דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י -
באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier
new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
כתובות
דף יט
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
(כתובות יח,ב)
תנו רבנן (ארישא דמתניתין פליג): '(העדים שאמרו
"כתב ידינו הוא אבל אנוסים היינו כו'" -) אין נאמנים
לפוסלו - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: נאמנים.'
בשלמא לרבנן, כי טעמייהו: שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (וכיון דמחמת נפשות
קאמרי "נאנסנו" - לא משוו נפשייהו רשעים; ו'פסולי עדות' דקאמרי - היינו טעמא:
דלאו בעדותן משוו נפשייהו רשעים, אלא דאמרי "קרובים", או "עבדים
היינו ועכשיו אנו משוחררים"); אלא לרבי מאיר מאי טעמא?: בשלמא
פסולי עדות (או קטנים, כיון דמודים הם שהשטר כדין נכתב, שההלואה או המקח אמת, אבל
אנחנו לא היינו ראוים, והויא לה כמלוה על פה) - מלוה
גופיה מעיקרא (או אי מכירה היא - לא נקנה הקרקע בשטר זה - אמר רבי מאיר דלא מהימני, דאם
כן מלוה לא שדי זוזי בכדי, וכי מחתים עדים על שטרו), - מידק
דייק (שיהו
כשרים) ומחתם; קטנים נמי, כדרבי שמעון בן לקיש, דאמר ריש לקיש:
(כתובות יט,א)
'חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול' (כל מעשה השטר
בגדולים: הלוקח והמוכר; וגבי עדים נמי אמרינן 'חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים');
אלא אנוסין מאי טעמא (נימא הפה שאסר הוא שהתיר)?
אמר רב חסדא: קסבר רבי מאיר: 'עדים שאמרו להם
"חתמו שקר ואל תהרגו" - יהרגו ואל יחתמו שקר' (הלכך, כי אמרי נמי
"אנוסים היינו מחמת נפשות" - משוו נפשייהו רשעים).
אמר ליה רבא: השתא: אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו
'זילו חתומו ולא תתקטלון', דאמר מר 'אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת
כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד', השתא דחתמו אמרינן להו 'אמאי חתמיתו'?
אלא טעמא דרבי מאיר כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב:
(לוה) מודה
בשטר (שהודה
בשטר) שכתבו (ועל פיו נחתמו העדים) אין (המלוה) צריך
לקיימו (בעדים
החתומים בו, שאין הלוה שוב נאמן לומר "פרעתיו"; ולא אמרינן בהאי 'הפה
שאסר הוא שהתיר': דמכיון שאמר כשר היה - הרי הוחזק השטר; וכי אמר
"פרעתיו" - לא מהימן, שהרי ביד המלוה הוא; ורבי מאיר נמי, דאמר 'אין
נאמנים לפוסלו' - במודה לוה שכתבו קאמר, וקסבר לא צריכינן תו לעדים, ולאו אפומייהו
מיקיים שטרא).
גופא: אמר רב הונא אמר רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך
לקיימו.
אמר ליה רב נחמן: גנובא גנובי (מתגנב אתה לומר דבריך
בלשון שלא נחלקו בו היחיד והמרובים כדי שלא יבטלו את דבריך דאמרת כיחידאה) למה
לך? אי סבירא לך כרבי מאיר - אימא 'הלכה כרבי מאיר' (ולא תנקוט לה כמילתא באנפי
נפשה)![1]
אמר ליה: ומר - היכי סבירא ליה (במודה בשטר שכתבו)?
אמר ליה: כי אתו לקמן (מלוין מביאין שטרות) לדינא
(כך
אני רגיל לומר למלוים המביאים שטרותיהם לפני ואין עדיהם עמהם) - אמרינן
להו (אני
אומר להם): "זילו קיימו שטרייכו (לכו ובקשו עדיכם וקיימוהו) וחותו
לדינא" (דאי לאו הכי, אף על גב דמודה לוה שכתבו - מצי למימר "פרעתיו").
אמר רב יהודה אמר רב: 'האומר "שטר אמנה הוא זה"
(לא
לוה כלום אלא כתבו ומסרו למלוה שאם יצטרך ללות ילוה והאמינו שלא יתבענו אלא אם כן
מלוהו) - אינו נאמן'.
דקאמר מאן? אילימא דקאמר לוה – פשיטא: כל כמיניה (והלא עדים חתומים
בו פשיטא דיתקיים בחותמיו)?! ואלא דקאמר מלוה? תבוא עליו ברכה! אלא
דקאמרי עדים;
אי דכתב ידם יוצא ממקום אחר - פשיטא דלא מהימני, ואי דאין
כתב ידם יוצא ממקום אחר - אמאי לא מהימני?
<סימן בא"ש [אולי: רבא, אביי,
אשי]>
אמר רבא: לעולם דקאמר לוה, וכדרב הונא, דאמר רב הונא אמר
רב: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו (ואשמעינן רב יהודה נמי הכי: דלוה שאמר 'כתבתיו ומסרתיו
לו, אבל שטר אמנה הוא' - אין צריך המלוה לחזור ולהביא להעיד על החתימה, דאין נאמן
לוה לפוסלו, דלא עביד איניש דכתב ומסר בלא הלואה).
אביי אמר: לעולם דאמר מלוה, וכגון שחב לאחרים (בהודאה זו שהוא
מודה שהוא שטר אמנה - חב ומפסיד את אחרים הנושים בו, ואין לו מה להגבותם, והיו
רוצים לגבות חוב זה), וכדרבי נתן, דתניא: 'רבי נתן אומר: מנין לנושה
בחבירו מנה, וחבירו בחבירו - מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר [במדבר
ה,ז: והתוודו
את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו] ונתן
לאשר אשם לו (ולא כתב 'לאשר הלוהו' אלא 'לאשר האשם שלו', ו'אשם' הוא קרן,
כדאמרינן ב'הגוזל' (בבא קמא קי,א): למי שהקרן שלו).
רב אשי אמר: לעולם דקאמרי עדים, ודאין כתב ידם יוצא ממקום
אחר, ודקאמרת 'אמאי לא מהימני?' - כדרב כהנא, דאמר רב כהנא: אסור לו לאדם שישהה
שטר אמנה בתוך ביתו, משום שנאמר [איוב יא,יד: אם און בידך הרחיקהו, ו]אל
תשכן באהליך עולה.
(כתובות יט,ב)
ואמר רב ששת בריה דרב אידי: שמע מינה מדרב כהנא: 'עדים
שאמרו "אמנה היו דברינו" - אין נאמנין'; מאי טעמא? כיון דעולה הוא -
אעולה לא חתמי (וכי אמרי "חתמנו" - אין נאמנים להרשיע את עצמן).
אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך
ביתו משום שנאמר [איוב יא,יד: אם און בידך הרחיקהו, ו]אל תשכן
באהליך עולה.
במערבא משמיה דרב אמרי: (איוב
יא,יד) אם און בידך הרחיקהו - זה שטר
אמנה ושטר פסים; ואל תשכן באהלך עולה - זה שטר
פרוע.
מאן דאמר 'שטר פרוע' - כל שכן 'שטר אמנה'; ומאן דאמר 'שטר
אמנה' - אבל 'שטר פרוע' – לא, דזמנין דמשהי ליה אפשיטי דספרא (שעל הלוה ליתן שכר
הסופר; ופעמים שאין לו, ונותנו המלוה, וחוזר וגובהו ממנו בשעת פרעון, ומעכב השטר
עליו).
אתמר: ספר (תורה נביאים וכתובים) שאינו מוגה (מן טעיות שבו): אמר
רבי אמי: עד שלשים יום מותר לשהותו, מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר 'אל
תשכן באהליך עולה'.
אמר רב נחמן: עדים (החתומים בשטר) שאמרו
"אמנה היו דברינו (לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו לכשיצטרך ילוה לו, וזה שיעבד לו
נכסיו מעכשיו אם ילוה אפילו לאחר זמן, דלאו מוקדם ליהוי לטרוף שלא כדין)"
- אין נאמנין; (אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו) "מודעא
היו דברינו (המוכר מסר מודעא בפנינו והראנו אונסו והכרנו בו)" - אין
נאמנין (דלא
אתי על פה ומרע ליה לשטרא).
מר בר רב אשי אמר: "אמנה היו דברינו" - אין נאמנין;
"מודעא היו דברינו" – נאמנין; מאי טעמא? האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן
ליכתב.
(מודעא ניתן לעדים לכתוב את השטר כדי להציל האנוס מאונסו;
אמנה לא ניתן להכתב, דעוְלה הואי; וכי אמרו "חתמנו" משוי לנפשייהו
רשעים, ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע.)
בעא מיניה רבא מרב נחמן: "תנאי היו דברינו (על תנאי מכרה לו,
שיעשה לו כך וכך, ולא ראינו שקיים לו תנאו, וזה אומר "לא קיים לי" ואינו
מכר)" מהו? 'מודעא' ו'אמנה' (טעמא מאי קאמר מר אין
נאמנין?) - היינו טעמא: דקא עקרי ליה לשטרא (בעדותן זה, ולא אתי על פה
ומרע לשטרא), והאי נמי קא עקר לשטרא? או דלמא "תנאי" מילתא
אחריתי היא (הא לא עקרתא דשטרא הוא, דמודים הם שהשטר אמת, אלא שתנאי היה ביניהם, וזו
עדות אחרת היא; ושטרא ממילא מיעקר לאחר זמן ביום שלא קיים תנאו בזמנו)?
אמר ליה: כי אתו לקמן לדינא (לקוחות שעידיהם מעידים
שתנאי היו דבריהם) אמרינן להו: זילו קיימו תנאייכו וחותו לדינא (אם יעכב שוב הקרקע).
עד אומר "תנאי" ועד אומר "אינו
תנאי": אמר רב פפא: תרוייהו בשטרא מעליא קא מסהדי (שניהם מעידים שהשטר אמת
וכמות שהוא כתוב בלא תנאי חתמוהו), והאי דקאמר "תנאי" הוה
ליה חד, ואין דבריו של אחד במקום שנים (ואינו נאמן לעקור שטר ששניהם חתומים בו).
מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע: אי הכי (דכיון שהעיד על
כתב ידו - עשית לזה אחד ממקיימי השטר כמות שהוא כתוב, בלא תנאי, והוי להו עדיו
שנים, ועדות אחרונה - דברי אחד במקום שנים) - אפילו תרוייהו נמי (אמרי "תנאי
היו דברינו" - לא ליתהימנו, דכיון שהעידו על כתב ידן - קיימו השטר כמות שהוא
כתוב, וכי אמרי "תנאי היו דברינו" הוו להו 'מגידים וחוזרים ומגידים'!
ואמאי אמר רב נחמן 'קיימו תנאייכו כו')! אלא אמרינן: הני - למיעקר
סהדותייהו קאתו (על כרחך לאו חתימה מקויימת הוא, דכיון דתוך כדי דבור מסקי
דבורייהו ואמרי "אבל תנאי היה ביניהן" - אמרינן הני למיעקר סהדותייהו
שאמרו "כתב ידינו הוא" קאתו, ולומר 'לא חתמנו אלא על מנת שיקיים את
התנאי'; וכיון דתנאי מלתא אחריתי היא - שאינה עוקרתו אלא לאחר זמן - לא דמיא
למודעא ואמנה, ומהימני, דעדות בפני עצמה היא), האי נמי (כי סיים ואמר
"תנאי הוה") - למיעקר סהדותיה קאתי (עקר לחתימת ידיה, לומר
"לא חתמתי אלא על מנת כן"; וכיון דאית לן דמלתא אחריתי היא, ושטרא ממילא
מיעקר - אישתכח דאין בשטר חתום אלא עד אחד).
והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע.
תנו רבנן: 'שנים חתומין על השטר, ומתו, ובאו שנים מן השוק
ואמרו "ידענו שכתב ידם הוא, אבל אנוסים היו" "קטנים היו"
"פסולי עדות היו" - הרי אלו נאמנים; ואם יש עדים שכתב ידם הוא זה או
שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, משטר שקרא עליו ערער (שרצה הנתבע לפוסלו) והוחזק
בבית דין - אין אלו נאמנין' - ומגבינן ביה כבשטרא מעליא (בתמיה), ואמאי?
תרי ותרי נינהו (עדי השטר שנים, ואלו שנים מעידים עליהם שפסולים היו באותה
שעה)?
אמר רב ששת: זאת אומרת: הכחשה תחלת הזמה היא,
(כתובות כ,א)
וכשם שאין מזימין את העדים אלא בפניהם (שהרי הם באין
לחייבן כדי לעונשן או נפש או ממון, והתורה אמרה והועד בבעליו [שמות
כא,כט]:
יבא בעל השור ויעמוד על שורו (בבא קמא קיב,ב)) - כך
אין מכחישין את העדים (אפילו לבטל עדותן) אלא בפניהם.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי
רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה
בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר –
להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes become visible when
the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit
option to edit the page with your word processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum,
mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2007 by Julius
Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material,
with this notice, is granted - with request to notify of use at the email
address on www.oocities.org/yeshol
[1] מה רוצה רב נחמן מרב
הונא? רב הונא אמר בשם רב, וכך אמר רב! אולי כך אמר בישיבה לתמידים כי בנהרדעא
הקפידו יותר לומר דברים לפי שיטת התנא, כמו שרואים משמואל, בבא
קמא צט,ב: אמר שמואל: טבח אומן שקלקל חייב לשלם: מזיק הוא, פושע הוא, נעשה כאומר
לו: "שחוט מכאן" ושחט לו מכאן... איתיביה רב חמא בר גוריא לשמואל:
"הנותן בהמה לטבח וניבלה - אומן פטור, הדיוט חייב, ואם נותן שכר - בין הדיוט
בין אומן חייב". אמר ליה: לעכר מוחך (רש"י: כמו מים עכורים). אתא ההוא מרבנן, קא מותיב ליה (רש"י: הא מילתא). אמר ליה: השתא שקלת מאי דשקל חברך. קאמינא לכו אנא רבי מאיר -
וקאמריתו לי רבנן?! אמאי לא דייקת מילי, שאני אומר: מזיק הוא פושע הוא,
נעשה כאומר לו: "שחוט מכאן" ושחט לו מכאן - מאן אית ליה האי סברה? רבי
מאיר, דאמר: מיבעי ליה למירמי אנפשיה.
כלומר: שמואל מצפה שהתלמידים ידעו סברות התנאים ולפיכך ידעו לזהות את בעל
המשנה או הברייתא, אף על פי שלא נאמר במשנה או בברייתא עצמה!
וכן אמר רב נחמן לרב הונא ביבמות צ,ב