דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י -  באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.

המשך כתובות פרק שביעי 'המדיר'

 

כתובות דף עה

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

כתובות פרק שביעי 'המדיר'

(כתובות עד,ב)

מאי היא [היכן דברים אלה מופיעים במשנה – שאלה מסוג זה שאילפא טען שהוא יכול לענות עליהן בדף סט,ב]?

דתנן [גיטין פ"ד מ"ז]: 'המוציא את אשתו משום נדר (שהיתה נדרנית) - לא יחזיר; משום שם רע - לא יחזיר (מפרש במסכת גיטין: תרי טעמי איכא: למאן דאמר 'משום קלקולא' - שאם אתה אומר 'יחזיר' שמא תלך ותנשא, ונמצא שם רע שאינו שם רע, או נדר נעקר על ידי חכם – ומקלקלה: זה ואומר "אילו הייתי יודע שכן הוא אפילו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשיך" - לפיכך אומרים לו: הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע או משום נדר - לא יחזיר, ואם חביבה היא עליך - לא תמהר להוציאה" ואי אתי תו לקלקל לא מהימן, שהרי יודע שנאסרה עליו ולא חש לבדוק את הדבר; ואיכא למאן דאמר: כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים). רבי יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים (שנדרתו בפני עשרה) - לא יחזיר (קסבר: טעמא משום 'שלא יהו פרוצות בנדרים' הוא, וכי נדרה - בפני רבים; וזהו נדר שאין לו הפרה כדאמרינן בגיטין: פרצה יותר מדאי קנסוה); לא ידעו בו רבים (דיש לו הפרה) – יחזיר (לא קנסוה; והכי אמר התם דרבי יהודה לא חייש בנדר לקלקולא); רבי מאיר אומר: כל נדר שצריך חקירת חכם (שאין הבעל יכול להפר: שאינו מדברים שבינו לבינה ולא עינוי נפש) - לא יחזיר (קסבר: טעמא משום קלקולא; הלכך בהאי איכא קלקולא, דאומר "אילו הייתי יודע דחכם יכול להתירו - לא הייתי מגרשיך, דרוצה הייתי שתתבזה בבית דין ויתירו לך"), ושאינו צריך חקירת חכם (נדר שהבעל יכול להפר) יחזיר (דבהאי לא מצי לקלקלה, שהיה לו להפר ולא הפר).'

<רבי אלעזר: אומר אחד 'צריך' ואחד 'אינו צריך' לא יחזיר>

אמר רבי אלעזר: לא אסרו 'צריך (חקירת חכם)' אלא מפני 'שאינו צריך' (שהצריך חקירת חכם אין בו קלקול, דלאו כל כמיניה לומר "אילו הייתי יודע...", לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין, אלא מפני מה אסרוהו? - מפני שאינו צריך, דיכול הוא לכחש ולומר 'לא הייתי יודע שאני יכול להפר'; וגזרו האי אטו האי).'

מאי טעמא דרבי יהודה (דאמר: נדר שהודר ברבים אין לו הפרה)?

דכתיב:

 

(כתובות עה,א)

(בגבעונים כתיב:) (יהושע ט,יח) ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה [בה' אלקי ישראל; וילנו כל העדה על הנשיאים].

וכמה "רבים"?

רב נחמן בר יצחק אמר: שלשה: 'ימים' שנים, 'רבים' שלשה.

רבי יצחק אמר: עשרה; 'עדה' כתיב בהו.

רבי מאיר אומר: כל נדר שצריך חקירת חכם - לא יחזיר; רבי אלעזר אומר: לא אסרו 'צריך' אלא מפני 'שאינו צריך'' - במאי קמיפלגי?

רבי מאיר סבר 'אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין', רבי אלעזר סבר 'אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין'.

רבא אמר: (הא דקתני 'אצל חכם והתירה אינה מקודשת') הכא - באשה חשובה (בת גדולים) עסקינן, דאמר: לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה' (דאפילו למאן דאמר 'רוצה אדם שתתבזה אשתו בבית דין' - הכא אמר 'אי אפשי באשה נדרנית'; וגט נמי לא ניחא לי למיתבא לה, דאתסר באמה ואחותה ולא ניחא לי דליהוו קדושין).

אי הכי – סיפא, דקתני 'אבל הוא (אם אמר לה "על מנת שאין עלי מומין ונדרים") שהלך אצל חכם והתירו, אצל רופא וריפא אותו – מקודשת' - ליתני 'אינה מקודשת'? ולימא 'הכא באדם חשוב עסקינן, דאמרה לא ניחא לי דאיתסר בקריביה'?

איהי - בכל דהו ניחא לה, כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש: טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו (טן דו: גוף שנים; משל הדיוט הוא, שהנשים אומרות: טוב לשבת עם גוף שנים משבת אלמנה).

אביי אמר: דשומשמנא גברא (משל הדיוט הוא: מי שבעלה קטן כנמלה) - כורסיה (כסאה)  בי חראתא רמי לה (בין השָׂרות - בנות חורין – מושיבה' כלומר: גם לי בעל כמוכם).

רב פפא אמר: דנפסא גברא (מנפס צמר; ואומנות מאוסה היא) - תיקרייה בסיפי בבא ותיתיב (אינה בושה לקרותו על מפתן הבית לישב שם אצלו בפני הכל).

רב אשי אמר: דקלסא גברא (קולסא: ממשפחת דופי) - לא בעי טלפחי (עדשים שהוא מאכל קל ואין חסרון כיס כל כך) לקידרא (אינה שואלת הימנו אך יקרא [אלא שיקרא] שמו עליה).

 

תנא: 'וכולן (כל אלו שבעליהן שפלים ומראות להם חבה) מזנות (אינו אלא שמזנות תחתיהן) ותולות בבעליהן (וכשמתעברות הן תולות את העובר בבעל [ונוח להן באנשים כל שהן לפי שמזנות תחתיהן])'. 

 

כל מומין שפוסלין [בכהנים פוסלין בנשים]: 

תנא: 'הוסיפו עליהן (בנשים שאין בכהנים) זיעה (זועה תמיד) ושומא (וורוא"ה [יבלת]) וריח הפה.'

והני - בכהני לא פסלי? והתנן: 'הזקן והחולה והמזוהם (לגבי מומי בהמה תנן, וקס"ד זיעה וריח הפה דאדם בכלל מזוהם)'!? ותנן: 'מומין אלו בין קבועין בין עוברין פסולין באדם'!?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא קשיא: כאן בזיעה עוברת כאן בזיעה שאינה עוברת.

רב אשי אמר: זיעה אמזוהם קא רמית (לאו רומיא היא מזוהם גופו מסריח ובאדם נמי פוסל אבל זיעה דאדם אינה פוסלת בכהנים כדקתני הוסיפו עליהם)? התם, גבי כהנים - אפשר לעברה בקיוהא דחמרא (ביין קהה: אייגר"א בלע"ז [חומץ], עד שיעבוד עבודתו), ומריח הפה נמי אפשר דנקט פילפלא בפומיה ועביד עבודה, אבל גבי אשה (שהוא מדבר עמה כל שעה) לא אפשר.

האי שומא - היכי דמיא? אי דאית בה שער - הכא והכא פסלה; אי דלא אית בה שער: אי שומא גדולה היא - הכא והכא פסלה; אי שומא קטנה היא - הכא והכא לא פסלה, דתניא: 'שומא שיש בה שער – הרי זה מום; אין בה שער: גדולה – הרי זה מום, קטנה אין זה מום. ואיזוהי גדולה? פירש רבן שמעון בן גמליאל: עד כאיסר האיטלקי.'

א"ר יוסי ברבי חנינא: בעומדת על פדחתה (מצחה; ולעולם בשאין בה שער ובקטנה).

'פדחתה'? ראה וניפייס הוא!?

אמר רב פפא: בעומדת לה תחת כפה של ראשה, וזימנין דמתחזיא וזימנין דלא מתחזיא.

 

אמר רב חסדא: הא מילתא - מגברא רבה שמיע לי, ומנו? רבי שילא: נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת (שנשאר שם רושם משחייתה המכה) (צלקת: פינדרור"א; ודוגמתה בשחיטת חולין (קכד,א) גבי תנור כלי חרס 'דצלקיה מצלק') - הרי זה מום.

 

אמר רב חסדא: קול עבה באשה - הרי זה מום, שנאמר[שיר השירים ב,יד: יונתי בחגוי הסלע, בסתר המדרגה, הראיני את מראיך, השמיעני את קולך] כי קולך ערב ומראך נאוה. 

 

תני רבי נתן ביראה: 'בין דדי אשה טפח'.

סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר 'טפח' – למעליותא (והכי קאמר: נוי הוא לאשה שיהו דדיה מובדלים טפח).

אמר ליה רב אשי: (הך מתניתא -) גבי מומין תניא (דקא חשיב זיעה ושומא וריח הפה ושאר מומין, וטפח בין שני דדי אשה).

וכמה (נוי לה)?

אמר אביי: שלש אצבעות.

תניא: 'רבי נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה - הרי זה מום.'

וכמה (יהו גסין (אחת)[1] משל חברותיה ויהא מום)?

אמר רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי משמיה דרבי יהושע בן לוי: טפח.

ומי איכא כי האי גוונא?

אין, דאמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי ערביא אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה.

 

(משום דאיירי בה רבי מיישא נקיט לה:)

(תהלים פז,ה) ולציון (כמו וישאלו אנשי המקום לאשתו (בראשית כו,ז) - על אשתו) יאמר איש ואיש יולד בה (לעתיד לבא, כשיתקיים מקרא שכתוב והביאו את כל אחיכם מנחה לה' וגו' [ישעיהו סו,כ]: כל מקום שימצאו שם ישראל יאמרו העמים: זהו מבני ציון, זה יולד בה, נביאנו שם) והוא (הקב"ה) יכוננה עליון (יכוננה להיות עליון למעלה על כל העולם) - אמר רבי מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה ('איש איש' יתירא קא דריש: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה יקרא מבניה ויביאוהו אצלה).

 

אמר אביי: וחד מינייהו (מבני ארץ ישראל) עדיף (פקחים וחריפים) כתרי מינן.

אמר רבא: וחד מינן - כי סליק להתם - עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה, דכי הוה הכא - לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם קרי לן "בבלאי טפשאי".

 

 

משנה:

היו בה מומין ועודה בבית אביה - האב צריך להביא ראיה (אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה) שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו; נכנסה לרשות הבעל (ניסת והוא בא להוציאה בלא כתובה על מומין שבה) - הבעל צריך להביא ראיה (עדים; וכולה מפרש בגמרא) שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו, והיה מקחו מקח טעות - דברי רבי מאיר;

וחכמים אומרים: במה דברים אמורים (שהבעל יכול לטעון על המומין)? במומין שבסתר,

 

(כתובות עה,ב)

[המשך המשנה]

אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון (דידע ונתפייס); ואם יש מרחץ באותה העיר - אף מומין שבסתר אינו יכול לטעון, מפני שהוא בודקה בקרובותיו.

 

גמרא:

טעמא דמייתי האב ראיה, הא לא מייתי האב ראיה הבעל מהימן (דאמר הואיל וספק הוא אם הטעתו ואם לאו - העמד ממון על חזקתו)! מני? רבי יהושע היא, דאמר (בפרק קמא: 'היא אומרת "משארסתני נאנסתי" והוא אומר "... עד שלא ארסתיך"): לא מפיה אנו חיין (שתהא נאמנת, אלא העמד ממון על חזקתו, ולא אזלינן בתר חזקה דגופא לומר הואיל וספק בידינו על שעת אירוסין מה היא - העמד הגוף על חזקתו של קודם לכן, והרי נולדה בתולה; והכא נמי לא אמרינן 'העמד הגוף על חזקתו, ובלא מומין נולדה')? אימא סיפא: 'נכנסה לרשות הבעל הבעל צריך להביא ראיה'; טעמא דמייתי הבעל ראיה, הא לא מייתי הבעל ראיה האב מהימן - אתאן לרבן גמליאל (דהתם), דאמר 'נאמנת' (דחזקה דגופא עדיפא)!?[2]

 

אמר רבי אלעזר: תברא (קשיא רישא לסיפא)! מי ששנה זו לא שנה זו (רישא לרבי יהושע והוא הדין לנכנסה לרשות הבעל; וסיפא לרבן גמליאל, והוא הדין לעודה בבית אביה, שאין לנו טעם לחלק בין עודה בבית אביה לנכנסה לחופה).

 

אמר רבא: לא תימא רבי יהושע לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל (אפילו במקום שאין חזקת ממון עומדת נגדה להכחישה), אלא: כי לא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא (עומדת לנגדה כי הכא), אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל רבי יהושע בתר חזקה דגופא, דתנן [משנה נגעים פ"ד מ"יא]: 'אם בהרת קודם לשער לבן - טמא (דהכי כתיב קרא (ויקרא יג,כה) שער לבן בבהרת); אם שער לבן קודם לבהרת - טהור; ספק – טמא; ורבי יהושע אומר 'כהה'' (כדמפרש רבה).

מאי 'כהה'?

אמר רבה: כהה טהור (הרי הוא ככהה הנגע ממראהו, שהוא טהור;

ומשם רבי משה הדרשן שמעתי: ורבי יהושע קיהה; מאי 'קיהה'? אמר רבה קיהה וטיהר, כלומר: קיהה בדבר ונחלק עליהם וטיהר [כאדם שנקהו שיניו על אדם שאין משגיח לדבריו]; וכן מצאתי בתורת כהנים: ורבי יהושע קיהה – טיהר; אלמא העמד הגוף על חזקתו ולא תטמאנו מספק).

 

רבא אמר: רישא - כאן [בבית אביה] נמצאו וכאן היו (רבא מהדר לאוקמא כולה כרבן גמליאל, דאוקמינן הלכתא כוותיה בפרק קמא: לעולם חזקה דגופא עדיף, ורישא - טעמא משום דכיון דבבית אביה נמצאו המומין איתרע חזקתיה דאב, דאיכא למימר כאן היו קודם אירוסין; ובפרק קמא נמי פלוגתייהו בנכנסה לרשות הבעל היא, ובה אמר רבן גמליאל דלא הורעה חזקת אביה בכך); סיפא נמי: כאן [בבית הבעל] נמצאו וכאן היו!

 

איתיביה אביי: 'נכנסה לרשות הבעל - הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא תתארס היו בה מומין אלו והיה מקחו מקח טעות' עד שלא תתארס – אִין, משתתארס - לא (אם הביא הבעל ראיה שראו בה מומין הללו משנתארסה והיא עודה בבית אביה - לאו ראיה היא)! ואמאי? לימא 'כאן נמצאו וכאן היו' (ואי טעמא משום 'כאן נמצאו כאן היו' - הרי בבית אביה נמצאו! אלא על כרחך רישא וסיפא פליגי, ואפילו באו לדין בעודה בבית אביה אית ליה לתנא דסיפא דהיא נאמנת)!?

אמר ליה: (לעולם רישא משום כאן נמצאו כאן היו הוא;) [ומה שדייקת] 'משנתארסה' [לא מועיל שיביא ראיה שהמומין נוצרו אחרי שנתארסה] - משום דאיכא למימר 'חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו', והאי ראה וניפייס הוא.

אי הכי עד שלא תתארס נמי?

אלא אמרינן 'חזקה אין אדם מיפייס במומין' - הכא נמי [בסיפא, בבית הבעל] 'חזקה אין אדם מיפייס במומין'?!

אלא: (והיכא שהביא עדים שראו בה מומין הללו) משנתארסה (בבית אביה) - משום (משום הכי לאו ראיה היא:) דאיכא תרתי (ליפות כחה): (חדא) חזקה העמד הגוף על חזקתו (ולא היו בה בשעת אירוסין, שהכל הולך אחר אותה שעה; ואי תימא הורעה החזקה הואיל וכאן נמצאו) - וחזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו (ואפילו כאן היו קודם קדושין - זה שהכניסה לחופה וזו היא שתיית הכוס), והאי - ראה וניפייס הוא (בידוע שבדקה ונודע לו וראה וניפייס)!

 

מאי אמרת? 'חזקה אין אדם מיפייס במומין'? הוי

 

(כתובות עו,א)

חדא במקום תרתי (ד'העמד ממון על חזקתו' לא אמרינן דניהוו נמי הכא תרתי, דבמקום חזקה דגופא - חזקה דממונא לאו כלום היא) וחדא במקום תרתי [חזקת הגוף וחזקה שבודק] לא אמרינן! (אבל היכא שהביא עדים שראו בה) עד שלא תתארס – 'העמד הגוף על חזקתו' לא איכא למימר (להודיע שלא היו בה בשעת קדושין דהא קיימי עדים): מאי איכא? 'חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו', והאי ראה וניפייס הוא – אדרבה: 'חזקה אין אדם מיפייס במומין', והעמד ממון על חזקתו (כי ליכא חזקה דגופא)!?

 

רב אשי אמר (מהדר נמי לאוקמה כולה כרבן גמליאל דחזקה דגופא עדיפא): רישא (ורישא להכי לא מהניא חזקה דגופא: לפי שאין הטענה שלה אלא של אביה, שכתובת אירוסין לאב, והוה ליה) – "מנה לאבא בידך" (וגבי אב לא אמרינן בגוף שלה דתיהני חזקתה) [ולכן על האב להביא ראיה], וסיפא מנה לי בידך [בנשואה, שעל הבעל להביא ראיה שמקחו מקח טעות, שהיתה פגומה בעת הנישואין שהרי אז הדין הוא בין האשה לבעלה; ומכל מקום כל המיוחס לרבי מאיר הוא לפי רבן גמליאל שאמר שחזקת הגוף עדיפה על חזקת ממון].

 

איתיביה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי: (גרסינן בתוספתא [כתובות פ"ז]: אף על גב דאמר 'נכנסה לרשות הבעל - על הבעל להביא ראיה') מודה רבי מאיר במומין הראויין לבא עמה מבית אביה (וקא סלקא דעתא בכל מומין שיש לספק ולומר שמבית אביה באו) שעל האב להביא ראיה (ואף על פי שנכנסה לרשות הבעל)' ואמאי ['על האב']? 'מנה לי בידך' הוא [שהרי מדובר שהיא בבית בעלה] (ונימא 'העמד הגוף על חזקתו')?

הכא במאי עסקינן? ביתירת (אצבע יתירה דליכא למימר לאחר אירוסין נולד) [ולא בכל מום].

יתירת? מאי ראיה מייתי?

ראיה דראה וניפייס הוא.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol

 

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM

מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9

 הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה בדיקת הלומד.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is ©2007 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol

 


[1]  כנראה גם זה ענין של שכבת גיל ורמה סוציו-אקונומית, שתלוי בחברותיה. אך הגירסא ברש"י 'אחתמשל חברותיה – אולי ניתן לפרש שאין הן סימטריות, ואי הסימטריה מגיעה לכדי טפח, לפי רבי יהושע בן לוי

[2]  לכאורה לא ברור מדוע שואלת הגמרא 'מני', ודנה אם המשנה היא משנת רבי יהושע או משנת רבן גמליאל – הרי המשנה העידה שזו משנת רבי מאיר!? לכאורה נראה לפרש ששאלת הגמרא היא: כמו מי סובר רבי מאיר: כרבי יהושע או כרבן גמליאל!?

אך לפי ההמשך – שאמר רבי אלעזר: תברא! מי ששנה זו לא שנה זו – נראה שבגירסה שלפני האמוראים בבל היו חסרים המילים "דברי רבי מאיר", והחקירה בגמרא היא כפשוטה. לחילופין: הגמרא הביאה את דברי רבי אלעזר כאן, למרות שלא נאמרו על משנה זו, לרמוז שרבי מאיר למד חלק מדבריו מרבי יהושע וחלק מרבן גמליאל.