מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
בבא מציעא דף מז
המשך פרק רביעי 'הזהב'
(בבא מציעא מו,ב)
אמר רבה אמר רב הונא: (אחז
בידו מעות ואמר לחבירו:) "מכור לי (חפץ שלך) באלו (שבידי, ולא הקפיד לשאול כמה הם, וקיבלם מיד הלוקח) – קנה (לוקח החפץ במעות הללו, ואין אחד מהם יכול לחזור).
(בבא מציעא מז,א)
ויש לו (לחבירו) עליו אונאה (אם אין במעות כדי דמי החפץ שפחתו שתות); - קנה אף על גב דלא
משך, דכיון דלא קפיד – קנה, דכי חליפין דמי (ולקמיה פריך והא אין מטבע נעשה חליפין), ויש לו עליו אונאה,
ד"מכור לי באלו" קאמר ליה (לשון
ממכר ולא לשון חליפין).
רב אבא אמר רב הונא: "מכור לי באלו" - קנה ואין לו עליו אונאה.
פשיטא (לן): דמים (נתן לו מעות או חפץ בשביל חפץ אחר בתורת דמים) ואין מקפיד עליהן (ולא הקפיד עליהן לראות אם ישנן כדי שויין) הא קאמרינן דקני (בלא משיכה), דכחליפין דמו; חליפין ומקפיד עליהן (נתן לו חפץ בחפץ בתורת חליפין לקנות כדין קנין
שקונין בסודר וזה מקפיד לראות שיהא הסודר שוה כל כך) – מאי (מי קנו תרוייהו במשיכה דחד מינייהו? או דלמא: הואיל
והקפיד עליהם - הרי הן כדמים, והוי להו מעות, ואין קונות עד שימשוך גם השני)?
אמר רב אדא בר אהבה: תא שמע: 'הרי שהיה תופש פרתו ועומד ובא חבירו ואמר
לו "פרתך למה (הבאת בשוק)"? "לחמור
אני צריך"; "יש לי חמור שאני נותן לך, פרתך בכמה"? "בכך וכך,
חמורך בכמה"? "בכך וכך". משך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל
הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור - לא קנה בעל החמור את הפרה' - שמע מינה חליפין
ומקפיד עליהן - לא קנה.
אמר רבא: אטו חליפין (דקרא) - בשופטני עסקינן,
דלא קפדי (לדעת שיהו שוות קצת דמים שייטב
בעיניו לתת לו את שלו כנגדו, ואפילו הכי קאמר קרא דקנה)? אלא כל חליפין - מיקפד
קפדי, וקנה; והכא במאי עסקינן? דאמר ליה: "חמור - בפרה וטלה", ומשך את
הפרה ועדיין לא משך את הטלה, דלא הוה ליה משיכה מעליא.
אמר מר [רבה בשם רב הונא]: '"מכור לי באלו" – קנה, ויש לו עליו
אונאה'; לימא סבר רב הונא מטבע נעשה חליפין (דהא יהב טעמא למלתיה: 'משום דכחליפין דמו')?
לא, רב הונא סבר לה כרבי יוחנן (כלומר:
אין מטבע נעשה חליפין והני - לאו חליפין נינהו, אלא דמים, דהא "מכור לי"
קאמר, ודמים כי האי גוונא - קנו בלא משיכה כחליפין דקנין סודר, משום דזביני דלא
שכיח נינהו), דאמר 'דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו
נשרפו חטיך בעלייה'; מלתא דשכיחא גזרו בה רבנן, ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.
אמר ליה מר הונא בריה דרב נחמן לרב אשי: אתון - הכי מתניתו לה (לדרב הונא, דמספקא לכו אי סבר ליה מטבע נעשה חליפין
ואם לאו, ודחיתו דחוי בעלמא!), אנן - הכי מתנינן לה (בהדיא מתנינן רב הונא בהדי הנך רבנן דלעיל (דף מו,א)
וכן אמר רב הונא כו' ולא מספקא לן הכא מידי, דודאי טעמיה משום דסבירא ליה כרבי
יוחנן הוא): וכן אמר רב הונא 'אין מטבע נעשה חליפין'.
במה קונין (קנין חליפין, דכתיב בקרא
'שלף איש נעלו' [רות
ד,ז] - מי שלף ונתן)? רב אמר: בכליו של
קונה, דניחא ליה לקונה דלהוי מַקְנֶה קונה, כי היכי דלגמר ולקני ליה; ולוי אמר:
בכליו של מַקְנֶה, כדבעינן למימר לקמן. אמר ליה רב הונא מדסקרתא לרבא: וללוי דאמר
'בכליו של מקנה' - הא קא קני ארעא אגב גלימא (הנותן קרקע לחבירו בקנין סודר והמקבל מתנה - מושך
הסודר מיד הנותן, ונקנה לו הקרקע עם הסודר במשיכת הסודר שנקנה במשיכה)! אם כן הוו ליה
'נכסים שיש להן אחריות ונקנין עם נכסים שאין להן אחריות' (אם כן הוו להו קרקעות נקנין עם מטלטלין, במשיכה,
בדבר שהוא קנין למטלטלין ואינו קנין לקרקע), ואנן איפכא תנן 'נכסים שאין להן אחריות
נקנין עם נכסים שיש להן אחריות' (בדבר
שהוא קנין לקרקע ואינו קנין למטלטלין, כדקתני: 'בכסף ובשטר ובחזקה' [קידושין פ""א מ"ג])!?
אמר ליה: אי הוה לוי - הכא הוה מפיק לאפך פולסי דנורא (ניצוצות של אור; אשטנצל"ש, שהן עגולות כפולסא,
דאמרינן לקמן: אסימון – פולסא; ולשון שמתא קאמר ליה שחשדתו בזו)! מי סברת גלימא מקנה
ליה (מי סברת דאמר ליה 'אגב' שעל ידי
משיכת הכלי שנקנה לו במשיכה יקנה לו הקרקע עם הכלי? אין אלו אלא כחליפין: כאילו זה
מוסר לו חפץ אחר תחת קרקע)? בההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ואקני ליה (ומהו 'מסירתו'? הנאת קבלתו ממנו מתנת הכלי שחשבו
לקבל ממנו מתנה - נוח לו כאילו נותן לו זה הקונה מתנה רבה, וגמר נותן ומקנה לו
הקרקע).
כתנאי: '(רות ד,ז) וזאת לפנים
בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו [וזאת התעודה בישראל];
'גאולה' זו מכירה, וכן הוא אומר 'לא יגאל' [כגון ויקרא
כז,כ: ואם לא יגאל את השדה ואם מכר
את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד] (שמכר
לו מכירה גמורה בדמים, ולא קיבל מעות, ובאין לקיים דברי מכירתן על ידי קנין);
'תמורה' זו חליפין וכן הוא אומר (ויקרא כז,י) לא יחליפנו ולא ימיר אותו [טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה
הוא ותמורתו יהיה קדש] (שמחליף כלי זה בחפץ שכנגדו);
'לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו' - מי נתן למי? בועז נתן
לגואל; רבי יהודה אומר: גואל נתן לבועז.
תנא: 'קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה'.
אמר רב נחמן: לא שנו (דקונין
קנין) אלא
בכלי, אבל בפירי (כל דבר שאינו כלי) – לא (ואפילו שוה הרבה).
רב ששת אמר: אפילו בפירות.
מאי טעמא דרב נחמן?
אמר קרא: 'נעלו'; נעל – אִין, מידי אחרינא לא.
מאי טעמיה דרב ששת?
אמר קרא: לקיים כל דבר (לקיים
בכל דבר).
לרב נחמן נמי - הכתיב 'לקיים כל דבר'?
ההוא - לקיים כל דבר (גאולה
ותמורה)
דנקנין במנעל.
ורב ששת נמי - הכתיב 'נעלו'?
אמר לך רב ששת: מה נעלו דבר המסויים (שלם) אף כל דבר המסויים, לאפוקי חצי רמון וחצי אגוז, דלא.
אמר רב ששת בריה דרב אידי: כמאן כתבינן האידנא 'במנא דכשר למקניא ביה'?
'במנא' לאפוקי מדרב ששת, דאמר: קונין בפירות;
'דכשר' לאפוקי מדשמואל, דאמר: קונין
(בבא מציעא מז,ב)
במרוקא (כלי העשוי מגללי בקר);
'למקניא' (משמע לקנות בו - ולא משמע
להקנות בו; אלמא כליו של קונה קאמר) לאפוקי מדלוי דאמר: בכליו של מקנה - קא משמע לן
'למקניא' - ולא לקנויי.
'ביה (משמע מיעוט בו ולא בדבר
אחר)'
רב פפא אמר: למעוטי מטבע;
ורב זביד ואיתימא רב אשי אמר: למעוטי איסורי הנאה.
איכא דאמרי: 'ביה (משמע
מיעוט בו ולא בדבר אחר)' אמר רב פפא: למעוטי מטבע, דכשר.
אמר רב זביד ואיתימא רב אשי: למעוטי איסורי הנאה, אבל מוריקא לא אצטריך (למימר דלא קני).
אסימון קונה את המטבע [והמטבע אינו קונה את אסימון]:
מאי 'אסימון'?
אמר רב: מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ (הבלן מקבל סימנין מיד הנמנין לרחוץ בבית המרחץ לדעת
כמה הם, ולפיהם יחם המים ויכין אלונטיאות; ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן).
מיתיבי: 'אין מחללין מעשר שני על אסימון, ולא על מעות הניתנות בסימן
לבית המרחץ'[YH1] - מכלל דאסימון לאו
מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ! וכי תימא פרושי קמפרש - והא לא תנא הכי: 'מחללין
מעשר שני על אסימון - דברי רבי דוסא, וחכמים אומרים: אין מחללין; ושוין שאין
מחללין על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ'[YH2]!
אלא אמר רבי יוחנן: מאי אסימון? – פולסא (מחוסר צורה וקורין לו פלדו"ן).
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: רבי דוסא ורבי ישמעאל אמרו דבר
אחד (מדאוקי לרבי ישמעאל דפליג על 'כל
דבר שאין עליה צורה' להתיר חילול עליו, דאמר כרבי דוסא - אשמועינן רבי יוחנן
דאסימון דרבי דוסא - דבר שאין עליו צורה הוא).
רבי דוסא - הא דאמרן.
רבי ישמעאל מאי היא?
דתניא: '[דברים יד,כה: ונתתה בכסף] וצרת הכסף בידך [והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו] - לרבות כל דבר
הנצרר ביד - דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר: לרבות כל דבר שיש עליו צורה'.
כיצד? - משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו [נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות -
יכול לחזור בו, אבל אמרו 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי
שאינו עומד בדבורו'. רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו - ידו על העליונה]:
אמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו 'משיכה קונה'? - גזירה
שמא יאמר לו "נשרפו חטיך בעלייה".
סוף סוף מאן דשדא דליקה בעי שלומי?
אלא גזירה שמא תפול דליקה באונס: אי מוקמת להו ברשותיה - מסר נפשיה, טרח
ומציל, ואי לא - לא מסר נפשיה טרח ומציל.
ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה.
מאי טעמא דריש לקיש?
אמר קרא: (ויקרא כה,יד) וכי תמכרו ממכר
לעמיתך או קָנֹה מיד עמיתך [אל
תונו איש את אחיו] - דבר הנקנה מיד ליד.
ורבי יוחנן אמר: 'מיד' - למעוטי קרקע: דלית בה אונאה (למעוטי קרקע מאונאה דאישתעי ביה קרא אתי: דכיון
דאינה נקחת מיד ליד - אין בו אונאה).
וריש לקיש?
אם כן לכתוב קרא 'וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו'; 'או קנֹה' למה לי (מאי 'או
קנֹה')? שמע מינה למשיכה (להכי כתביה: למסמך קנין ל'מיד',
לומר שאין נקנה עד שיצא מיד זה ליד זה).
ורבי יוחנן – 'או קנה' מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא: 'וכי תמכרו ממכר... אל תונו': אין לי אלא שנתאנה
לוקח, נתאנה מוכר מנין? תלמוד לומר 'או קנה ... אל תונו'.
וריש לקיש תרתי גמר מיניה (אונאת
מוכר מ'או קנה [מיד]... אל תונו'; ומשיכה מדסמך 'מיד'
ללשון קנין ולא סמכיה לממכר).
תנן: 'רבי שמעון אומר: כל שהכסף בידו - ידו על העליונה' (פליג אדרבנן דאמרי 'נתן לו מעות - יכול לחזור בו זה
וזה', ופליג רבי שמעון ואמר: לא יחזור אלא מוכר); מוכר הוא דמצי הדר ביה,
לוקח לא מצי הדר ביה. אי אמרת בשלמא (דבר
תורה) 'מעות
קונות'[1] (ומשיכה
- תקנתא דרבנן היא), משום הכי מוכר מצי הדר ביה, לוקח לא מצי הדר ביה (אתא רבי שמעון למימר: דיינו אם אמרינן חזרה במוכר,
דמכי מוקמת להו ברשותיה לחזור בו - אם הוקרו מסר נפשיה לאצולינהו, מימר אמר
"עדיין שכרי תלוי בהם, שאם יתייקרו - אחזור בי"; ולוקח לא מצי הדר ביה,
דמעות קונות), אלא אי אמרת (מן התורה) 'מעות אינן קונות' -
לוקח נמי ליהדר ביה (לוקח נמי יחזור)!?
אמר לך ריש לקיש: אליבא דרבי שמעון לא קאמינא (דרבי שמעון סבירא ליה משיכה תקנתא דרבנן היא), כי קאמינא אליבא
דרבנן (דאמרי: לוקח נמי חוזר, משום
דמעות אינן קונות כלל).
בשלמא לריש לקיש (דאמר: לרבנן - משיכה
דאורייתא היא) - היינו דאיכא בין רבי שמעון לרבנן (כלומר: בהא פליגי, והאי טעם יהבו למלתייהו:
דרבנן סברי משיכה דאורייתא, והלכך לא שנא מוכר ולא שנא לוקח מצי הדרי; ורבי שמעון
סבר: משיכה - תקנתא דרבנן היא, משום דנטרח בהו, הלכך למוכר - הוא דעבוד רבנן תקנתא
דליהדר, ולא לוקח), אלא לרבי יוחנן (דאמר
לרבנן נמי משיכה תקנתא דרבנן היא) - מאי איכא בין רבי שמעון לרבנן (כלומר במאי קמיפלגי, ומה טעם נותנים לדבריהם)?
איכא בינייהו דרב חסדא, דאמר רב חסדא: כדרך שתקנו משיכה במוכרין (לחזור בו המוכר כל זמן שלא משך הלוקח) - כך תקנו משיכה בלקוחות
(לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה
ד'נשרפו חטיך', דכל שכן כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח
ומציל: שאם יראה הלוקח דליקה באה, יאמר "חוזרני בי")'; (ולקמן (דף
מט,ב) אמרה רב חסדא גבי ההוא דיהב זוזי
אחמרא, שמע דבעו למינסביה דבי פרזוק רופילא והדר ביה.) - רבי שמעון לית ליה דרב
חסדא, רבנן אית להו דרב חסדא.
תנן: 'אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד
בדיבורו'; אי אמרת בשלמא 'מעות קונות' - משום הכי קאי ב'אבל', אלא אי
אמרת 'מעות אינן קונות' - אמאי קאי ב'אבל'?
משום דברים.
ובדברים מי קאי ב'אבל'? והתניא:
(בבא מציעא מח,א)
'רבי שמעון אומר: אף על פי שאמרו 'טלית קונה דינר זהב, ואין דינר זהב
קונה טלית (דלגבי פירות הוי דהבא
טבעא)',
מכל מקום (כלומר: אף לפי פורענות
העתידה לבוא על החוזר) כך הלכה (שאין בית דין יכולין לעכב
בידו),
אבל אמרו 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים
בים[2]
- הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו'; והנושא ונותן בדברים - לא קנה; והחוזר
בו - אין רוח חכמים נוחה הימנו'; ואמר רבא: אנו אין לנו (קללה אחרת) אלא (אינו
הגון בעיני חכמים:) 'אין רוח חכמים נוחה הימנו (אין
נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה: אין דעתם נוחה עליהם הימנו על ידו)': דברים ואיכא
בהדייהו מעות - קאי ב'אבל' (משום
דברים שבאו על כך לכלל מעשה, אבל מעות - לא קנו מדאורייתא), דברים וליכא בהדייהו מעות -
לא קאי ב'אבל'. (ונפקא מינה לענין איסורא,
כגון אם קידש בו את האשה: לרבי יוחנן הוו קדושין, דמדאורייתא קנייה, ודידיה הוא;
לריש לקיש לא הוו קדושין.[3])
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי
הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים
- אותיות
10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number
of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף,
ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.
[1] עיין תוספות
ד"ה אי אמרת בשלמא מעות קונות
[2] כל אלו מלפני מתן תורה, כלומר: גם בלי תורה ידוע שלא עשו כהוגן
[3] מדוע רש,י אומר זאת? נפקא מינה לדעת מתי רוח
חכמים אינה נוחה! ועוד אפשר לומר שגם ריש לקיש סובר שבאשה מעשה קבלת המעות עושים
את הקידושין, אפילו במעות, שהרי הסכימה להתקדש במתן מעות, ולא גרעי מ"רקוד
לפני"!?