מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
בבא מציעא דף מד
סיום פרק שלישי 'המפקיד'
ותחילת פרק רביעי 'הזהב'
(בבא מציעא מג,ב)
משנה:
החושב לשלוח יד בפקדון (אמר בפני
עדים "אטול פקדונו של פלוני לעצמי"): בית שמאי אומרים: חייב (באונסים מהיום והלאה: אם נאנס חייב באחריות), ובית הלל אומרים: אינו
חייב עד שישלח בו יד, שנאמר [שמות כב,ז: אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים] אם לא שלח
ידו במלאכת רעהו.
הטה את החבית (מלתא באנפי נפשה היא) ונטל הימנה רביעית ונשברה
(לאחר זמן) - אינו משלם אלא רביעית (דשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שיסמוך או יגביה,
דהוי קנייה).
הגביהה (דהוי קנייה בהגבהתה) ונטל הימנה רביעית (וחסרון מנטילת רביעית) ונשברה משלם דמי כולה (חייב באונסיה).
(בבא מציעא מד,א)
גמרא:
מנהני מילי?
דתנו רבנן [מכילתא דרבי שמעון בר
יוחאי]:
'(שמות כב,ח) על כל דבר
פשע [על שור על חמור על שה על שלמה
על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיען אלהים ישלם
שנים לרעהו]; בית שמאי אומרים: מלמד שחייב על המחשבה כמעשה; ובית הלל אומרים: אינו
חייב עד שישלח בו יד, שנאמר [שמות
כב,ז: אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל
הבית אל האלהים] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
אמרו להן בית שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר 'על כל דבר פשע'!?
אמרו להן בית הלל לבית שמאי: והלא כבר נאמר 'אם לא שלח ידו במלאכת
רעהו'!?
אם כן מה תלמוד לומר 'על כל דבר פשע'?
שיכול: אין לי אלא הוא, אמר לעבדו ולשלוחו (שישלח יד וכן עשה) מנין (שהוא חייב)? - תלמוד לומר 'על כל דבר
פשע'.'
הטה את החבית [ונטל הימנה
רביעית ונשברה - אינו משלם אלא רביעית]:
אמר רבה: לא שנו (דהיכא דנטל ולא הגביה כל
החבית - פטור) אלא נשברה (דאונס הוא, והרי לא קנאה
שיתחייב באונסין), אבל החמיצה - משלם את כולה (פשיעה
היא, ומזיק בידים הוא, דבשביל שחיסרה החמיצה, שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר); מאי טעמא? - גירי
דידיה הוא דאהנו לה (חצים שלו גרמו לה להחמיץ).
הגביהה ונטל הימנה [רביעית
ונשברה - משלם דמי כולה]:
אמר שמואל: לא 'נטל' - נטל ממש, אלא כיון שהגביהה ליטול, אף על פי שלא נטל.
לימא קא סבר שמואל שליחות יד אינה צריכה חסרון?
אמרי: לא; שאני הכא דניחא ליה דתיהוי הא חבית כולה בסיס להא רביעית (שתשמר אותה רביעית ולא תחמיץ). (ולעולם [גם לפי
שמואל] שליחות יד בדבר אחר צריכה חסרון,
והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד - כל זמן שלא חסרו - אינו מתחייב
בהגבהתו, הואיל ולא נטלו על מנת לגזול את כולו אלא לשלוח בו יד, ושליחות יד בלא
חסרון – ליתיה; אבל יין, שאינו משתמר אלא בכלי מלא - הוה ליה כמי שנטל והניחו עם
השאר להשתמר, ונעשה שואל על כל שאר החבית.)
בעי רב אשי: הגביה ארנקי ליטול הימנה דינר (ולא נטל) - (לשמואל) מהו? חמרא הוא דלא
מינטר אלא אגב חמרא, אבל זוזא מינטר (לבדו,
ולא ניחא ליה דלהוי אינך בסיס להאי, ולא הוי כנוטל ומניח)? או דלמא שאני נטירותא
דארנקי מנטירותא דדינר (כיס מלא נראה ומשתמר ואין
נוח להיות נאבד כדינר יחידי)?
תיקו.
הדרן עלך 'המפקיד'
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
בבא מציעא פרק רביעי
'הזהב'
משנה:
הזהב קונה את הכסף (הלוקח
דינרי זהב טבועים, בדינרי כסף, ונתן לו דינרי זהב - משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל
הזהב, ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי הכסף, ואינו יכול לחזור בו) והכסף אינו קונה את
הזהב (אבל הכסף אינו קונה את הזהב: שאם
נתן לו דינרי הכסף תחילה - לא קנה, ויכולין שניהם לחזור: דמטבע כסף הוי 'מעות',
משום דחריפי לינתן בהוצאה, ודינר זהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות, ומעות אינן
קונות עד שימשוך המטלטלין; אבל משיכת המטלטלין קונה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו;
ובגמרא מפרש טעמא: איכא דיליף משיכה מן התורה, ואיכא דמוקי לה בתקנתא דרבנן);
[המובן של המלה 'קונה' כאן הוא במובן טכני: משיכת החפץ
'קונה': עושה את הקנין, ואז נוצר חוב לשלם את דמי המכר; אבל מתן דמים אינו יוצר מעשה קנין: לפי רבי יוחנן
להלן בגמרא – מדרבנן, לפי ריש לקיש -
מדאורייתא.]
הנחשת (פרוטות של נחושת) קונה את הכסף (דינרי של כסף, או כל מטבע של כסף) והכסף אינו קונה את
הנחשת;
מעות הרעות (שנפסלו) קונות את היפות,
והיפות אינן קונות את הרעות;
אסימון (שאין עליו צורה:
פלדו"ן בלעז: זוזים עגולין ומוכנים לצור עליהם את הצורה בחותם שקורין
קוי"ץ) קונה את המטבע, והמטבע אינו קונה את אסימון;
מטלטלין קונין את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין; (כולן - טעם אחד להם: מי שטבעו חשוב לטבוע - הוי
מעות, ואינו קונה; ומי שאין טבעו חשוב וחריף - הוי כפירות, ומשיכתן הוא קיום דבר;)
<זה הכלל:> כל המטלטלים קונין זה את זה (בין בתורת חליפין: שהחליף אלו באלו: כיון שמשך האחד
- קנה חבירו את שלו; בין בתורת דמים: "בכמה תתן לי את שלך?" – "בכך
וכך", וזה חוזר ואומר לו "בכמה תתן לי שלך?" – "בכך
וכך", ונתרצו, ומשך האחד - נתקיימו הדברים; והאי 'כל' - לאתויי אפילו
כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, כדריש לקיש בגמרא);
כיצד?
משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות - אינו יכול לחזור בו; נתן לו מעות ולא
משך הימנו פירות - יכול לחזור בו (זה
וזה),
אבל אמרו 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד
בדבורו'.
רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו - ידו על העליונה (פליג אדרבנן דאמרי 'נתן לו מעות יכול לחזור בו' -
אפילו לוקח, ואתא רבי שמעון למימר: מוכר - שהכל בידו - הוא דיכול לחזור בו, אבל לוקח
- אין יכול לחזור בו;; ובגמרא מפרש טעמא).
גמרא:
מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה: 'הזהב קונה את הכסף';
אמר ליה: רבי! שנית לנו בילדותיך 'הכסף קונה את הזהב' ותחזור ותשנה לנו
בזקנותיך 'הזהב קונה את הכסף'?
בילדותיה מאי סבר ובזקנותיה מאי סבר?
בילדותיה סבר: דהבא - דחשיב - הוי טבעא, כספא - דלא חשיב - הוי פירא, וקני
ליה פירא לטבעא; בזקנותיה סבר: כספא -
(בבא מציעא מד,ב)
דחריף (יוצא בהוצאה ועובר לסוחר) - הוי טבעא, דהבא -
דלא חריף - הוי פירא וקני ליה פירא לטבעא.
אמר רב אשי: כילדותיה מסתברא (דודאי
כן קיבלה מרבו רבי מאיר, שסתם משנה שלו): מדקתני (מדאתנייה
בהדה) 'הנחשת
קונה את הכסף': אי אמרת בשלמא ('הכסף
קונה את הזהב' אתנייה) 'כספא לגבי דהבא - פירא הוי', היינו דקא תני 'הנחשת קונה את הכסף': דאף על
פי דלגבי דהבא - פירא הויא, לגבי נחשת (דלא
חשיב ) -
טבעא הוי; אלא אי אמרת 'כספא לגבי דהבא טבעא הוי (ו'הזהב קונה את הכסף' אתנייה)', השתא: לגבי דהבא - דחשיב
מיניה - אמרת 'טבעא הוי' - לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מבעיא (למה לי לאתנויי תו 'הנחשת קונה את הכסף')?
איצטריך: סלקא דעתך אמינא: הני פריטי, באתרא דסגיי - אינהו חריפי טפי מכספא,
אימא 'טבעא הוי' - קא משמע לן: כיון דאיכא דוכתא דלא סגי ביה - פירא הוי.
ואף רבי חייא סבר 'דהבא טבעא הוי': דרב אוזיף דינרי (לוה זהובים) [מכאן ואילך בסוגיא זו 'דינר' הוא מזהב, ו'סלע' הוא
מכסף] מברתיה דרבי חייא; לסוף
אייקור דינרי. אתא לקמיה דרבי חייא (חושש היה
משום רבית), אמר ליה: זיל שלים לה טבין ותקילין. אי אמרת בשלמא 'דהבא טבעא הוי' (ואין היוקר והזול תלוי בהן, אלא הזול תלוי במעות:
דמעות הכסף הם שהוזל: להנתן הרבה בדינר, וזה - מטבע הלוה, ומטבע יקבל!) – שפיר, אלא אי אמרת
'פירא הוי' - הוה ליה 'סאה בסאה' (שהיוקר
והזול תלוי בפירות), ואסור (דתנן לקמן (פ"ה מ"ט; דף עה,א): 'לא יאמר אדם לחבירו "הלויני כור חטין ואני
נותן לך בגורן" שמא יוקרו ויבא לידי רבית')!?
רב - דינרי הוו ליה (כשלוה
את אלו),
וכיון דהוו ליה דינרי - נעשה כאומר לה "הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא
מפתח" (וגבי 'סאה בסאה' תנן 'אבל
אומר לו "הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח", שאֵלו שבידו נקנין למַלוה,
וברשותו הוקרו: דרבית 'סאה בסאה' – דרבנן, ובכי האי גונא לא גזור).
אמר רבא: האי תנא סבר 'דהבא טבעא הוי', דתניא [תוספתא בבא בתרא (ליברמן) פרק ה הלכה יא]:
''פרוטה' שאמרו: אחד משמונה באיסר האיטלקי,
למאי נפקא מינה? - לקדושי אשה
(שאמרו חכמים 'בפרוטה' - הודיעך
כמה היא פרוטה):
איסר - אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף,
למאי נפקא מינה? למקח וממכר (מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבע איסרין: כל מה שהעלה
יתר על כן - נתאנה לוקח, ואם יש אונאה שתות - יחזיר אונאה);
דינר של כסף - אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב';
למאי נפקא מינה? לפדיון הבן (שהוא חמשה שקלים; ושקל דאורייתא הוא סלע, והסלע -
ארבעה דינרי כסף, שהם [דמי הפדיון] עשרים דינר; ואם נתן לו אבי הבן
דינר זהב [ששוה עשרים וחמשה דינרי כסף] -
מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף).
אי אמרת בשלמא '(דהבא) טבעא הוי' (ואין היוקר והזול תלוי בו) - משער תנא במידי דקיץ (שיער תנא פדיון הבן במטבע הקצוב: שאפילו בזמן שאינו
נמכר יותר מעשרים דינרי כסף - יחזיר לו הכהן חמשה דינרים, שהזהב - תמיד דמיו
קצובין: עשרים וחמשה דינרים, שהוא המטבע, והכסף הוי פירא לגביה, והמעות - הן
שהוקרו; ואם נמכר בשלשים - לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית שבדמיו, שדמיו לעולם
קצובין, וארבעה חומשי דמיו הן פדיון הבן); אלא אי אמרת 'פירא הוי' משער תנא במידי דאוקיר
וזיל, זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמוסיף ליה איהו לכהנא!? אלא שמע מינה: טבעא
הוי!
- שמע מינה.
תנן התם (במסכת מעשר שני פ"ב
מ"ז):
'(מי שיש לו סלעין כסף מעשר שני:) בית שמאי אומרים: לא
יעשה אדם סלעין [מכסף] דינרי זהב (לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו), ובית הלל מתירין'; רבי יוחנן וריש
לקיש: חד אמר: מחלוקת בסלעים על דינרין, דבית שמאי סברי: 'כספא טבעא ודהבא פירא,
וטבעא אפירא לא מחללינן (דרחמנא אמר 'וצרת הכסף')', ובית הלל סברי:
'כספא פירא ודהבא טבעא, ופירא אטבעא מחללינן', אבל פירות (ראשונים של מעשר שני) על דינרין (על דינרי זהב) - דברי הכל מחללינן (דאפילו
לבית שמאי, דאמרי 'פירא הוא לגבי כספא' - מודו דלגבי פירא - טבעא הוא); - מאי טעמא? מידי
דהוה אכסף לבית הלל (זהב לבית שמאי אנו למדין
מכסף לבית הלל, כדמפרש ואזיל): כסף לבית הלל, אף על גב דכספא לגבי דהבא פירא הוי,
לגבי פירא טבעא הוי (כדקתני 'סלעין',
אלמא: תחילת הפירות נתחללו על הכסף, ומודו בית הלל דקדשו במעשר) - זהב נמי לבית
שמאי: אף על גב דדהבא לגבי כספא - פירא הוי, לגבי פירא - טבעא הוי.
וחד אמר: אף בפירות על דינרין [דינרי זהב]
מחלוקת ([בית]שמאי ו[בית]הלל,
דלבית שמאי פירא הוא, ואין מחללין).
ולמאן דאמר אף בפירות על דינרין מחלוקת: אדמיפלגי בסלעין על דינרין - לפלוג
בפירות על דינרין (ולימרו בית שמאי: 'אין
מחללין', ואנא ידענא דכל שכן סלעין על דינרין וכו': דכיון דדהבא לגבי פירא - פירא
הוא, כל שכן לגבי כספא)?
אי איפלוג בפירות על דינרין, הוה אמינא: הני מילי בפירות על דינרין, אבל
בסלעין על דינרין - מודו להן בית הלל לבית שמאי דדהבא לגבי כספא - פירא הוי ולא
מחללינן (דלא איפלוג בית הלל עלייהו אלא
בפירות, אבל בסלעין אימא מודי להו דאין מחללין על דינרים) - קא משמע לן.
תסתיים דרבי יוחנן הוא דאמר '(לבית
שמאי) אין
מחללין (אפילו פירות על דינרין)' (דשמעינן לרבי יוחנן דאיכא למאן דאמר: דהבא פירא הוי,
ואפילו לגבי נפשיה!) דאמר רבי יוחנן:
(בבא מציעא מה,א)
'אסור ללוות דינר בדינר (שמא
יוקירו ויבא לידי רבית)' (ובדינר זהב קאמר, כדמפרש ואזיל); דינר דמאי? אילימא
דינר של כסף בדינר של כסף - לגבי נפשיה מי איכא למאן דאמר לאו טבעא הוי? אלא פשיטא
דינר של זהב בדינר של זהב; ולמאן? אי לבית הלל - הא אמרי 'טבעא הוי'! אלא - לאו
לבית שמאי, ושמע מינה: רבי יוחנן הוא דאמר 'אין מחללינן'?
לא, לעולם אימא לך רבי יוחנן - הוא דאמר 'מחללינן' (דלגבי פירא - טבעא הוי), ושאני הלואה: כיון דלענין
מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא (כדתנן
(לעיל דף מד.) 'הזהב קונה את הכסף'), דאמרינן: איהו ניהו דאוקיר וזיל - לגבי הלואה נמי
פירא הוי.
הכי נמי מסתברא (דרבי יוחנן הוא דאמר 'מחללינן'): דכי אתא רבין אמר רבי
יוחנן: אף על פי שאמרו "אסור ללוות דינר בדינר", אבל מחללין מעשר שני
עליו.
- שמע מינה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי
הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים
- אותיות
10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף,
ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.