מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
בבא מציעא דף ס
סיום פרק רביעי 'הזהב'
ותחלילת פרק חמישי 'איזהו נשך'
(בבא מציעא נט,ב)
משנה:
אין מערבין פירות בפירות (בעל
הבית שאומר פירות שדה פלוני אני מוכר לך כך וכך סאין - לא יערבנו בפירות שדה אחרת), אפילו חדשים
בחדשים,
(בבא מציעא ס,א)
[המשך המשנה]
ואין צריך לומר חדשים בישנים (פסק
למכור לו ישנים - לא יערב בהן חדשים, שהישנים יבישים ועושין קמח יותר מן החדשים).
באמת אמרו: ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שהוא משביחו (קשה משביח את הרך; לפיכך: פסק עמו רך - מערב בו קשה.
ודוקא קתני 'קשה ברך'
ולא 'רך בקשה': פסק עמו קשה - לא יערב בו את הרך; וכן אין צריך לומר 'חדשים
בישנים' דוקא, אבל ישנים בחדשים - שפיר דמי).
אין מערבין שמרי יין ביין (בגמרא
מפרש לה),
אבל נותן לו את שמריו.
מי שנתערב מים ביינו - לא ימכרנו בחנות (פרוטה פרוטה) אלא אם כן הודיעו (לכל אחד ואחד מהן שמים מעורבין בו), ולא לתגר (ימכרנו ביחד) אף על פי שהודיעו, שאינו אלא לרמות בו (ולמכרו בחנות).
מקום שנהגו להטיל מים ביין – יטילו (דכיון
שנהגו - אין כאן טעות שכל היינות בחזקת כן).
התגר נוטל מחמשה גרנות ונותן לתוך מגורה אחת ('מגורה': אוצר שאוצרין בו תבואה; 'גורן' הוא שדשין
וזורין בו את התבואה; ודרך התגר לקנות מבעלי בתים בשעת הגורן, ולהכניס למגורה שלו); מחמשה גיתות ונותן
לתוך פיטום אחד (שהכל יודעין בו שלא גדלו
בשדותיו, ומבני אדם הרבה לוקח, ובחזקת כן לוקחין), ובלבד שלא יהא מתכוין לערב (ולהוציא קול לקנות הרוב ממקום משובח, לערב בו ממקום
אחר, ושכיניו סבורין שכל הפירות מאותו מקום).
גמרא:
תנו רבנן: 'אין צריך לומר חדשות מארבע (סאין בסלע) וישנות משלש (סאין בסלע): דאין מערבין (חדשות בישנות, דהואיל ובחזקת ישנות מוכרן - נמצא
מאנהו ומוכר לו זולות בתורת יקרות), אלא אפילו חדשות משלש וישנות מארבע אין מערבין (ואף על פי שהחדשות יקרות מהן), מפני שאדם רוצה
לישנן (מפני שעילוי דמיהן של חדשות אינן
מפני שהן טובות כישנות, אלא שאדם רוצה לישנן, וזה שפסק עמו על הישנות אינו רוצה
לישנן, לפיכך אסור לערב בהו חדשות ואפילו מעולות בדמים);
באמת אמרו: ביין התירו לערב קשה ברך, מפני שהוא משביחו'.
אמר רבי אלעזר: עדא אמרה (זאת
אומרת; כל 'עדא' כמו 'הדא'): כל 'באמת אמרו' - הלכה היא (מדיהב טעם למילתיה: 'מפני שמשביחו', ואין לגמגם
בדבר; ונקט בה למתניתין 'באמת' - שמע מינה: כל היכא דתני 'באמת' – הלכה, ואין לחסם
ולגמגם בדבר).
אמר רב נחמן: ובין הגיתות שנו (דמשביחו,
שתוססין זה עם זה, ונעשים טעם אחד; אבל לאחר הגיתות - שכבר קלט כל אחד ריחו וטעמו
- אין משביחו אלא פוגמו).
והאידנא דקא מערבי שלא בין הגיתות?
אמר רב פפא: דידעי (הכל
יודעים שהוחזקו לערב) וקא מחלי.
רב אחא בריה דרב איקא אמר: הא מני? - רבי אחא היא, דתניא: 'רבי אחא מתיר
בדבר הנטעם (שאדם טועם קודם שלקחו,
ויכול להבחין שנתערב בו)'.
ואין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו:
והא אמרת רישא 'אין מערבין' כלל? וכי תימא: מאי 'נותן לו את
שמריו' - דקא מודע ליה, הא מדקתני סיפא 'לא ימכרנו בחנות אלא אם כן מודיעו,
ולא לתגר אף על פי השמודיעו' - (ומפליג
בין הודיעו ללא הודיעו) מכלל דרישא (דקתני 'אבל נותן לו את
שמריו')
אף על גב דלא מודע ליה!?
אמר רב יהודה: הכי קאמר: אין מערבין שמרים של אמש בשל יום (מיין ששפה אמש ונשארו השמרים - אין מערבין אותו ביין
ששפה היום), ולא של יום בשל אמש (ששמרי
יין זה מקלקלין יין אחר), אבל נותן לו את שמריו (של
יין עצמו; ו'יום' ו'אמש' - לאו דוקא, והוא הדין ליום ויום משתי חביות, אלא אורחא
דמילתא נקט: דסתם 'יום' ו'אמש' - משתי חביות).
תניא נמי הכי: 'רבי יהודה אומר: השופה יין (כל דבר הצלול, הנזרק בנחת מכלי אל כלי שלא יתערבו בו
שמרים - קרו לה 'שפייה') לחבירו הרי זה לא יערב של אמש בשל יום, ולא של יום
בשל אמש, אבל מערב של אמש בשל אמש ושל יום בשל יום.'
מי שנתערב מים ביינו - הרי זה לא ימכרנו בחנות אלא אם כן מודיעו:
רבא אייתו ליה חמרא מחנותא, מזגיה (נתן
בו מים שכן דרכו), טעמיה, לא הוה בסים (מבוסם
וטוב);
שדריה לחנותא.
אמר ליה אביי: והא אנן תנן 'ולא לתגר אף על פי שהודיעו' (וחנווני היינו תגר, ויחזור חנווני זה וימכרנו בחזקת
יין בחנות, והרי המים מעורבין בו, ואתה מכרת לו, ואיכא 'ולפני עִוֵר'
(ויקרא יט,יד))?
אמר ליה: מזגא דידי - מידע ידיע (שאני
נותן בו מים הרבה); וכי תימא דטפי ומחייליה (וכי
תימא מייתי חמרא חייא ומערב ביה עד שלא יהא ניכר טעם המים) ומזבין ליה - אם כן (דלכולי האי חיישינן) אין לדבר סוף (שאף המים לבדם אסור למכור לחנווני, שמא יערבם ביין!
ולא חשו אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמות שהוא עכשיו).
מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו:
תנא: 'למחצה לשליש ולרביע' (הכל
כמנהג המדינה יטיל מים: אם מחצה – מחצה, אם שליש - שליש).
אמר רב: ובין הגיתות שנו.
משנה:
רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות, מפני שהוא מרגילן
לבא אצלו;
וחכמים מתירין.
ולא יפחות את השער (למכור
בזול, מפני שמרגיל לבא אצלו, ומקפח מזונות חבירו);
וחכמים אומרים: זכור לטוב (שמתוך
כך אוצרי פירות מוכרין בזול).
לא יבור את הגריסין (פולין
גרוסות בריחים אחת לשתים; לא יבור את הפסולת לפי שמתוך שנראות יפות הוא מעלה על
דמיהם הרבה מדמי הפסולת שנטל מהם) - דברי אבא שאול;
וחכמים מתירין (טעמא מפרש בגמרא); ומודים שלא יבור
מעל פי מגורה (למעלה, להראות יפות, ואת
הפסולת שבתוכו לא בירר), שאינו אלא כגונב את העין (בברירה
זו).
אין מפרכסין (מפרש בגמרא) לא את האדם (עבד כנעני העומד לימכר) ולא את הבהמה ולא את הכלים.
גמרא:
מאי טעמייהו דרבנן?
דאמר ליה: אנא מפליגנא אמגוזי, ואת פליג שיסקי (פרונ"ש [שזיפים]).
ולא יפחות את השער; וחכמים אומרים: זכור לטוב:
מאי טעמא דרבנן (נקט 'זכור לטוב'
לשון ברכה)?
(בבא מציעא ס,ב)
משום דקא מרווח לתרעא (ואוצרי
פירות יראו שהוזלו, וימכרו בזול).
ולא יבור את הגריסין - דברי אבא שאול וחכמים מתירין:
מאן חכמים?
רבי אחא, דתניא: 'רבי אחא מתיר בדבר הנראה' (הלא יכול הלוקח לראות ולהבין מה דמי הפסולת הנברר
מאלו שישנו באחרים, וטוב לו להעלות בדמיהן של אלו יתר על כן - מפני הטורח).
אין מפרכסין לא את האדם ... ולא את הכלים:
תנו רבנן: 'אין משרבטין את הבהמה ('משרבטין' לשון שרביט, כדמפרש לקמיה: שזוקף שֵעָר
הבהמה כשרביט שתראה שמינה), ואין נופחין בקרביים (בני מעיים הנמכרים בבית הטבח שיראו רחבים וגדולים), ואין שורין את הבשר
במים (שמלבין, והכחוש נראה שמן)'.
מאי 'אין משרבטין'?
הכא תרגמו: מיא דחיזרא (משקין
אותה מי סובין, והם נופחין מעיה ושערה נזקף);
זעירי אמר רב כהנא: מזקפתא (קירצוף;
אשטלי"ר בלע"ז);
שמואל שרא למרמא תומי לסרבלא (פרנזי"ש:
לייפותו עושין לו תלאי מחוטי משי סביב);
רב יהודה שרא לכסכוסי (אנפרייש"ר
בלע"ז, [לעמלן] במי סובין) קרמי (בגדים
המצויירים; אוברי"ץ בלע"ז)
רבה שרא למידק צרדי (להדק
בגדי קנבוס במקבות עץ, שיראה חוטן דק);
רבא שרא לצלומי גירי (לצייר
חיצים).
רב פפא בר שמואל שרא לצלומי דיקולי (סלים).
והא אנן תנן 'אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים'?
לא קשיא: הא בחדתי (בחדתי
מותר, שאינו אלא ליפות, והרוצה להוסיף על דמיהם בשביל יופיים - מוחל הוא), הא בעתיקי (אסור, שגונב את העין שנראים כחדשים).
'פירכוס' דאדם מאי היא?
כי הא: דההוא עבדא סבא, דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה (זקנו) (שהיה
זקנו לבן וצבעו שחור ונראה כבחור); אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: "זיבנן (קנה אותי לעבד; ונכרי היה, דעבד עברי אסור לאחר
חורבן, שאין היובל נוהג)"!
אמר ליה: 'יהיו עניים בני ביתך' (משנה
היא (אבות פ"א משנה מ"ה): טוב לי לפרנס עניי ישראל וישמשוני).
אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל; זבניה יומא חד, אמר ליה: אשקיין מיא! אזל
חווריה לרישיה ולדיקניה.
אמר ליה: חזי דאנא קשיש מאבוך!
קרי אנפשיה (משלי יא,ח) צדיק מצרה נחלץ (זה רבא) ויבא אחר תחתיו [בפסוק
כתוב: ויבא רשע תחתיו].
הדרן עלך 'הזהב'
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
בבא מציעא פרק חמישי
'איזהו נשך'
שמות כב,כד: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת
עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו
נֶשֶׁךְ
ויקרא כה,לו: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ
מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ
ויקרא כה,לז: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ
וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ
דברים כג,כ: לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל
דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ
דברים כג,כא: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה'
אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה
לְרִשְׁתָּהּ
משנה:
איזהו 'נשך' ואיזהו 'תרבית'?
איזהו 'נשך': המלוה סלע בחמשה דינרין; סאתים חטין בשלש - אסור מפני שהוא נושך (שהוא נושך: דשקל מיניה מאי דלא יהיב ליה)
ואיזהו 'תרבית': המרבה בפירות (המרבה שכר לעצמו בפירות;
ובגמרא מפרש: דבהלוואת כסף או פירות נמי הוי 'תרבית', שהרי מתרבה ממונו!?);
כיצד?
(והכא - ריבית דרבנן
קמפרש, דרך מקח וממכר:)
לקח הימנו חטין בדינר זהב (כ"ה
דינר כסף)
הכור, וכן השער (כך היו נמכרין בעיר,
והותר לו לתת מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חטין כל ימות השנה בדמים הללו, כשיעור
מעותיו, ואף על פי שעכשיו אין לו חטין, דתנן בפירקין (דף עב,ב) 'יצא השער – פוסקין,
ואף על פי שאין לזה - יש לזה', ויכול המוכר הלז לקנותם עתה במעות הללו);
עמדו חטין (לאחר זמן) בשלשים דינרין, אמר
לו "תן לי חטיי שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין"; אמר לו "הרי חטיך
עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין", ויין אין לו – אסור [הב"ח] (אמר
לו "תן לי חטיי" - וזו מותרת היא אם נתן לו חטין, אבל פִסוק היין שפוסק
לו לתת בהן – אסור, הואיל ואין לו, שמא יוקיר היין; ואף על פי שפוסק עמו כשער היין
של עכשיו, וכבר יצא השער; ובגמרא מפרש טעמא).
גמרא:
מדשביק לריבית דאורייתא (רבית
דאורייתא - דרך הלואה משמע, כדכתיב (משלי
כח,ח) מרבה הונו בנשך ובתרבית), וקא מפרש דרבנן - מכלל דאורייתא דנשך ותרבית חדא
מלתא היא!?
והא קראי כתיבי נשך כסף וריבית אוכל [ויקרא כה,לז: את כספך לא תתן לו בנשך; ובמרבית
לא תתן אכלך] (ומדחלקו לשני לאוין - תרתי נינהו!)?
ותיסברא דאיכא נשך בלא תרבית (שנושך
את חבירו ואין ממונו מתרבה), ותרבית בלא נשך (ומי איכא תרבית שיהא מלוה נשכר, ולא יהא לוה נשוך)?
'נשך בלא תרבית' היכי דמי (היכי מדמינן ליה)? - אי דאוזפיה מאה (פרוטות) במאה ועשרים - מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף
קיימי מאה ועשרים בדנקא – 'נשך' איכא: דקא נכית ליה (נושך ומחסרו): דקא שקיל מיניה מידי דלא יהיב, ו'תרבית' ליכא:
דלית ליה רווחא: דדנקא אוזפיה (הלווהו) ודנקא קא שקיל
מיניה!?
סוף סוף אי בתר מעיקרא (כשמלווהו) אזלת - הרי 'נשך'
והרי 'תרבית'; אי בתר בסוף (כשמשלם) אזלת - לא 'נשך'
איכא ולא 'תרבית' איכא!? ותו: 'תרבית בלא נשך' היכי דמי? אי דאוזיף מאה במאה,
מעיקרא קיימי מאה בדנקא (במעה כסף, שהוא שתות
לדינר),
ולבסוף מאה בחומשא (יכול ליקח בהן כסף חומש
דינר, שהוא יותר על שתות); אי בתר מעיקרא אזלת (אי
חשבת להני פרוטות השתא כדמעיקרא) - לא 'נשך' איכא (שהלוה יכול לקנותם במעה, וזה - שוה מעה הלוהו) ולא 'תרבית' איכא!?
אי בתר סוף אזלת הרי 'נשך' והרי 'תרבית' (שהוא
יכול ליקח בהם מעה במאה ונשכר עשרים)!?
אלא אמר רבא: אי אתה מוצא לא נשך בלא תרבית ולא תרבית בלא נשך, ולא חלקן
הכתוב אלא לעבור עליו בשני לאוין.
תנו רבנן: '(ויקרא כה,לז) את כספך לא תתן
לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך; אין לי (שיהא עובר) אלא (על לאו של) נשך בכסף וריבית באוכל (ועל לאו של ריבית באוכל); נשך באוכל מנין (מנין שהוא עובר על הלוואת פירות אף משום לאו ד'נשך')? - תלמוד לומר: [דברים כג,כ: לא תשיך לאחיך נשך כסף] נשך אוכל [נשך
כל דבר אשר ישך] (ומקרא זה בלוה נאמר, מדלא כתיב
לא 'תשוך לאחיך'; והראשון נאמר במלוה, דכתיב לעיל מיניה 'אל תקח מאתו וגו'; ומיהו
שמעת מינה מיהא דשייך לשון 'נשך' באוכל); ריבית בכסף מנין (שעובר אף בלאו שני של רבית)?
תלמוד לומר (שם, בלוה) נשך כסף;
(בבא מציעא סא,א)
אם אינו ענין לנשך כסף (אם
אינו ענין לגופו לחייבו על לאו של נשך) - שהרי כבר נאמר (בראש המקרא) 'לא תשיך לאחיך' (ובסופו נאמר 'כל דבר אשר ישך') - תנהו ענין לרבית כסף (והשתא דשמעינן מ'לא תשיך' בין
כסף ובין אוכל - אייתרו תרוייהו: 'נשך
כסף' ו'נשך אוכל' -
לחייב את הלוה על לאו של רבית על שניהן);
אין לי (שעובר על שני לאוין, בין
בכסף ובין באוכל) אלא בלוֶה, במַלוֶה מנין?
נאמר נשך בלוה ונאמר נשך במלוה: מה נשך האמור בלוה, לא חלקת בו בין בכסף
בין באוכל בין בנשך בין ברבית - אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו בין בכסף בין
באוכל, בין בנשך בין ברבית;
מנין לרבות כל דבר?
תלמוד לומר: נשך כל דבר אשר ישך' [ומהו דבר אשר לא ישך? תוספות ד"ה אם: קרקעות
ופחות משוה פרוטה].
תוספות מסכת בבא מציעא דף
סא עמוד א ד"ה אם אינו ענין לנשך כסף שכבר נאמר לא תשיך – פירוש: אפילו אי לא כתב אלא 'לא תשיך לאחיך כסף אוכל'
הוי ידעינן נשך בכסף ואוכל, ואי כתב 'לא תשיך לאחיך נשך כסף אוכל' הוי ידעינן נמי
רבית כסף ואוכל באם אינו ענין, ו'נשך
אוכל' אתי לג"ש, ו'נשך כל דבר'
אתי לאוקמי נשך במלוה באם אינו ענין ללוה, והויא ג"ש מופנה משני צדדים!
והיינו דקאמר בסמוך 'מה לוה לא חלקת כו' דהכל כתב בלוה, וכי קאמר 'נשך
באוכל מנין? - תלמוד לומר: נשך
אוכל' - לאו מ'נשך' מפיק,
אלא מ'אוכל' גרידא, דקאי א'לא תשיך', והכי
קאמר: 'תלמוד לומר: נשך
אוכל' בלוה, ובג"ש מפיק ליה
במלוה; וא"ת: 'כיון דכתיב 'כל
דבר' אפילו לרבות עצים ואבנים!?' - אם
כן 'כסף' 'אוכל' למה לי? - וי"ל למדרש כלל ופרט וכלל: לא תשיך – כלל;
כסף אוכל – פרט; כל
דבר - חזר וכלל: מה הפרט מפורש דבר
המטלטל וגופו ממון כו' יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצא פחות מש"פ שאינו ממון;
וכן משמע פרק 'נערה' (כתובות דף מו,א ושם
ד"ה אתיא) דקתני: 'רבי יהודה
אומר אינו חייב [על הוצאת
שם רע] עד שישכור [עדים]',
דאתיא שימא שימא [ושם לה עלילות דברים [דברים כב,יד], לא תשימון עליו נשך [שמות כב,כד]]; בעי ר' ירמיה: שכרם בקרקע מהו? או בפחות
מש"פ מהו?' ואי שייך רבית בקרקע או בפחות מש"פ מאי בעי? אלא ודאי
פטור, ובעי: כיון דגמר מרבית, מה להלן פטור אף כאן פטור!? או דילמא לא!? והדאמר
בערכין (דף לא,א ושם) גבי בתי ערי חומה [המוכר בית בבתי ערי חומה - הרי
זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש, הרי זה כמין רבית ואינו רבית.] - רבית
גמורה היא, והתורה התירה התם הלוה מעות על הקרקע, אבל קרקע בקרקע אפשר דשרי מן
התורה.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי
הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך
הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון
הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.