מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
בבא מציעא דף
נז
המשך פרק רביעי 'הזהב'
(בבא מציעא נו,ב)
בעי רבא: חטין וזרען בקרקע – מהו?: יש להם אונאה (אם מכרן) או אין להם אונאה?" כמאן דשדיין בכדא
דמיין, ויש להם אונאה? או דלמא בטלינהו על גב ארעא (ואין אונאה לקרקעות)? (ובשלא השרישו קאי.)
היכי דמי: אילימא דאמר איהו "שדאי בה שיתא (זרעתי בה שש סאין)" ואתו סהדי ואמרי דלא
שדא בה אלא חמשה? והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה
חוזר!? (דמקח טעות הוא, דהא בהדיא פירש
בחזקת כן, ואינו כן! וכיון שהמקח טעות הוא - אפילו בטיל להו אגב ארעא חוזר: דנהי
דאימעיט קרקעות מדין אונאה - מדין מקח טעות לא אימעיט, שהרי אין זה מכר, דאדעתא
דהכי לא זבן!?)
אלא דאמר איהו "שדאי בה כדאבעי לה (כמה שצריך לקרקע, דמידי דאומדנא דשכיח דטעו - הוי
כדין אונאה)" ואיגלאי מילתא דלא שדא בה כדאבעי לה - יש להם אונאה או אין להם
אונאה?: כמאן דשדי בכדא דמיין, ויש להם אונאה? או דלמא בטלינהו אגב ארעא?
נשבעין עליהן או אין נשבעין עליהן (אם
הודה במקצת, כגון טענו "פסקת עמי לזרוע ו' שמסרתי לך, וזרעת חמש" והוא
אומר "זרעתי חמש ומחצה")?: כמאן דשדיין בכדא דמיין, ונשבעין עליהן? או דלמא
בטלינהו אגב ארעא, ואין נשבעין עליהן?
עומר מתירן (קסלקא דעתא אגידולין
דידהו קמיבעיא ליה, ולהכי קמהדר 'אי דאשרוש קודם לעומר') או אין עומר מתירן?
היכי דמי: אי דאשרוש - תנינא (דעומר
מתיר את גידוליהן, במסכת מנחות (דף
עא,א) והתם מפרש טעמא); אי דלא אשרוש (בשעת הבאת עומר) – תנינא (דאין עומר מתירן), דתנן [חלה פ"א מ"א]: 'אם השרישו קודם לעומר - עומר מתירן, ואם לאו -
אסורין עד שיבא עומר הבא'!?
לא, צריכא דחצדינהו (מן
החדש, והיו צריכין שיתירם עומר לאכילה) וזרעינהו קודם לעומר, ואתא ליה עומר וחליף
עילוייהו, ולא אשרוש קודם לעומר [וזרעינהו
קודם לעומר וחלף ליה עומר עלייהו בדלא אשרוש] -
(בבא מציעא נז,א)
מהו למינקט ומיכל מינייהו (כלומר:
אגידולין דידהו לא מבעיא לן, שהרי אפילו התיר עומר של אשתקד את הזרעים קודם
שנזרעו, וזרעם קודם העומר ולא השרישו - הוו הגידולין אסורין עד שיבא עומר הבא; כי
קא מיבעי ליה לנקוטי מן הזרעים שבקרקע ומיכל לאחר העומר)?: כמאן דשדיין בכדא דמי,
ושרינהו עומר (שהעומר מתיר את התלושין
חדשים של שנה זו, ואת גידולין המחוברין שהשרישו)? או דלמא בטלינהו אגב ארעא (וכקרקע בעלמא דמו, ולא שייך עומר גבייהו למשרינהו)?
תיקו.
אמר רבא אמר רב חסא: בעי רבי אמי: (הא
תנן לה במתניתין דאין להו: לכל הנך דמתניתין -) אונאה אין להם, ביטול מקח (יותר משתות) יש להם (מי
אמרינן מ'אל תונו' (ויקרא
כה,יד) הוא דאימעוט, והא לאו בכלל אונאה
הוא, אלא מקח טעות הוא)? או (דלמא) אין להן (כיון דלאו דבר שבמדה הוא, ולא אטעייה בדיבוריה -
כשאר דין אונאה הוא)?
אמר רב נחמן הדר אמר רב חסא: פשיט רבי אמי: אונאה אין להם, ביטול מקח יש
להם.
רבי יונה אמר אהקדשות, רבי ירמיה אמר אקרקעות, ותרוייהו משמיה דרבי יוחנן
אמרו: אונאה אין להם, ביטול מקח יש להן; (ר'
יונה ור' ירמיה - מילתא באפי נפשייהו אמרי, ולאו אדרבי אמי קיימי, אלא: רבי
[ירמיה] אקרקעות, ורבי [יונה] אהקדשות אמרי משמיה דרבי יוחנן 'אונאה אין להם ביטול
מקח יש להן'):
מאן דאמר אהקדשות (אמרהּ
רבי יוחנן) - כל שכן אקרקעות (דאקרקעות
נמי אמר: דכיון דאשמועינן דביטול מקח - לאו בכלל אונאה הוא, מהיכא אימעיט? אי
דהקדשות קחשיב ליה מקח טעות - אף על גב דליכא טעות כלפי שמיא - ואפילו הכי אמרינן
ביטול מקח - כל שכן דלגבי חבריה, דאיכא למימר טעה ואדעתא דהכי לא אקנייה - כל שכן
דהדר);
מאן דאמר אקרקעות (אמרה) - אבל אהקדשות לא (דאילו גבי הדיוט אמרינן 'טעה', ואדעתא דהכי לא אקני,
אבל אהקדש - ליכא למימר הכי; וכיון דליתנהו בדין אונאה – 'טעות' נמי לא אמרינן בהו), כדשמואל, דאמר
שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה – מחולל (כדאמרן: דאימעוט מאונאה, וטעות נמי ליכא בהו - דמאן
טעה?).
תנן התם (במסכת תמורה (פ"ה מ"ה; דף כו,ב)): '(רישא
דמתניתין הכי: 'האומר "הרי זו תחת זו", "זו תמורת זו",
"זו חלופי זו" - הרי זו תמורה; "זו מחוללת על זו" - לא אמר
כלום, שאין קרבן תמים מתחלל; ו)אם היה קודש בעל מום - יצא לחולין, וצריך לעשות
לו דמים' (אם אין זו של חולין יפה כשל הקדש
- מוסיף עליה מעותיו עד כדי דמי הקדש).
אמר רבי יוחנן: 'יצא לחולין' - דבר תורה (ואפילו אין זו יפה כמותה, כדאמר: דאמעיט באונאה), 'וצריך לעשות לו
דמים' – מדבריהם; וריש לקיש אמר" אף 'צריך לעשות לו דמים' מן
התורה (דגבי הקדשות 'ערכך'
כתיבא בכולהו [ויקרא כז], וקסבר 'ערכך' - שוויו משמע; ורבי
יוחנן סבר 'ערכך': כל דמים שיערכוהו משמע ליה: אם זול אם יוקר).
במאי עסקינן? אילימא בכדי אונאה - בהא לימא ריש לקיש 'צריך לעשות לו דמים
דבר תורה'? והתנן 'אלו דברים שאין להם אונאה: הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות'?
אלא ביטול מקח? בהא לימא רבי יוחנן 'צריך לעשות לו דמים מדבריהם'?
וה אמר רבי יונה 'אהקדשות', ורבי ירמיה אמר 'אקרקעות', ותרוייהו משמיה דרבי יוחנן
אמרי 'אונאה אין להם, ביטול מקח יש להם' (לרבי
יונה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן)!?
לעולם בביטול מקח, ו(אליבא
דרבי יונה) איפוך דרבי יוחנן לריש לקיש ודריש לקיש לרבי יוחנן (אבל אליבא דרבי ירמיה לא תיפוך, דהא לר' ירמיה אליבא
דרבי יוחנן הקדשות אין להם בטול מקח, דמ"ד אקרקעות אבל אהקדשות לא – כדשמואל,
וה"נ איתא בתמורה: לרבי יונה איפוך, וקמיפלגי ר"ל ור' יוחנן: מאן דאמר
אין להן ביטול מקח אית ליה דשמואל: דכיון דאימעיט מאונאה לא שנא שתות לא שנא יתר
משתות, דאילו גבי הדיוט אמרינן 'טעה', אבל בהקדש ליכא למימר טעות).
במאי קמיפלגי?
בדשמואל, דאמר שמואל 'הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל': מר אית ליה
דשמואל, ומר לית ליה דשמואל (קסבר:
כיון דאיכא יתר משתות - לאו דרך מקח הוא; וכיון דלגבי מקח לאו מידי הוא - גבי
חילול נמי לאו מידי עבד).
איבעית אימא: דכולי עלמא אית להו דשמואל, והכא בהא קמיפלגי: מר סבר: שחיללו
– אִין (דהא אימעיט מאונאה לא שנא גדולה
ולא שנא קטנה), לכתחלה – לא (ודבר תורה ד'ערכך' -
שוויו משמע), ומר סבר: אפילו לכתחלה ('ערכך'
- כל דהו משמע, הלכך לאפקועי איסוריה; ואפילו מדרבנן שרי; ומיהו לאחר זמן ישלם).
איבעית אימא: לעולם בכדי אונאה (וקאמר:
דבר תורה - ואפילו בכדי אונאה: צריך לעשות דמים דבר תורה), ולא תיפוך (דאי מפכת לה קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן: דאילו
לדידיה לא מצי לתרוצי 'אין להן אונאה', דמתניתין כרב חסדא: דפחות מכדי אונאה חוזר,
מדאמר רבי יוחנן 'אונאה אין להן, ביטול מקח יש להן' - מכלל ד'אונאה אין להן' דקאמר
– 'אין מחזירין להן אונאה' הוא, אבל ריש לקיש כי מותבת ליה ממתניתא - מוקי
לה כרב חסדא), ובדרב חסדא קמיפלגי, דאמר: מאי 'אין להם אונאה' (דגבי הקדשות)? - אינן בתורת אונאה:
(בבא מציעא נז,ב)
דאפילו פחות מכדי אונאה – חוזר.
מיתיבי: 'רבית ואונאה להדיוט, ואין רבית ואונאה להקדש' (אין איסור אונאה ואיסור רבית נוהג בהקדש ולקמיה מפרש
היכי דמי רבית דהקדש)'; מי אלימא ממתניתין, דאוקימנא בתורת אונאה?
הכי נמי 'רבית ודין אונאה להדיוט (שתות), ואין רבית ודין אונאה להקדש (דאפילו פחות מכדי אונאה - חוזר)'.
אי הכי - היינו דקתני סיפא: 'זה חומר בהדיוט מבהקדש' (בתמיה: והא חומרא דהקדש הוא)?
(ומשני: כי קתני 'חומר
דהדיוט' -) א'רבית' (קאי).
ליתני נמי 'זה חומר בהקדש מבהדיוט' – א'אונאה' (ומשום אונאה ליתני נמי 'זה חומר בהקדש')?
הכי? השתא: בשלמא 'זה חומר בהדיוט מבהקדש' - ותו לא; אלא הקדש: 'זה
חומר' ותו לא (בתמיה)?
רבית דהקדש היכי דמי?:
אילימא דאוזפיה גזבר (שהלוה
להדיוט)
מאה במאה ועשרים - והלא מעל הגזבר (שהוציא
מעות הקדש לחולין, ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום, ושוגג הוא אצלו: כסבור שמותר,
משום שכר הקדש), וכיון שמעל הגזבר - יצאו מעותיו לחולין, והוו להו [מעות] דהדיוט (של
גזבר, שהרי עליו לשלם להקדש קרן וחומש)!?
אמר רב הושעיא: הכא במאי עסקינן? כגון שקיבל עליו לספק סלתות (האי דקתני 'אין רבית להקדש' - לאו בהלואה
קאי, אלא בהדיוט שקיבל מעות מן הלשכה מן הגזבר לספק סלתות כל השנה למנחות של צבור:) מארבע (ארבע סאין בסלע) ועמדו משלש (והוקרו ועמדו משלש סאין בסלע), כדתניא: המקבל עליו לספק
סלתות מארבע, ועמדו משלש - מספק מארבע; משלש ועמדו מארבע - מספק מארבע, שיד הקדש
על העליונה (דאילו הדיוט - אסור לפסוק
על פירות עד שיצא השער, וכאן - אפילו לא יצא השער עדיין - לארבע פוסקין).
רב פפא אמר: (לעולם בהלואה דאוזיף מאה
במאה ועשרין; ודקשיא לך 'הלא מעל?') הכא באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן (שהלוה הגזבר מהן להדיוט, דאין בהן מעילה, ואין על
הגזבר לשלם, אלא שליח בעלמא הוא), כדשמואל, דאמר שמואל: בונין בחול ואחר כך מקדישין (כשהן בונין בניני הקדש, לא היו קונין האבנים והטיט
ממעות הקדש, כדי שלא יבואו האומנין והעם לידי מעילה אם ישבו עליהם או אם יהנו מהם,
אלא לוקחין בהקפה, והרי הן חול עד שיבָנו בחומה, ומִשֶהן בנויות בחומה -
נותנין מעות הקדש, ולוקחין אותן, והוא הקדשן; או אם התנדב אדם אבנים -
נותנן לבנאי, ואינו קורא שֵם 'הקדש' עליהן עד שיתננו בבנין; הלכך לא מעל הגזבר).
אין בהן תשלומי כפל [ולא
תשלומי ארבעה וחמשה]:
מנהני מילי?
דתנו רבנן [דומה למכילתא דרבי ישמעאל
משפטים - מסכתא דנזיקין פרשה טו]: '[שמות
כב,ח: על כל דבר פשע: על שור על חמור
על שה על שלמה - על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר
ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו] 'על כל דבר פשע' (סיפיה דקרא משתעי בטוען טענת גנב או בגנב עצמו) – כלל; 'על שור על חמור
על שה על שלמה' – פרט; 'על כל אבדה אשר יאמר' - חזר וכלל; כלל ופרט וכלל
- אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש: דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר
המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו
שטרות, שאף על פי שמטלטלין - אין גופן ממון'; הקדשות - אמר קרא (שם) '[ל]רעהו' רעהו - ולא הקדש.
'ולא תשלומי ארבעה וחמשה' - מאי טעמא?
תשלומי 'ארבעה' ו'חמשה' אמר רחמנא, ולא תשלומי שלשה וארבעה (שלשה לְשֶה וארבעה לשור; דכיון דאימעיט מכפל - בצר
להו חדא: שהכפל בטובח ומוכר בכלל תשלומי ארבעה וחמשה).
שומר חנם אינו נשבע:
מנהני מילי?
דתנו רבנן: '[שמות כב,ו: כי
יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים (לקמן ב'השואל' (דף צד,ב) אמרינן: פרשה ראשונה
נאמרה בשומר חנם, שניה - בשומר שכר; וכתוב בפרשה ראשונה [שמות כב,ו] 'ונקרב בעל הבית וגו' ואוקימנא לשבועה ב'המפקיד' (לעיל דף מא,ב)) 'כי יתן איש אל רעהו' – כלל; 'כסף או כלים' פרט; 'לשמור' - חזר
וכלל: כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש: דבר המטלטל וגופו
ממון - אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים
שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות: שאף על פי שמטלטלין - אין גופן ממון. 'הקדשות' - אמר
קרא 'רעהו' – רעהו, ולא של הקדש'.
נושא שכר אינו משלם:
מנהני מילי?
דתנו רבנן [דומה לספרא ברייתא דרבי
ישמעאל פרשה א הלכה ח]: '[שמות כב,ט: כי
יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר ומת או נשבר או נשבה אין ראה] 'כי יתן איש אל
רעהו' – כלל; 'חמור או שור או שה' – פרט; 'וכל בהמה לשמור' -
חזר וכלל; כלל ופרט וכלל - אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש דבר המטלטל
וגופו ממון - אף כל דבר המטלטל וגופו ממון; יצאו קרקעות שאינן מטלטלין; יצאו עבדים
שהוקשו לקרקעות; יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין - אין גופן ממון; 'הקדשות' אמר קרא
'רעהו' – רעהו, ולא של הקדש'.
שומר חנם אינו נשבע:
ורמינהו [שקלים פ"ב מ"א]: 'בני העיר ששלחו
את שקליהן (שקלים של אדר לקרבנות
צבור)
ונגנבו (מן השלוחין) או שאבדו: אם
משנתרמה התרומה (אם כשבאו לדין כבר נתרמה
התרומה; שהיו תורמין הלשכה בשלש קופות)
(בבא מציעא נח,א)
נשבעין לגזברין (שלא
פשעו בהן, שהן בעלי הדין; דמכיון שתרמו את הלשכה - אין אחריות אבידה על הבעלים אלא
על ההקדש, כדאמרינן לקמן: 'תורמין על האבוד' שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח
שקלו ואבד, ואינו יודע עכשיו שאבד), ואם לאו (שנודע להם מקודם לכן) - (שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים
תחתיהם; לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים:) נשבעין [הגזברין] לבני העיר, ובני העיר שוקלין אחרים
תחתיהן; נמצאו (קאי א'אבדו') או שהחזירום הגנבים (קאי א'נגנבו') - אלו ואלו שקלים הם (דכיון דקדוש - קדוש), ואין עולין להם לשנה הבאה.'!?
אמר שמואל: הכא - בנושא שכר עסקינן, ונשבעין ליטול שכרן (כלומר: שבועה זו - לא ליפטר מתשלומין היא, דלאו שומר
חנם נשבע על הפשיעה, ולא נושא שכר משלם בגניבה ואבידה כי מתניתין; ושבועה זו - כדי
ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן, וגובין שכרן מן בני העיר; ולקמיה פריך: והא כיון
דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר - לא השלים עבודתו, אין לו ליטול
שכר!?).
אי הכי 'נשבעין לגזברין' (בתמיה: והלא אין שכרן אלא על בני העיר) - '(נשבעים) לבני העיר' מבעי ליה (מפני שההפסד על ההקדש)!?
אמר רבה: נשבעין לבני העיר (ליטול
שכרן ו)במעמד
גזברין, כי היכי דלא נחשדינהו, ואי נמי כי היכי דלא לקרו להו פושעים.
והא 'נגנבו או שאבדו' קתני, ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב!
והכא נמי: נהי דשלומי לא משלמי - אגרייהו מיהא לפסיד (שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה, ועל מנת כן היו
נוטלין שכר, והרי לא השלימו מלאכתן).
אמר רבה: 'נגנבו' - בלסטין מזויין (דאונס הוא, ולשמירה זו לא קבלו עליהם); 'אבדו' -
שטבעה ספינתו בים.
רבי יוחנן אמר: הא מני? - רבי שמעון היא, דאמר (בבא מציעא פ"ז מ"ז; במסכת שבועות דף מב,ב): 'קדשים (שהמפקיד) שחייב באחריותן (הלכך כדידיה דמי לרבי שמעון, והכא נמי חייבין כל בני
העיר לשקול אחרים תחתיהן) יש להן אונאה ונשבעין עליהם' (בכדי גרס לה, ומאן דגריס לה - לא ידע שאמר רבי שמעון
בהדיא לגבי שבועה, והוצרך ללמדה ממשנתנו).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי
הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך
הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון
הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.