מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
בבא מציעא דף נח
המשך פרק רביעי 'הזהב'
(בבא מציעא נז,ב)
שומר חנם אינו נשבע:
ורמינהו [שקלים פ"ב מ"א]: 'בני העיר ששלחו
את שקליהן (שקלים של אדר לקרבנות
צבור)
ונגנבו (מן השלוחין) או שאבדו: אם
משנתרמה התרומה (אם כשבאו לדין כבר נתרמה
התרומה; שהיו תורמין הלשכה בשלש קופות)
(בבא מציעא נח,א)
נשבעין לגזברין (שלא
פשעו בהן, שהן בעלי הדין; דמכיון שתרמו את הלשכה - אין אחריות אבידה על הבעלים אלא
על ההקדש, כדאמרינן לקמן: 'תורמין על האבוד' שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח
שקלו ואבד, ואינו יודע עכשיו שאבד), ואם לאו (שנודע להם מקודם לכן) - (שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים
תחתיהם; לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים:) נשבעין [הגזברין] לבני העיר, ובני העיר שוקלין אחרים
תחתיהן; נמצאו (קאי א'אבדו') או שהחזירום הגנבים (קאי א'נגנבו') - אלו ואלו שקלים הם (דכיון דקדוש - קדוש), ואין עולין להם לשנה הבאה.'!?
אמר שמואל: הכא - בנושא שכר עסקינן, ונשבעין ליטול שכרן (כלומר: שבועה זו - לא ליפטר מתשלומין היא, דלאו שומר
חנם נשבע על הפשיעה, ולא נושא שכר משלם בגניבה ואבידה כי מתניתין; ושבועה זו - כדי
ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן, וגובין שכרן מן בני העיר; ולקמיה פריך: והא כיון
דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר - לא השלים עבודתו, אין לו ליטול
שכר!?).
אי הכי 'נשבעין לגזברין' (בתמיה: והלא אין שכרן אלא על בני העיר) - '(נשבעים) לבני העיר' מבעי ליה (מפני שההפסד על ההקדש)!?
אמר רבה: נשבעין לבני העיר (ליטול
שכרן ו)במעמד
גזברין, כי היכי דלא נחשדינהו, ואי נמי כי היכי דלא לקרו להו פושעים.
והא 'נגנבו או שאבדו' קתני, ושומר שכר בגניבה ואבידה חיובי מיחייב!
והכא נמי: נהי דשלומי לא משלמי - אגרייהו מיהא לפסיד (שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה, ועל מנת כן היו
נוטלין שכר, והרי לא השלימו מלאכתן).
אמר רבה: 'נגנבו' - בלסטין מזויין (דאונס הוא, ולשמירה זו לא קבלו עליהם); 'אבדו' -
שטבעה ספינתו בים.
רבי יוחנן אמר: הא מני? - רבי שמעון היא, דאמר (בבא מציעא פ"ז מ"ז; במסכת שבועות דף מב,ב): 'קדשים (שהמפקיד) שחייב באחריותן (הלכך כדידיה דמי לרבי שמעון, והכא נמי חייבין כל בני
העיר לשקול אחרים תחתיהן) יש להן אונאה ונשבעין עליהם' (בכדי גרס לה, ומאן דגריס לה - לא ידע שאמר רבי שמעון
בהדיא לגבי שבועה, והוצרך ללמדה ממשנתנו).
התינח עד שלא נתרמה התרומה; משנתרמה התרומה - קדשים שאינו חייב באחריותן
נינהו, דתניא: 'תורמין על האבוד (כשהיו
ממלאים שלש קופות מכסף הלשכה, והיא 'תרומה': ליקח מכסף הקופות כל קרבנות צבור;
ותורמין אותן על מנת שיהו שלש קופות ראש, ותרומה לשיריים: שיהו אותן שהביאו שקלים
הנשארים בלשכה זוכים בתרומת הקופה: להיות הקרבנות גם עליהם; ותורמין אותן אף על פי
ששלח שקלו ואבד לו ואין ידוע לו) ועל הגבוי (ועודנו בדרך) ועל העתיד לִגָּבוֹת (מי שנאנס ולא שלח שקלו באדר - היה משלחו כל השנה
כולה; ונותנין בשופר שכתוב עליו 'תקלין חדתין'; והלשכה היתה נתרמה שלש פעמים בשנה:
בפרוס הפסח, ובפרוס עצרת, ובפרוס החג; וכשמגיע זמן לתרום - נותנים מעות שופר
בלשכה, ותורמין; וכשתורמין תרומה ראשונה - מתנין אף על העתיד לִגָבות; וגם בשניה
ובשלישית; והמביא אחר שנתרמה השלישית - נותנו לשופר ששמו 'תיקלין עתיקין', ונופל
לשירי הלשכה, ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה)'!?
אלא אמר רבי אלעזר: שבועה זו (לעולם
שבועה זו ליפטר מן התשלומין היא, ובשומר חנם) - (ודקשיא לך מתניתין: דאורייתא פטור לגמרי!?) תקנת חכמים היא (ורבנן הוא דתקון לה), שלא יהו בני אדם מזלזלים
בהקדשות (בשמירתן).
נושא שכר אינו משלם:
רמי ליה רב יוסף בר חמא לרבה: תנן: 'נושא שכר אינו משלם', ורמינהי [תוספתא שבת פ"יח ה"טז]: 'השוכר את הפועל
(גזבר של הקדש ששכר פועלים משל
הקדש)
לשמור את הפרה (פרה אדומה שלקחוה,
ושומרין אותה שלא תיפסל בעליית עול או במום), לשמור את התינוק (שלא יטמאו: שהיו מגדלין אותן לפרה בחצירות הבנויות
בסלעים, ותחתיהן חלל, כדאמרינן ב[מסכת] סוכה ב'הישן תחת המטה' (דף כא,א);
לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה שתהא פרישתו בטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו
כל שבעה, כדאמרינן בסדר יומא (דף
ח,ב); והתינוקות הללו שלא נטמאו מעולם
- ממלאים מים למקַדשין ומזין עליו כל שבעה), לשמור את הזרעים (שדה המבכרת, וזרועה לעומר, קודם לפסח שבעים יום,
כדאמרינן במנחות (דף פה,א); אי נמי בשביעית: ספיחים לעומר ושתי הלחם) - אין נותנין לו שכר
שבת (אם שכיר יום הוא); לפיכך אין אחריות
שבת עליו (אם אירע בהן קלקול בשבת -
אין חייב לשלם). היה שכיר שבת (שבוע), שכיר חדש, שכיר
שנה, שכיר שבוע (שמיטה שלימה) - נותנין לו שכר שבת
(שנבלע בשכר שאר הימים ואינו
מפורש לשבת), לפיכך אחריות שבת עליו.' מאי ['אחריות
שבת']? לאו לשלם?
לא, להפסיד שכרו.
אי הכי – רישא, דקתני 'אין אחריות שבת עליו' הכי נמי דלהפסיד שכרו?
ומי אית ליה שכר שבת? והא קתני 'אין נותנין לו שכר שבת'?
אשתיק.
אמר ליה: מידי שמיע לך בהא?
אמר ליה: הכי אמר רב ששת: בשקנו מידו (שאם יקלקל שמירתו – ישלם; הא - ודאי ישלם שהרי הוריד
עצמו לכך, ושיעבד נכסיו); וכן אמר רבי יוחנן: בשקנו מידו.
רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותן יש להן אונאה ושאינו חייב באחריותן
אין להן אונאה:
תני תנא (לענין שבועת הפקדון אשם
גזילות)
קמיה דרבי יצחק בר אבא: 'קדשים שחייב (שהבעלים חייבין) באחריותן (כגון דאמר "הרי עלי" והפרישן והפקידן לזה,
וכפר ונשבע והודה) – חייב (קרבן שבועה), שאני קורא בהן [ויקרא ה,כא: נפש כי תחטא ומעלה מעל] בה' וכחש [בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את
עמיתו] (קא סלקא דעתא טעם דחיובא: משום דהן של גבוה - קרינן
בהו 'ומעלה מעל בה' וכחש'), ושאינו חייב באחריותן – פטור (הנשבע), שאני קורא בהן 'בעמיתו וכחש' (מפני שהם קרוין של עמיתו, ודעמיתו – פטור, דבעינן
'בה').
אמר ליה: כלפי לייא (כלפי
היכן הדבר נוטה? ['לייא' = היכא, כגון (ברכות
דף נח,א): 'חצבי לנהרא כגני לייא') -
(בבא מציעא נח,ב)
איפכא מסתברא (כל הדברים נראין הפך:
דשאינו חייב באחריותן - דה' נינהו טפי משחייב באחריותן, ואם באת לחייבו בשל גבוה
ולפוטרו בשל הדיוט - כן היה לו לומר קדשים: שחייב באחריותן פטור, שאני קורא בהן
'בעמיתו וכחש': שאינו חייב באחריותן - חייב, שאני קורא בהן 'בה' וכחש';
ועוד: דהדיוט הוה ליה לחיובי טפי, דהא שומרי הקדשות פטורין מן השבועה ומכל הבא על
ידה)!
אמר ליה: איסמיה (אסיר משנה זו מגירסתי)?
אמר ליה: לא; הכי קאמר: קדשים שחייב באחריותן – חייב, דאיתרבו מ-'בה' וכחש' (האי 'שאני קורא בהן 'בה' וכחש' - לא
משמע 'בה' וכחש – ולא בעמיתו', ולחיוביה, משום שהן של הקדש, אלא הכי קאמר: קדשים
שחייב באחריותן - חייב קרבן שבועה, לפי שהן של עמיתו, ואם באת לפוטרו לפי שהן של
הקדש - להכי אתא 'בה' וכחש' לרבויינהו אף אם יש בהן צד גבוה), ושאינו חייב
באחריותן – פטור (לפי שאני קורא בהן -
למעטן 'בעמיתו וכחש', והכא ליכא 'עמיתו'), דאמעיט מבעמיתו 'וכחש'.
רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, מרגלית, ובהמה - אין להם אונאה:
תניא: רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה אין לה אונאה, לפי שאין קץ
לדמיה; בהמה ומרגלית אין להם אונאה - מפני שאדם רוצה לזווגן (מי שיש לו שור יפה לחרישה - מחזר על אחר שכמותו
לצמדו עמו בעול, שהמצמיד שור חלש עם הבריא מקלקל את הבריא; וכן מרגלית נאה (עם
חבירתה) למלאות עם חבירתה בזהב מן היחידית);
אמרו לו: והלא הכל אדם רוצה לזווגן!?'
ורבי יהודה?
הני חשיבי ליה (וחביב לו זיווגן), והני לא חשיבי ליה.
ועד כמה (לא הוי אונאה)?
אמר אמימר: עד כדי דמיהם (כפליים).
תניא: 'רבי יהודה בן בתירא אומר: אף המוכר סוס וסייף וחטיטום (מגן) במלחמה (בתוך המלחמה) - אין להם אונאה, מפני שיש
בהן חיי נפש.'
משנה:
כשם שאונאה במקח וממכר - כך אונאה בדברים:
לא יאמר לו "בכמה חפץ זה" והוא אינו רוצה ליקח;
אם היה בעל תשובה - לא יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים";
אם הוא בן גרים - לא יאמר לו "זכור מעשה אבותיך", שנאמר (שמות כב,כ) וגר לא תונה ולא תלחצנו [כי גרים הייתם בארץ מצרים].
גמרא:
תנו רבנן: '[ויקרא כה,יז: ו]לא תונו איש את עמיתו [ויראת מאלקיך כי אני ה' אלהיכם] - באונאת דברים
הכתוב מדבר.
אתה אומר באונאת דברים - או אינו אלא באונאת ממון?
כשהוא אומר (ויקרא כה,יד) וכי תמכרו ממכר
לעמיתך או קנה מיד עמיתך [אל
תונו איש את אחיו] - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים (שם) 'לא תונו איש את עמיתו' - באונאת דברים; הא
כיצד? אם היה בעל תשובה - אל יאמר לו "זכור מעשיך הראשונים"; אם היה בן
גרים - אל יאמר לו "זכור מעשה אבותיך"; אם היה גר ובא ללמוד תורה - אל
יאמר לו "פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי
הגבורה"; אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את
בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב: (איוב ד,ו) "הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך (ז) זכר נא מי הוא נקי אבד [ואיפה ישרים נכחדו]; אם היו חמרים מבקשין תבואה
ממנו - לא יאמר להם "לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה" - ויודע בו שלא מכר
מעולם. ר"י אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר
מסור ללב, וכל דבר המסור ללב נאמר בו 'ויראת מאלהיך (שהרי דבר המסור ללב, ולפיכך נאמר בו 'ויראת
מאלהיך')'; (האי 'שהרי' - ליתן טעם למה נאמר
בו 'יראה' נקט ליה, והכי קאמר: 'שהרי כל הדברים הללו אין טובתן ורעתן מסורה להכיר,
אלא ללבו של עושה: הוא יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ויכול הוא לומר "לא עשיתי
כי אם לטובה, הייתי סבור שיש לך תבואה למכור" או "הייתי חפץ לקנות מקח
זה"; וכל דבר המסור ללב של אדם נאמר בו 'הוי ירא מן היודע מחשבות: אם לטובה
אם לאונאה').
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: 'גדול אונאת דברים מאונאת ממון;
שזה [אונאת דברים] נאמר בו (שם) 'ויראת מאלהיך' וזה לא נאמר בו 'ויראת מאלהיך''.
ורבי אלעזר אומר: זה [אונאת דברים]
בגופו, וזה בממונו.
רבי שמואל בר נחמני אמר: זה [אונאת ממון]
ניתן להישבון, וזה [אונאת דברים]
לא ניתן להישבון.
תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: 'כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך
דמים'.
א"ל שפיר קא אמרת, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא.
אמר ליה אביי לרב דימי: במערבא - במאי זהירי?
אמר ליה: באחוורי אפי, דאמר רבי חנינא: 'הכל יורדין לגיהנם חוץ משלשה'. הכל
סלקא דעתא (וכי הכל יורדין)? אלא אימא 'כל
היורדין לגיהנם – עולים, חוץ משלשה, שיורדין ואין עולין, ואלו הן: הבא על אשת איש,
והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו.
'מכנה' היינו 'מלבין'!?
אף על גב דדש ביה בשמיה (כבר
הורגל בכך שמכנים אותו כן, ואין פניו מתלבנות; ומכל מקום זה - להכלימו מתכוין).
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
(בבא מציעא נט,א)
נוח לו לאדם שיבא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
מנא לן?
מדדרש רבא, דדרש רבא: מאי דכתיב '(תהלים
לה,טו) וּבְצַלְעִי (בשביל אשתי זו,שמתחילה
חטאתי בה;כמו (בראשית ב,כב) 'ויבן...
את הצלע') שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ [נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי] קָרְעוּ וְלֹא
דָמּוּ (אם קרעוני לא מצאו דם)? - אמר דוד לפני
הקב"ה: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שאם היו מקרעים בשרי - לא היה דמי
שותת לארץ, ולא עוד אלא אפילו בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי "דוד הבא
על אשת איש מיתתו במה?" ואני אומר להם "מיתתו בחנק, ויש לו חלק
לעוה"ב, אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב." (כדדרש רבא דטובה מעשה של דוד ובת שבע משלהם; וספק
אשת איש היא, שהיוצא למלחמת בית דוד - גט כריתות כותב לאשתו על מנת שאם ימות -
שתהא מגורשת מעכשיו, ולא תיזקק ליבם; וכל אותן הימים - היא ספק מגורשת: אם מת -
מגורשת מתחילה, ואם לא מת - לא נתגרשה.)
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי
הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים
- אותיות
10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף,
ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.