מקרא: בתחתית הדף

מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

בבא מציעא דף נו

המשך פרק רביעי 'הזהב'

(בבא מציעא נה,ב)

משנה:

חמשה חומשין הן, אלו הן: האוכל תרומה (בשוגג תרומה גדולה), ותרומת מעשר (מעשר מן המעשר), ותרומת מעשר של דמאי (שהלוקח מעם הארץ צריך להפריש מספק; אבל תרומה גדולה של דמאי – ליכא, דלא חייבוהו חכמים להפריש, כדאמרינן בסוטה (דף מח,א): 'לפי ששלח בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד' - אלמא זהירין היו בה), והחלה, והבכורים - מוסיף חומש (דכל הני איקרו 'תרומה': בתרומת מעשר כתיב (במדבר יח,כו) 'והרמותם ממנו תרומת ה''; בחלה כתיב (במדבר טו,כ) 'חלה תרימו תרומה'; בבכורים כתיב (דברים יב,יז) 'ותרומת ידך', ואמר מר: אלו בכורים (מכות דף יז,א) וכל הני - חד נינהו, דמשֵם אחד הן באין);

והפודה נטע רבעי (מוסיף חומש בפדיונו; דפדיון נטע רבעי – 'קדש'-'קדש' גמר ממעשר, בפרק שני דקדושין (דף נד,ב): גבי נטע רבעי כתיב 'קדש הלולים' [ויקרא יט,כד] וגבי מעשר כתיב [ויקרא כז,ל] 'כל מעשר הארץ מזרע הארץ וגו' [קדש לה'] והני תרי נמי - חד חשיב להו, דמחד קרא נפקי, דחומש בנטע רבעי - לא כתיב, אלא ממעשר יליף) ומעשר שני שלו - מוסיף חומש ('שלו' דוקא נקט: שאם חילל של אחרים - אין מוסיף חומש: 'איש ממעשרו' כתיב (ויקרא כז,לא));

הפודה את הקדשו (ולא של אחרים: 'המקדיש' כתיב [ויקרא כז, פסוקים טו,יט]) - מוסיף חומש;

הנהנה (בשוגג) שוה פרוטה מן ההקדש - מוסיף חומש (דחייב קרבן מעילה וחומש);

והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו - מוסיף חומש.

גמרא:

אמר רבא: קשיא ליה לרבי אלעזר (משנתינו היתה קשה לרבי אלעזר בן פדת): 'תרומת מעשר של דמאי' - וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה (להוסיף על תרומת מעשר של דמאי חומש)? (שאין הפרשתו אלא מדבריהם.)

אמר רב נחמן אמר שמואל: הא מני? - רבי מאיר היא, דאמר 'עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה', דתניא: 'המביא גט ממדינת הים (לאשה שעשאו בעלה שליח להוליכו לגרש - הצריכוהו לומר 'בפני נכתב ונחתם'; והתם מפרש: לפי שאין בקיאין לשמה, ואין עדים מצויין לקיימו): נתנו לה ולא אמר לה "בפני נכתב ובפני נחתם" – (מי שנשאה על ידי גט זה) יוציא, והולד ממזר - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אין הולד ממזר; כיצד יעשה? יטלנו ממנה, ויחזור ויתננו לה בפני שנים, ויאמר לה "בפני נכתב ובפני נחתם".' ולרבי מאיר - משום דלא אמר לה "בפני נכתב ובפני נחתם" - יוציא והולד ממזר?

אִין, רבי מאיר לטעמיה, דאמר רב המנונא משמיה דעולא: אומר היה רבי מאיר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין - יוציא והולד ממזר.

מתיב רב ששת: (גבי מעשר שני של דמאי קתני לה [דמאי פ"א מ"ב]:) 'מחללין אותו כסף על כסף נחושת על נחושת כסף על נחושת ונחושת על הפירות (ואפילו חוץ לירושלים), ויחזור ויפדה את הפירות (ויעלה הכסף לירושלים דכתיב (דברים יד) 'וצרת הכסף') - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: יעלו פירות ויאכלו בירושלים' (ולא הזקיקוהו לכך לחזור ולחללן, ואם רוצה - מעלה הפירות עצמן, דהקילו בו); - (מסקנא דתיובתא דאותיב רב ששת היא:) ומי מחללינן כסף על נחושת (והכי קאמר: שמענו לרבי מאיר דמיקל בפדיון דמאי, לחללו כסף על כסף, כסף על נחושת; ובמעשר ודאי מי מחללינן כי האי גוונא? אפילו כסף על נחושת - דדמי לפדיון)? והא תנן [מעשר שני פ"ב מ"ו]: 'סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו (ורוצה ליהנות בשל חולין) - מביא בסלע מעות (נחושת מביא בדמי סלע), ואומר: "כל מקום שישנה סלע של מעשר שני מחוללת על מעות הללו" (נמצאו שתיהן חולין, והמעות מעשר) ובורר את היפה שבהן ומחללו עליה (ומחלל עליה המעות הללו, ותהא היא מעשר, והמעות והסלע השני - חולין כבראשונה),

(בבא מציעא נו,א)

מפני שאמרו 'מחללין אותו כסף על נחשת מדוחק (כלומר: לפיכך הזקיקוהו לכל אלה: לחללו תחילה במעות, וחוזר ומחלל המעות, ולא אמרו שיטול היפה שבהן ויאמר "אם זו של מעשר - הרי טוב, ואם זו של חולין - הרי של מעשר מחוללת על זו", מפני שאמרו 'מחללין כסף על נחושת מדוחק', אבל כסף על כסף - לאו דרך חילול הוא; ואפילו מדוחק נמי לא; וכיון דאף כסף על נחושת לא התירו אלא בדוחק), לא שיקיים כן אלא שחוזר ומחללן על הכסף (שבזיון מעשר הוא! ועוד שהפרוטות מחלידות); קתני מיהת (גבי מעשר ודאי) 'מחללין מדוחק': מדוחק – אִין, שלא מדוחק לא (וכיון דאמר 'כסף על נחושת: מדוחק – אִין, שלא מדוחק – לא', וגבי דמאי תנא 'מחללין' - אלמא לרבי מאיר לא עשו בו חיזוק)!

אמר רב יוסף: אף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו - מחמיר הוא באכילתו (של מעשר שני של דמאי, ומתניתין - באכילה קאי), דתניא: 'לא התירו (לחבר הלוקח דמאי) למכור דמאי (שימכרנו לאחרים עד שיעשר), אלא לסיטון (חבר) בלבד (לא הצריכוהו לעשר אלא מוכרו כשהוא דמאי, והלוקחו ממנו יפריש מעשרותיו: שהכל יודעין שהסיטון מכמה עמי הארץ לוקח, שהסיטון מן המשפיעין למכור במדה גסה הוא, דרכו לקנות פירות מרובין ומוכרן לחנוונים) ובעל הבית (הלוקח מעם הארץ) בין כך ובין כך (בין שבא לחזור ולמכור במדה גסה לחנוונים כסיטון, בין שבא לחזור ולמכור במדה דקה כחנוונים בחנות, פרוטה פרוטה) צריך לעשר (קודם שימכור, לפי שהלוקח ממנו סבור שהן מפירות ארצו, וכיון שהוא חבר - מחזיקין אותו בחזקת שעישר, ואין מפרישין) - דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אחד הסיטון ואחד בעל הבית (שבא למכור במדה גסה כדרך המשפיעין וכדרך הסיטונות) מוכר, ושולח לחבירו, ונותן לו במתנה - ואינו חושש (שחזקה: כל המוכרים ונותנין במדה גסה - בחזקת שלא עישרו דמאי הם, והלוקח מהם מעשר ואוכל; במסכת דמאי (פ"ב מ"ה) מפרש 'איזו מדה גסה ביבש: שלשה קבין; בלח: שוה דינר')'.

מתיב רבינא [דמאי פ"ה מ"ג]: 'הלוקח מן הנחתום (עם הארץ) מעשר מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה, ואפילו מדפוסים הרבה (אין הככרות דומות זו לזו, ויש לומר שנחתום הזה לקח ככרות של דפוס זה מאיש אחד, וככרות של דפוס זה מאיש אחר, ועמי הארץ יש מהם שמעשרין ויש מהן שאין מעשרין, ושמא זה לא עישר וזה עישר, והמפריש מזה על זה מפריש מן החיוב על הפטור, ואין שֵם מעשר חל עליו, ונתן טבל לכהן או מן הפטור על החיוב, ואין שֵם מעשר חל עליו, ונמצא שאין שכנגדו מתוקן - לא חיישינן בדמאי להכי, ותלינן למימר מחד גברא זבין) - דברי רבי מאיר'; (ואי עשו חיזוק כשל תורה) בשלמא מן הצוננת על החמה (אף על פי שהחמה יפה מן הצוננת - לא חיישינן,) כדרבי אילעאי, דאמר רבי אילעאי: 'מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה? - שנאמר (במדבר יח,לב) ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו [ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו]; אם אינו קדש - נשיאת חטא למה? מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה'; אלא אפילו מדפוסים הרבה ליחוש דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב?

('קשיא' לא גרסינן, דאביי תרוצי קא מתרץ)

אמר אביי:

רבי אלעזר (דקשיא ליה 'וכי עשו חיזוק כו') - שפיר קא קשיא ליה, ושמואל (דשני: 'הא מני? - רבי מאיר היא' ואייתי ראיה מן המביא גט) - לא שפיר קא משני ליה (כדמפרש ואזיל:)! דקשיא ליה לרבי אלעזר מיתה דבידי שמים (וכי עשו חיזוק בתרומת מעשר של דמאי, שהיא קלה: שאפילו תרומה ודאית אינה אלא במיתה בידי שמים זר האוכלה), ומשני ליה שמואל (שעשו חיזוק לדבריהם באשת איש שאיסור תורה שבה מיתה בידי אדם והיא חמורה) מיתת בית דין: דלמא שאני מיתת בית דין, דחמירא?

ורב ששת (דאותביה לשמואל מחילול, שלא עשו בו חיזוק בחילול של דמאי) - לא שפיר קא מותיב ליה: דקאמרי אינהו 'מיתה' ומותיב רב ששת לאו (דהא חילול - כי לא עביד ליה שפיר - לאו בעלמא הוא:) דכתיב (דברים יב,יז) לא תוכל לאכול בשעריך [מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך]; ולמאי דמותיב רב ששת - רב יוסף שפיר קא משני ליה (דאף על פי שמיקל רבי מאיר בפדיונו כו')!

אלא רבינא: עד דמותיב מנחתום - לסייע ליה מפלטר (פלטר הוא לענין ככרות כסיטון; לענין תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכר לחנוונים ולנחתומים), דתנן [דמאי פ"ה מ"ד]: 'הלוקח מן הפלטר - מעשר מן כל דפוס ודפוס, דברי רבי מאיר' (אלמא חייש דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור) [ולפי זה רבי מאיר סובר שעשו לדבריהם חזוק כשל תורה, כשמואל]! אלא מאי אית לך למימר 'פלטר' (מאי שנא דחייש על הפלטר)? (משום) מתרי תלתא גברא זבין? נחתום נמי מחד גברא הוא זבין (נחתום נמי, דלא חייש ליה רבי מאיר - לא תקשי לך, דקסבר: נחתום - מתוך שאינו לוקח הרבה ביחד - תלינן למימר מחד גברא זבין, ויש אדם אחד עושה ככרות בדפוסין חלוקין)!?

רבא אמר: שמואל שפיר קא משני ליה: שֵם 'מיתה' בעולם [ולא שנא בידי אדם או בידי שמים].

משנה:

אלו דברים שאין להם אונאה (בגמרא מפרש טעמא): העבדים, והשטרות (המוכר שטרות לגבות חוב שבתוכו ויטלנו לעצמו), והקרקעות, וההקדשות (גזבר המוכר הקדש, או המוכר עולתו שנפל בו מום); אין להן תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה (אם טבח או מכר; ומשום הקדשות אצטריך למיתנייה, דאילו עבדים ושטרות וקרקעות - לא שייך למימר, דאילו תשלומי ארבעה וחמשה אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד!);

שומר חנם אינו נשבע [עליהם] (שלא פשע, שלא הזקיקתו תורה לישבע עליהן), ונושא שכר אינו משלם [עליהם] (אם נגנבו ממנו).

רבי שמעון אומר:

(בבא מציעא נו,ב)

[המשך המשנה:]

קדשים שהוא חייב באחריותן (אמר "הרי עלי עולה", והפרישה והוממה ומכרה) - יש להן אונאה (דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה - דידיה היא, ו'אל תונו איש את אחיו' [ויקרא כה,יד] קרינא ביה), ושאינו חייב באחריותן (כגון דאמר "הרי זו") - אין להן אונאה.

רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, בהמה, ומרגלית - אין להם אונאה (מפרש טעמא בגמרא בברייתא).

אמרו לו: לא אמרו אלא את אלו.

גמרא:

מנהני מילי?

דתנו רבנן [דומה לספרא בהר פרשתא ג הלכות א-ג]: '(ויקרא כה,יד) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך [אל תונו איש את אחיו] - דבר הנקנה מיד ליד (הזהיר עליו ב'בל תונו'):

יצאו קרקעות שאינן מטלטלים,

יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות (דכתיב 'והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה,מו) - הוקשו לאחוזה),

יצאו שטרות, דכתיב 'וכי תמכרו ממכר' - שגופו מכור וגופו קנוי,

יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי ואינן עומדין אלא לראיה שבהם; מכאן (מדלא אמעוט שטרות אלא משום דאין גופן קנוי ומכור) אמרו: המוכר שטרותיו לבשם (לצור בהם אבקת סממנין; נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן הוא) - יש להם אונאה (דגופן קנוי ומכור).'

פשיטא (מאי שנא מכל מטלטלי דעלמא)!?

לאפוקי מדרב כהנא, דאמר 'אין אונאה לפרוטות (סתם מוכר שטרות לבשם - אין שם המקח של איסר ביחד אלא של פרוטות)' - קא משמע לן יש אונאה לפרוטות.

'הקדשות' - אמר קרא (שם) [אל תונו איש את] אחיו – אחיו, ולא הקדש'.

מתקיף לה [את הלימוד בברייתא לעיל: 'מיד עמיתך'- דבר שנקנה מיד ליד, יצאו קרקעות] רבה בר ממל: כל היכא דכתיב 'ידו' - ידו ממש הוא (דקדייקת לעיל מיד עמיתך מטלטלים דוקא הנקחין מיד אל יד)? אלא מעתה: דכתיב [במדבר כא,כו: כי חשבון עיר סיחן מלך האמרי הוא, והוא נלחם במלך מואב הראשון] ויקח את כל ארצו מידו [עד ארנן] - הכי נמי דכל ארעא בידיה הוה נקיט לה? אלא – מרשותו; הכא נמי מרשותו (הכא נמי 'מרשות עמיתך קאמר, ואפילו קרקעות נמי במשמע)!

וכל היכא דכתיב 'ידו' - לאו ידו ממש הוא? והתניא: '(שמות כב,ג) אם המצא תמצא בידו [הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם] - אין לי אלא ידו (בזמן שלקחה בידו); גגו חצירו וקרפיפו מנין (שאם נכנסה שם, ונעל בפניה לגנבה - מנין שקנתה לו חצירו ומתחייב כפל)? - תלמוד לומר: 'אם המצא תמצא' - מכל מקום'; טעמא דכתב רחמנא 'אם המצא תמצא', הא לאו הכי - הוה אמינא: כל היכא דכתב 'ידו' - ידו ממש הוא; ותו תניא: '[דברים כד,א: כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת] ונתן בידה [ושלחה מביתו]; אין לי אלא ידה, גגה חצירה וקרפיפה מנין? - תלמוד לומר: 'ונתן' מכל מקום (מדלא כתיב 'ובידה יתננו'); טעמא דכתב רחמנא 'ונתן', הא לאו הכי הוה אמינא כל היכא דכתב 'ידו' - ידו ממש! אלא: כל 'ידו' - ידו ממש הוא, ושאני התם ('ויקח את כל ארצו' [במדבר כא,כו]), דליכא למימר הכי, אלא ברשותו.

בעי רבי זירא: שכירות - יש לו אונאה או אין לו אונאה? 'ממכר' אמר רחמנא, אבל לא שכירות? או דלמא לא שנא?

אמר ליה אביי: מי כתיב 'ממכר לעולם'? 'ממכר' סתמא כתיב, והאי נמי ביומיה - מכירה היא.

בעי רבא: חטין וזרען בקרקע – מהו?: יש להם אונאה (אם מכרן) או אין להם אונאה?" כמאן דשדיין בכדא דמיין, ויש להם אונאה? או דלמא בטלינהו על גב ארעא (ואין אונאה לקרקעות)? (ובשלא השרישו קאי.)

היכי דמי: אילימא דאמר איהו "שדאי בה שיתא (זרעתי בה שש סאין)" ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה אלא חמשה? והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר!? (דמקח טעות הוא, דהא בהדיא פירש בחזקת כן, ואינו כן! וכיון שהמקח טעות הוא - אפילו בטיל להו אגב ארעא חוזר: דנהי דאימעיט קרקעות מדין אונאה - מדין מקח טעות לא אימעיט, שהרי אין זה מכר, דאדעתא דהכי לא זבן!?)

אלא דאמר איהו "שדאי בה כדאבעי לה (כמה שצריך לקרקע, דמידי דאומדנא דשכיח דטעו - הוי כדין אונאה)" ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאבעי לה - יש להם אונאה או אין להם אונאה?: כמאן דשדי בכדא דמיין, ויש להם אונאה? או דלמא בטלינהו אגב ארעא?

נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהן (אם הודה במקצת, כגון טענו "פסקת עמי לזרוע ו' שמסרתי לך, וזרעת חמש" והוא אומר "זרעתי חמש ומחצה")?: כמאן דשדיין בכדא דמיין, ונשבעין עליהן? או דלמא בטלינהו אגב ארעא, ואין נשבעין עליהן?

עומר מתירן (קסלקא דעתא אגידולין דידהו קמיבעיא ליה, ולהכי קמהדר 'אי דאשרוש קודם לעומר') או אין עומר מתירן?

היכי דמי: אי דאשרוש - תנינא (דעומר מתיר את גידוליהן, במסכת מנחות (דף עא,א) והתם מפרש טעמא); אי דלא אשרוש (בשעת הבאת עומר) – תנינא (דאין עומר מתירן), דתנן [חלה פ"א מ"א]: 'אם השרישו קודם לעומר - עומר מתירן, ואם לאו - אסורין עד שיבא עומר הבא'!?

לא, צריכא דחצדינהו (מן החדש, והיו צריכין שיתירם עומר לאכילה) וזרעינהו קודם לעומר, ואתא ליה עומר וחליף עילוייהו, ולא אשרוש קודם לעומר [וזרעינהו קודם לעומר וחלף ליה עומר עלייהו בדלא אשרוש] -

(בבא מציעא נז,א)

מהו למינקט ומיכל מינייהו (כלומר: אגידולין דידהו לא מבעיא לן, שהרי אפילו התיר עומר של אשתקד את הזרעים קודם שנזרעו, וזרעם קודם העומר ולא השרישו - הוו הגידולין אסורין עד שיבא עומר הבא; כי קא מיבעי ליה לנקוטי מן הזרעים שבקרקע ומיכל לאחר העומר)?: כמאן דשדיין בכדא דמי, ושרינהו עומר (שהעומר מתיר את התלושין חדשים של שנה זו, ואת גידולין המחוברין שהשרישו)? או דלמא בטלינהו אגב ארעא (וכקרקע בעלמא דמו, ולא שייך עומר גבייהו למשרינהו)?

תיקו.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.