מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
בבא מציעא דף נב
המשך פרק רביעי 'הזהב'
(בבא מציעא נא,ב)
משנה:
כמה תהא הסלע חסירה (מטבע היוצא
ותמיד הוא שוחק וחסר - כמה תחסר ואם הוציאה) ולא יהא בה אונאה?
רבי מאיר אומר: ארבע איסרות (לסלע): איסר לדינר (והוא אחד מכ"ד בו: דשש מעה כסף = דינר; מעה = שני
פונדיונים; פונדיון = שני איסרין)
ורבי יהודה אומר: ארבע פונדיונות: פונדיון לדינר (אחד משנים עשר).
(ובגמרא מפרש מאי שנא: דגבי
שאר סחורה אמרינן שתות, וכאן יש אומרים כך ויש אומרים כך?)
ורבי שמעון אומר:
(בבא מציעא נב,א)
[המשך המשנה:]
שמונה פונדיונות [לסלע]: שני פונדיונים לדינר
(שתות, כשאר אונאה).
עד מתי מותר להחזיר בכרכים (שיש שם
שולחני)?
עד כדי שיראה לשולחני.
בכפרים (שאין שם שולחני)?
עד ערבי שבתות (שבא להוציאה בערב שבת לסעודת
שבת; אז ידע אם יוכל להוציאה ויקבלוה ממנו).
(ו)אם היה (הנותן) מכירה - אפילו לאחר שנים עשר חדש (בגמרא פריך: הא אמרת 'עד ערבי שבתות') - מקבלה הימנו, ואין
לו עליו אלא תרעומת (מפרש בגמרא).
ונותנה למעשר שני (בחילול
מעשר שני)
ואינו חושש, [שמי שמסרב לקבל מטבע כזו] שאינו אלא נפש רעה (ובגמרא מפרש אם בשויה אם בסלע יפה, לפי שאינה מדה זו
של פוסלי מטבע בשביל חסרון מעט אלא נפש רעה).
גמרא:
ורמינהי [ברייתא המובאת
להלן]: 'עד כמה תהא הסלע חסירה ויהיה
בה אונאה?...' (אלמא בהני שיעורי הויא
אונאה, ומתניתין קתני 'ולא יהא', אלמא בהני שיעורי לאו אונאה היא עד דאיכא טפי)?
אמר רב פפא: לא קשיא (לעולם
אימא לך בהני שיעורי הויא אונאה, ו'לא יהא' דמתניתין - לאו אשיעורא קאי, אלא אפחות
מכשיעור קאי): תנא דידן קא חשיב ממטה למעלה (והכי
קאמר: סלע הפוחתת והולכת - עד כמה יכול להוציאה עד שתפחת? שיעור כך וכך; ומכיון
שהגיעה לשיעור הזה - יהא בה אונאה), תנא ברא קא חשיב מלמעלה למטה (סלע שפחתה - כמה פחתה להיות בה אונאה? מפרש כל פחיתה
גדולה שבה, כגון: שבע איסרות, או שש או חמש - הויא אונאה, עד ארבע, והיא בכלל; אבל
לתנא דידן אין ארבעה בכלל 'לא יהא'; ועל כרחך לא מיתוקמא אלא בהכי).
מאי שנא בסלע דפליגי ומאי שנא בטלית (סתם סחורה) דלא פליגי (דתנן בהו לעיל (דף מט:) שתות למקח)?
אמר רבא: מאן תנא 'טלית'? - רבי שמעון היא (דגבי סלע [גם כן] אית ליה
שתות).
אביי אמר: טלית - עד שתות מחיל איניש, דאמרי אינשי 'עשיק לגביך (הצריך לכסות גופך וגביך - קנה ביוקר) ושוי לכרסיך (למאכלך לא תקנה אלא בשווין)' ('עשיק'
לשון יוקר הוא, וחבירו ב'איזהו נשך' (לקמן דף עד.): באתרא דאמימר עשיק עפרא); סלע, כיון דלא סגי
ליה (שאינו יוצא בהוצאה) - לא מחיל.
גופא: 'עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה? רבי מאיר אומר: ארבעה
איסרות, איסר לדינר; רבי יהודה אומר: ארבע פונדיונות, פונדיון לדינר; רבי שמעון
אומר: שמונה פונדיונות, שני פונדיון לדינר;
יתר על כן (לקמיה מפרש לה: יתירה על
כן: שלא פחתה כדי אונאה) מוכרה בשויה (בסלע יפה);
עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה?
בסלע - עד שקל (סלע
הטבוע ופוחת והולך עד שקל - מותר לקיימו, שאין עשוי לרמות בו בני אדם למוכרו בסלע
יפה, לפי שפחת שלו ניכר; אבל משֶפָּחַת משקל - לא יקיימנו, לפי שבא לרמות ולמוכרו
בתורת שקל: שאין פחת שלו ניכר לגבי שקל, מתוך שהוא רחב: שבתחילה היה סלע- אינו נראה חסר משקל. שקל הוא מטבע של חצי סלע,
ודינר מטבע קטן: שנים מהם יש בשקל); בדינר - עד רובע (ואם היה דינר נפחת עד שעמד על רובע - מותר לקיימו;
קא סלקא דעתא רובע דינר קאמר; ולקמיה פריך: מאי שנא סלע דלא מצי לשהויי אלא עד
חציו, ודינר עד רובע: משחסר ועמד על פחות מרובע - לא יקיימנו דאתי לאפוקיה ברובע?); פחות מכן איסר -
אסור <להוציאה> (לקמיה
מפרש):
(זו שאמרו 'אסור לקיימה') הרי זה לא ימכרנה (לא התירו לו שימכרנה בדמיה): לא לתגר, ולא לחרם (אדם אנס), ולא להרג, מפני שמרמין בה את אחרים (ומיראה יקבלוה מידם ביפה), אלא יקבנה ויתלנה
בצואר בנו או בצואר בתו.'
אמר מר: 'בסלע - עד שקל, בדינר עד רובע'; מאי שנא בסלע עד שקל ומאי
שנא בדינר עד רובע?
אמר אביי: מאי 'רובע' דקתני? - נמי רובע שקל (מטבע קטן של חצי דינר, והוא הקרוי בגמרא 'סלע מדינה').
אמר רבא: דיקא נמי, דקא תני 'רובע' ולא קתני 'רביע'!
- שמע מינה.
למה ליה למתלייה לדינר בשקל (לימא
'בדינר עד חצי זוז')?
מלתא אגב אורחיה קא משמע לן: דאיכא דינר דאתי משקל (אם פיחת השקל עד חציו ונעשה דינר).
מסייע ליה לרבי אמי, דאמר רבי אמי: דינר הבא משקל - מותר לקיימו (ולהוציאו בדינר); דינר הבא מסלע - אסור
לקיימו (אפילו להוציאו בדינר; דמתוך שהוא
בא ממטבע עבה ורחבה - טועין בו לאמדו בשקל, ואתי לקבולי בתורת שקל).
פחות מכן איסר אסור <להוציאה>:
מאי קאמר (הא ליכא למימר 'פחות
מיכן': דאם עמד סלע על פחות משֶקֶל, או אם עמד דינר על פחות מרובע איסר - אסור
לקיימו, דמאי איריא 'איסר'? אפילו משהו נמי, דהא אמר 'בסלע עד שקל' ותו לא)?
אמר אביי: הכי קאמר: פחתה סלע יותר מכדי אונאה (יתר מכדי אונאתה, לרבי מאיר כדאית ליה, לרבי יהודה
כדאית ליה) [בשיעור] איסר – אסור (אסור להוציאה ביפה).
אמר ליה רבא: אי הכי - אפילו משהו נמי?
אלא אמר רבא: פחתה סלע איסר לדינר - אסור, וסתמא כרבי מאיר.
תנן התם [כלים פ"יב מ"ז]: 'סלע שנפסלה
והתקינה שיהא שוקל בה משקלות – טמאה (מקבלת
טומאה מעתה, שהרי עשאה כלי);
עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה?
לסלע שני דינרים; פחות מכן – יקוץ (יחתכנה לשנים; דאתי לאפוקה בשקל)'.
יתר על כן מאי? אמר רב הונא: פחות מכן יקוץ, יתר על כן יקוץ.
רבי אמי אמר: פחות מכן יקוץ, יתר על כן יקיים (דלגבי סלע - מנכרא פחיתתה, ולא מחליפה בסלע).
מיתיבי:
(בבא מציעא נב,ב)
(לעיל קתני לה, גבי סלע
שפיחתה: מוכרה בשויה לפי דמיה, ולא ביפה; אלמא מותר לקיימה:)
'יתר על כן (על
כדי אונאה: דלא פחתה כדי אונאה - לכל חד וחד כדאית ליה) מוכרה בשויה'; מאי? לאו שפחתה
יותר מכדי אונאתה?
לא, יתירה: דאכתי לא פחתה בכדי אונאתה - מוכרה בשויה (ביפה).
מיתיבי 'עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה? בסלע - עד שקל' - מאי? לאו
דפחית פורתא פורתא (וקאמר 'מותר לקיימה עד
שקל', אלמא לא מיחלפא בסלע, ותיובתא דרב הונא)?
לא, דנפיל לנורא ואפחות בחדא זימנא.
אמר מר 'יקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו'; ורמינהי: לא יעשנה
משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטותיו ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ובצואר בתו
אלא או ישחוק או יתוך ('יתוך'
לשון התכה; ולא גרסינן 'יחתוך') או יקוץ או יוליך לים המלח'!?
אמר רבי אלעזר - ואמרי לה רב הונא אמר רבי אלעזר: לא קשיא: כאן באמצע (יקבנה, דמשנקבה לא סגיא) כאן מן הצד (מן הצד לא יקבנה, לפי שהרמאי שימצאנה - יקוץ אותה
סביב עד שיוציא את הנקב, ומרמה בה את האחרים, ויוציאנה בשקל).
עד מתי מותר להחזיר בכרכים? - עד שיראה לשולחני; בכפרים? - עד ערבי
שבתות:
מאי שנא בסלע, דמפליג (בין
כפרים לכרכים), ומאי שנא בטלית דלא מפליג (דקתני
'בכדי שיראה לתגר או לקרובו', לא שנא כרך לא שנא כפר)?
אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין - בטלית בכרכין תנן
רבא אמר: טלית - כל איניש קים ליה בגוה; סלע - כיון דלאו כל איניש קים ליה
בגוה אלא שולחני - הלכך בכרכים, דאיכא שולחני, 'עד שיראה לשולחני'; בכפרים
דליכא שולחני – 'עד ערבי שבתות', דסלקין לשוקא (לקנות צורך סעודת שבת).
ואם היה מכירה - אפילו לאחר שנים עשר חדש [מקבלה הימנו, ואין לו עליו אלא תרעומת]:
היכא? אי בכרכין - הא אמרת 'עד שיראה לשולחני'? אי בכפרים - הא אמרת
'עד ערבי שבתות'?
אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן (והכי
קאמר: אם חסיד הוא - מקבלה).
אי הכי - אימא סיפא: 'אין לו עליו אלא תרעומת': למאן (מי המתרעם)? אי לחסיד (קאמר, דיש לו תרעומת על המחזיר) - לא קבולי ליקבלה
מיניה ולא תרעומת תיהוי ליה (מי
כופהו לקבל שיתרעם? טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו)?! ואלא להאיך דקבלה
מיניה ולבתר דמקבלה מיניה תרעומת תיהוי ליה?
הכי קאמר: הא אחר (שאינו
חסיד, ולא רצה לקבלה - אין לזה עליו אלא תרעומת, דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא
החזירו בזמנו) - אף על פי שאין מקבלה הימנו - אין לו עליו אלא תרעומת.
ונותנה למעשר שני ואינו חושש, [שמי שמסרב לקבל מטבע כזו] שאינו אלא נפש רעה:
אמר רב פפא: שמע מינה: האי מאן דמוקים אזוזי (מעמיד עצמו מלקבלם כשמוצא בהם פגם) - מיקרי 'נפש רעה';
והני מילי הוא דסגי להו [שהמטבע סחירה בשוק].
(מתניתין, דקתני נותנה
למעשר שני -) מסייע ליה לחזקיה, דאמר חזקיה: בא לפורטה (בא להחליף סלע חסירה בפרוטות) - פורטה בשויה (לפי חסרונה, ולא ירמה את חבירו לפורטה ביפה); בא לחללה (לחלל מעשר שני עליה) - מחללה ביפה (מחלל עליה מעשר בדמי סלע יפה; 'ביפה' = כאילו היא
יפה);
מאי קאמר ('בא לפורטה פורטה בשויה'?
מתניתין אתא לאשמועינן דכיון דפיחתה כדי אונאה - אסור להוציאה ביפה)?
הכי קאמר: 'אף על פי כשבא לפורטה (בירושלים
בפרוטות, ליקח סעודת מעשר) - פורטה בשויה (על כרחו יפרטנה בשויה, ולא ביפה; אפילו הכי 'סלע'
שמה: שאינה אלא נפש רעה), כשהוא מחללה (וכשחילל מעשר עליה) - מחללה ביפה (ואשמועינן חזקיה דמתניתיו, דקתני 'נותנה למעשר שני' –
'כאילו היא יפה' קאמר [כלומר: מחחלין מעשר שני שוה דינר על מטבע שערכו בשוק
פחות מדינר, כגון במטבע שחוק])'
למימרא דסבר חזקיה דמזלזלינן במעשר שני (לצמצם דמי פדיונו) [שמחללים
על פחות ממחירו]? והאמר חזקיה: מעשר
שני שאין בו שוה פרוטה (ואין בו כח לתפוס פדיונו,
שיתן פרוטה ויחללנה, כדאמר לקמן' ממעשרו' - ולא כל מעשר כו'), אומר "הוא וחומשו (שאני צריך להוסיף עליו) - (יהא) מחולל על מעות הראשונות (שחיללתי עליה מעשר שני, ועודן בידי - יהא אף זה
מחולל על אותו מעשר)", לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו (לחלל בשווין בצמצום, שמתוך שהוא ירא מלפחות - ונמצא
אוכלו בלא חילוף - הוא מוסיף על דמיו; הילכך פחות משוה פרוטה זה מחלל על
אותו עודף! אלמא: לא פרקינן בצמצום, וכל שכן בפחות)'!?
מאי 'ביפה'? - בתורת יפה (בשויה;
והכי קאמר: כשם שכשבא לפורטה בירושלים לא יקבלוה הימנו להדיא אלא בשויה, ויש
מזלזלין בדמיה יותר מכדי פחתה - כך כשבא לחללה - מחללה בשויה: דמים פחותים; 'בתורת
יפה': שמחלל עליה כפי דמים ודאין שלה - כך לא יחלל על זו אלא בדמים ודאין שלה), דתרי זילי לא
מזלזלינן ביה (דאף על גב דתנן 'נותן
למעשר שני' - חד זילותא אשמועינן: דמתחלל על סלע חסירה, ולא אמרינן "הרי הוא
כאסימון או כמעות הניתנות באסימון"; אבל תרי זילי: לחלל עליה מעשר בדמי סלע
יפה - לא)
[כלומר: חזקיה מתיר להשתמש במטבע שחוק שערכו פחות
מערכו הנקוב לפדיון מעשר שני רק לפי ערכו האמיתי – ואף במעט פחות מערכו
האמיתי בשוק, ולכן יש מקום לחלל עליו מעשר שני שערכו פחות משוה פרוטה].
גופא אמר חזקיה: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה – אומר: "הוא וחומשו
מחולל על מעות הראשונות", לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו.
מיתיבי:
'התרומה והביכורים (ביכורים הוקשו לתרומה, דקרינהו רחמנא 'תרומה' דאמר
מר (מכות דף יז,א): 'ותרומת
ידך' [דברים יב,יז] - אלו ביכורים) - (זר או כהן טמא האוכלו במזיד) חייבין עליהן מיתה
וחומש (זר האוכלן בשוגג דכתיב (ויקרא כב,יד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו'),
(בבא מציעא נג,א)
ואסורים לזרים (ב'לא יאכל'; ואצטריך למתנייה, משום דבעי למתנייה 'מה
שאין כאן במעשר', דאפילו איסור ליכא), והן נכסי כהן (לקדש בהן את האשה [תוספות:
וכן לכל מקח וממכר], משאין כן במעשר [שני]: סתם
משנה כרבי מאיר, דאמר: מעשר - ממון גבוה הוא, והמקדש בו לא קידש), ועולים באחד ומאה (צריכין אחד ומאה לבטל, ואין בטלין ברוב, משאינו כן
במעשר, דבטיל ברוב, ולא בעי אחד ומאה; ועל כרחך במעשר שאין לו תקנתא, לא בפדייה
ולא להעלותו לירושלים קאמר, דאי אית ליה תקנתא - אמור רבנן 'דבר שיש לו מתירין לא
בטיל'; והכא - כגון שנטמא, דלית ליה תקנתא באכילה, ואין בו שוה פרוטה, דלאו בר
פדייה הוא אם איתא לדחזקי' כו'), וטעונין רחיצת ידים (לפירות [של תרומה ובכורים],
שהידים טמאות שניות - גזרו בהן רבנן: ושני עושה שלישי בתרומה, מה שאין כן במעשר,
שאין טעון רחיצת ידים לפירות, דאמר מר: 'הנוטל ידיו לפירות - הרי זה מגסי הרוח';
והכי מוקמינן לה בחגיגה בפרק שני (דף
יח,ב)) והערב שמש (לטומאה דאורייתא); הרי אלו בתרומה ובכורים, מה
שאין כן במעשר (דאמר מר: טבל ועלה - אוכל
במעשר; ומקרא ילפינן לה ביבמות בפרק 'הערל' (דף עד,ב))';
מאי 'מה שאין כן במעשר'? לאו מכלל דמעשר בטיל ברובא, ואם איתא
דחזקיה הוה ליה 'דבר שיש לו מתירין', וכל דבר שיש לו מתירין - אפילו באלף לא בטיל?
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי
הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים
- אותיות
10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף,
ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.