דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; הפירוש – רש"י -
באותיות מרים 10; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier
new 10, בסוגריים []; מקראה מלאה בסוף הדף.
המשך כתובות
פרק שמיני 'האשה שנפלו'
כתובות
דף פ
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר
הכ"מ
כתובות
פרק שביעי 'המדיר'
(כתובות עט,ב)
משנה:
המוציא הוצאות על נכסי אשתו: הוציא הרבה ואכל קימעא,
קימעא ואכל הרבה - מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל (אם גירשה); הוציא
ולא אכל - ישבע כמה הוציא ויטול.
גמרא:
וכמה 'קימעא'?
אמר רבי אסי: אפילו גרוגרת אחת, והוא שאכלה דרך כבוד.
אמר
(כתובות פ,א)
רבי אבא אמרי בי רב: אפילו שיגרא דתמרי (תמרים נידוכין
יחד, כדרך שדורסין תאנים יחד, ליטראות ליטראות; אף אלו כן; ומיקרי 'שיגרא'). (ואני שמעתי
'שיגרא' – טרויות: כמין אשכול תמרים; וקשיא לי: מאי 'אפילו' דרבי אבא? הא גרוגרות
גריעי מתמרים, כדתנן: 'אכל גרוגרות ושילם תמרים - תבא עליו ברכה'! ואי הוה גרסינן
להא דרבי אבא ברישא מקמי דרבי אסי - לא הוה קשיא לי מידי.
יש ספרים משובשים וכתוב בהן "וכמה הרבה? אמר רבי אבא
כו'" וגירסת שוטים היא זו: 'כמה הרבה'? למאי הלכתא איבעיא להו? ומאי נפקא לן
מינה? כל כמה דהוי יותר על גרוגרת אחת הוי הרבה עד לעולם.)
בעי רב ביבי: [אם אכל] חובצא
דתמרי (לאחר
שעשו בהן שֵׁכָר ונשאר הפסולת; אי נמי נידוכין הרבה כדי לעשות מהן שכר) מאי?
תיקו.
לא אכלה דרך כבוד מאי (בכמה הויא אכילה)?
אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא: חד אמר בכאיסר (שוה איסר) וחד
אמר בכדינר.
אמרי דייני דפומבדיתא (רב פפא בר שמואל, בפרק קמא
דסנהדרין (יז,ב)): עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות (דחשבה אכילה
בחבילי זמורות, שהן מאכל לפילין, והאכיל מהן הבעל לבהמתו, וגירש את אשתו, ואמר רב
יהודה: מה שאכל אכל).
רב יהודה לטעמיה, דאמר רב יהודה: אכלה (לוקח) ערלה
(שני
ערלה שאין הנאתן אלא בזמורות: שהפרי אסור בהנאה), (או) שביעית
(שהוא
הפקר), וכלאים (או שזרעה כלאים והזמורות לא נאסרו) – הרי זו
חזקה (עולין
לו למנין שלש שנים אי אחת מהשלש שנים אחת מאלו).
א"ר יעקב אמר רב חסדא: המוציא הוצאות על נכסי אשתו
קטנה (יתומה
שהשיאתה אמה ואחיה יכולה למאן) - כמוציא על נכסי אחר דמי (ואם מיאנה בו -
שמין לו שבח שהשביח ונוטל כמשפט אריסי המדינה); מאי טעמא?
עבדו בה רבנן תקנתא (דשמין לו כאריס) כי היכי דלא ניפסדינהו (שלא יכסיף ויקלקל
הקרקעות ויאכל ולא ישביח שדואג שמא תמאן וכיון דשיימינן ליה כאריס - תו לא מפסיד
להו; מימר אמר שמא לא תמאן, ואם תמאן - הרי אטול שבחי לפי עמלי).
ההיא איתתא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי (שם מקום, והיה
רחוק הימנה, והיה מפיק עליה שית מאה בהולכת הדרך משלו); אזיל גברא
אפיק שית מאה, אייתי ארבע מאה; בהדי דקאתי [בדרכו בחזרה מבית
חוזאי] - איצטריך
ליה חד זוזא, ושקל מנייהו [מהזוזים שהביא משלה]. אתא
לקמיה דרבי אמי, א"ל: 'מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל' [ומה ששלה –
נשאר שלה, ואינו מקבל פיצוי].
אמרו ליה רבנן לרבי אמי: הני מילי - היכא דקאכיל פירא; הא
- קרנא קאכיל, והוצאה היא!
אם כן הוה ליה 'הוציא ולא אכל - ישבע כמה הוציא ויטול'.
ישבע כמה הוציא ויטול:
א"ר אסי: והוא - שיש שבח כנגד הוצאה (הוא דאמרינן 'ישבע...
ויטול').
למאי הלכתא (קאמר 'והוא שהיה שבח כנגד יציאה'?: לאקולי עליה, דאי
איכא שבח טפי לא בעי שבועה? או לאחמורי עליה, ולמימר: דאי יציאה יתירה - לא שקיל
אלא כשיעור שבח, ואפילו בשבועה לא אמרינן 'ישבע כמה הוציא ויטול')?
אמר אביי: שאם היה שבח יתר על הוצאה - נוטל את ההוצאה בלא
שבועה.
אמר ליה רבא: אם כן - אתי לאיערומי (ואמר בציר משבחא פורתא,
דלישקול בלא שבועה, ואף על גב דלא אפיק כולי האי)!
אלא אמר רבא (הא דרבי יוסי לאחמורי עליה אתא, ולומר): שאם
היתה הוצאה יתירה על השבח (שהשביחה) - אין לו אלא הוצאה שיעור שבח (לא אמרינן 'יטול
כל מה שהוציא', אלא מן היציאה יחזירו לו שיעור השבח), ובשבועה (שישביעוהו שכך
הוציא).
איבעיא להו: בעל שהוריד אריסין תחתיו (בנכסי אשתו ליטול
מחצה או שליש, ועמד וגרשהּ משאכל קימעא) – מהו (שיטלו האריסין כפי שבחם)?: אדעתא
דבעל נחית (הוא הכניסם ולא היא) - (וכי) איסתליק ליה
בעל איסתליקו להו (איסתלקו אינהו, ולא שקלי מידי כי דיניה [של
הבעל] דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל)? או דלמא
אדעתא דארעא נחית, וארעא כי קיימא - לאריסי קיימא (אם לא הורידם הבעל - היתה
היא מורידה לתוכה אריסין)?
מתקיף לה רבא בר רב חנן: מאי שנא מ'היורד לתוך שדה חבירו
ונטעה שלא ברשות - שמין לו וידו על התחתונה' (ליטול היציאה כשיעור שבח,
כדאמר בבא מציעא, ב'השואל', והכא
אמר 'בעי לסלוקי בלא כלום')?
התם - ליכא איניש דטרח (ראה זה שלא היה איש משביחן
וירד להן, ומה הפסידן? הלכך יציאה שיעור שבח מיהת יהיב ליה), הכא איכא
בעל דטרח (שיטריח בהן, ואמרה להו [האשה
לאריסים שהוריד בעלה שגרש אותה]: אי לא נחתיתו אתון - איהו
עביד, ולא הוה שקיל השתא מידי).
מאי הוי עלה?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינן: אי בעל אריס הוא (ויודע בטיב
אריסות, שאם לא ירדו אלו היה הוא עצמו עובדה) - איסתלק
ליה בעל אסתלקו להו (דאמרה להו "קא מפסידתו לי, דאי לא נחתיתו - הוה איהו
נחית ועביד, ולא הוה שקיל השתא מידי"); אי בעל לאו אריס הוא - ארעא
לאריסי קיימא.
איבעיא להו[1]: בעל
שמכר קרקע לפירות (מכר לאחרים קרקע מלוג שיעשה הלוקח ויאכל פירות) מהו?
מי אמרינן 'מאי דקני - אקני'? או דלמא כי תקינו ליה רבנן פירות לבעל -
(כתובות פ,ב)
משום רווח ביתא (שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה), אבל
לזבוני – לא?
יהודה מר בר מרימר משמיה דרבא אמר: מה שעשה עשוי.
רב פפא אמר משמיה דרבא: לא עשה ולא כלום.
אמר רב פפא: הא דיהודה מר בר מרימר - לאו בפירוש אתמר (לא שמעה מרבא
בהדיא) אלא מכללא אתמר: דההיא איתתא, דעיילה ליה לגברא תרתי אמהתא (שפחות מלוג היו,
ולא שמאתם לו בכתובתהּ), אזל גברא נסיב איתתא אחריתי, עייל לה [נתן לה,
לשניה] חדא
מנייהו (לשרת
לשניה)! אתאי (קמייתא) לקמיה דרבא, צווחה, לא אשגח בה. מאן
דחזא סבר משום דסבר 'מה שעשה עשוי' (ואפילו נתנה לאחרת לשימושה) - ולא היא: (לעולם) משום
רווח ביתא (אית ליה לרבא תקנת פירות), והא [וכך, באופן
זה] - קא
רווח (ביתא,
שאף עתה היא עושה צרכי הבית).
והלכתא: בעל שמכר קרקע לפירות - לא עשה ולא כלום.
מאי טעמא?
אביי אמר: חיישינן שמא תכסיף (השדה [ירד
בערכו],
שלא יחוש הלוקח לזבלהּ ולטייבהּ, דקא סבר: "למחר נפקת מנאי, שאין הגוף
שלי"; אבל בעל מצפה שמא תמות היא בחייו ויירש את גוף הקרקע - ומשבח לה); רבא
אמר: משום רווח ביתא.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו ארעא דמקרב למתא (דחזיא ליה כל שעתא אי מכסיף
לה) [ואז נאמר – לפי אביי – שמה שעשה עשוי]; אי
נמי: בעל אריס הוא (כלומר: שנותן ללוקח פירות מזומנים) [ואין לחשוש
שמא יקלקל]; אי נמי: זוזי וקא עביד בהו עיסקא (שהבעל עושה סחורה במעות
שקיבל מן הלוקח, ומשתכר בהן' ואיכא רווח ביתא) [ולכן אין
צורך להגביל את הבעל].
משנה:
שומרת יבם שנפלו לה נכסים (כשהיא שומרת יבם): מודים
בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים;
מתה - מה יעשו בכתובתהּ (בנדוניא שהכניסה לו,
ושמאתן לו בכתובתה, וקיבל עליו אחריותן ורשאי להוציאם), ובנכסים
הנכנסין והיוצאין עמה (הן נכסי מלוג, שאין שמין אותם עליו ואינו רשאי להוציאן, אלא:
משנכנסה לרשותו נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה)?
בית שמאי אומרים: יחלקו יורשי
הבעל עם יורשי האב (ביבמות פרק 'החולץ' קא מפרש: מאי שנא רישא, כשהיא קיימת, דלא
פליגי שאין לו כח בהם, ומאי שנא סיפא, כשמתה, אמרו בית שמאי 'יחלוקו יורשי הבעל
בהם'? ומפרש נמי: דדוקא נקט 'יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב' בנכסי מלוג, אבל
יורשי האב לא יחלוקו בכתובת הבעל; ואף על גב דנקט רישא 'מה יעשו בכתובתה'
- תניא ושבקה [ולא
חזרה המשנה לשאלה בענין כתובתה לתת עליה תשובה במשנה, ולכן רש"י כאן מפרש שתשובת
ניתנה במשנתנו רק על 'נכסים הנכנסים והיוצאים עמה']),
ובית הלל אומרים: נכסים (דצאן ברזל) בחזקתן
(ובבבא
בתרא בפרק 'מי שמת' (דף קנח,ב) מפרש בחזקת מי הם מוחזקין: אי בחזקת יורשי הבעל,
הואיל ואחריותן עליו, או בחזקת יורשי האשה, שהיו שלה), וכתובה (הכי גרסינן:
'כתובתהּ': מנה מאתים ותוספת שראויין לבא לה משל בעל) בחזקת יורשי
הבעל; נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב.[2]
הניח אחיו [הנפטר] מעות - ילקח
בהן קרקע (לפי שכתובתהּ על נכסי בעלהּ הראשון, כדקתני לקמן - לפיכך נכסי המת אחראין
לכתובתה), (אלא) והוא (שהיבם, אם מייבם אותה) אוכל
פירות (וקסבר
מטלטלי משתעבדי לכתובה).
פירות [שהשאיר האח המת]:
התלושין מן הקרקע - ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות;
המחוברין בקרקע:
אמר רבי מאיר: שמין אותן כמה הן יפין בפירות וכמה הן יפין
בלא פירות, והמותר ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות (דקסבר כל מה שגדל ברשות
המת אחראין לכתובה);
וחכמים אומרים: פירות המחוברין בקרקע שלו (בגמרא פריך עלה), התלושין
מן הקרקע - כל הקודם זכה בהן (קסבר: מטלטלי לכתובה לא משתעבדי אלא אם כן תפסה,
ומחיים דבעל בעינן תפיסה, כדלקמן ב'הכותב' (דף פד,ב), והוא הדין נמי
דפליגי אכספים, דמאי שנא כספים מפירות תלושים?): קדם הוא -
זכה, קדמה היא - ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
כנסה - הרי היא כאשתו לכל דבר (מפרש בגמרא), בלבד
שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון.
לא יאמר לה "הרי כתובתיך מונחת על השלחן" אלא
כל נכסיו (שיירש מאחיו) אחראין לכתובתה.
וכן לא יאמר אדם לאשתו "הרי כתובתיך מונחת על
השלחן", אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה.
גירשה (ליבמתו לאחר שכנסה) - אין לה
אלא כתובה (אבל כל זמן שלא גרשה היו כל הנכסים משועבדים לה, ואינו רשאי למכור); החזירה
- הרי היא ככל הנשים ואין לה אלא כתובה בלבבד (דתנן בפירקין דלקמן [פ"ט
מ"ט]: 'המגרש את אשתו והחזירה - על מנת כתובה הראשונה החזירה'; ובגמרא
פריך: למה לי לאשמועינן ביבמה).
גמרא:
איבעיא להו: שומרת יבם שמתה - מי קוברה (משום דיש לה שני
יורשין קמבעיא לן): יורשי הבעל קברי לה, דקא ירתי כתובה (ותניא בפרק 'נערה
שנתפתתה' (לעיל דף מז,ב) 'קבורתה תחת כתובתה')? או דלמא
יורשי האב קברי לה, דקא ירתי נכסים הנכנסין והיוצאין עמה?
אמר רב עמרם: תא שמע, דתניא: 'שומרת יבם שמתה:
(כתובות פא,א)
יורשיה - יורשי כתובתה (אותן יורשים שיורשין
כתובתה חייבין בקבורתה) - חייבין בקבורתה.'
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע לי בכתובת שנמצאת באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות - 8 MIRIAM
מובאות בגופן NARKISIM; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים [] ובאותיות 10 NARKISIM; בתוך דברי רש"י – נרקיסים בגודל 9
הערות: בסוגריים [] באותיות CourierNew, בגוף הגמרא בגודל 10, בתוך דברי
רש"י – בגודל 8; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונה
בדיקת הלומד.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקספלורר –
להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
In
Explorer, Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the
footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות
וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers
of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2007 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol