מחמת נפשות" (דלא משוו נפשייהו רשעים; וכיון דעלייהו סמכינן הא בתוך כדי דבור עקרוה לסהדותייהו, והפה שאסר התיר); אבל אמרו "אנוסין היינו מחמת ממון" - אין נאמנין; מאי טעמא? - אין אדם משים עצמו רשע (אינו נאמן לפסול את עצמו מחזקתו, דקרוב הוא אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות)[1].

תנו רבנן (ארישא דמתניתין פליג): '(העדים שאמרו "כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו כו'" -) אין נאמנים לפוסלו - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: נאמנים.'

בשלמא לרבנן, כי טעמייהו: שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (וכיון דמחמת נפשות קאמרי "נאנסנו" - לא משוו נפשייהו רשעים; ו'פסולי עדות' דקאמרי - היינו טעמא: דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים, אלא דאמרי "קרובים", או "עבדים היינו ועכשיו אנו משוחררים"); אלא לרבי מאיר מאי טעמא?: בשלמא פסולי עדות (או קטנים, כיון דמודים הם שהשטר כדין נכתב, שההלואה או המקח אמת, אבל אנחנו לא היינו ראוים, והויא לה כמלוה על פה) - מלוה גופיה מעיקרא (או אי מכירה היא - לא נקנה הקרקע בשטר זה - אמר רבי מאיר דלא מהימני, דאם כן מלוה לא שדי זוזי בכדי, וכי מחתים עדים על שטרו), - מידק דייק (שיהו כשרים) ומחתם; קטנים נמי, כדרבי שמעון בן לקיש, דאמר ריש לקיש:

(כתובות יט,א)

'חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול' (כל מעשה השטר בגדולים: הלוקח והמוכר; וגבי עדים נמי אמרינן 'חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים').

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol

[1] מדוע לא ואמרים פלגינן דיבורא [גיטין ח,ב]?, כמו במקרה של "פלוני רבעני לרצוני" [יבמות כה,א]? עיין תוספות ד"ה ואין אדם משים עצמו רשע; אך נראה לי לתרץ: פלגינן דובורא שנאמר על "פלוני רבעני לרצוני" – בין העדות על פלוני, שעדות כשירה היא, ועדותו על עצמו, שעדות פסולה היא; אך כאן כל העדות היא על עצמם, ולכן אינם נאמנים.