מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
בבא מציעא דף סג
המשך פרק חמישי 'איזהו נשך'
(בבא מציעא סב,ב)
אלא אמר רבא: כי שכיבנא (כשאמות) - רבי אושעיא נפק
לוותי (רבי אושעיא יצא לקראתי),
(בבא מציעא סג,א)
דמתרצנא מתניתין כוותיה (שאני רגיל
לתרץ משניות שסתם רבי - כברייתא שסתם הוא, ודכוותיה אמר רבא ב'הגוזל בתרא' (בבא קמא דף קיא,ב)); דתני רבי אושעיא: 'הרי שהיה נושה בחבירו מנה,
והלך ועמד על גורנו, ואמר "תן לי מעותי, שאני רוצה ליקח בהן חטין" ואמר
לו "חטין יש לי שאני נותן לך; צא ועשאן עלי כשער של עכשיו"; הגיע זמן
חטין למכור (שנתייקרו, ודרך אוצרותיהן
למוכרן מעתה), אמר לו "תן לי חטין, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין" אמר לו
"יש לי יין שאני נותן לך; צא ועשאן עלי כשער של עכשיו"; הגיע זמן יין
למכור, ואמר לו "תן לי ייני, שאני רוצה למוכרו וליקח בו שמן" אמר לו
"שמן יש לי שאני נותן לך; צא ועשהו עלי כשער של עכשיו" – כולם: אם יש לו
– מותר (ולא אמרינן דלאו כ’איסָרוֹ
הבא לידו’ היכא דיש לו, דזכי בהו האי מהשתא ואף על גב דלא משיך, כי מוקרי -
ברשותיה מוקרי, ולא הוי רבית: הואיל ואם בא לחזור קאי עלייהו ב'מי שפרע'; ומיהו
היכא דאין לו - לאו כ’איסָרוֹ הבא לידו’ הוא: דהיכא דיהיב ליה זוזי – פוסק, ואף על
גב שאין לו: דיכול זה לקנותו במעות שקיבל, דחטין מצויין לו, הואיל ויצא השער; אבל
זה - אין בידו במה יקנה, ודמי לרבית), אין לו – אסור';
ומאי 'לקח' (דקתני
במתניתין)?
- לקח בהלואתו
ולי נראה דלא גרסינן ליה,
ופירוש משובש הוא שנפלה בספר, לפי שראה ברבי אושעיא 'נושה בחבירו מנה', דשמעינן
מינה: דאי הוה יהיב ליה השתא זוזי - אפילו אין לו נמי שרי!? שִבֵּש מתניתין ופירשה
בלוקח בהלואתו!
ולא היא: לא מבעי לשבושי
מתניתין בהכי, דרבי אושעיא - משום חטין קמאי נקיט ליה, ולמימר דיש לו - מותר אף על
גב דלאו כ’איסָרוֹ הבא לידו’, וכי אין לו – אסור, הואיל ולא בא איסרו לידו;
אבל מתניתין - כי תנא 'אין
לו' גבי יין תנא: שמחמת הלואה בא עליו, שהיו כבר דמי החטין מלוה עליו, אבל גבי
חטין - לא תנא איסורא, ואפילו אין לו שרי, דאיסרו בא לידו, ושפיר תני בה 'לקח').
אמר רבא: שמע מינה - מדרבי אושעיא - תלת:
שמע מינה דמעמידין מלוה (שיש
לו על חבירו) על גבי פירות (לפסוק עליהם פירות כשער
של עכשיו כל ימות השנה) ולא אמרינן דלא כ'איסָרו הבא לידו' הוא (כדתניא לעיל: אפילו יש לו - אסור);
ושמע מינה: הוא דיש לו; (אבל
אין לו - אין מעמידין מלוה, אבל פוסקין על ידי נתינת מעות, כדקתני מתניתין (לקמן
דף עב:): 'יצא השער – פוסקין', ואוקימנא מתניתין כדתני רבי אושעיא;)
ושמע מינה (מדקתני הגיע זמן חטין
למכור - שם לו החטין בדמים בשער של עכשיו ביוקר, ופוסק יין כשער של עכשיו – בזול): איתא לדרבי ינאי,
דאמר רבי ינאי: (פסק על הפירות והגיע זמנו
למכור, ובא ותבעו ואין לו - מקבל הימנו הדמים כשער של עכשיו:) מה לי הן מה לי
דמיהן (דמה לי מקבל הן עצמן, ומה לי
דמיהן)!
דאתמר: רב אמר: 'עושין אמנה בפירות (נותנין
מעות באמנה כשער של עכשיו שיוצא בשוק על מנת לקבל פירות אפילו יוקירו חטין), ואין עושין אמנה
בדמים (ואין עושין אמנה לפסוק על הפירות
כדי לקבל דמים לכשיוקירו,)' (דכיון
דזוזי יהיב וזוזי שקיל - מחזי כרביתא [וגזרו חכמים]), ורבי ינאי אמר: 'מה לי הן ומה לי דמיהן?' [ולא
גזרו חכמים]!
מיתיבי (מהא דרבי אושעיא קא מותיב): 'כולם אם יש לו מותר'
(והכא - דמים קא מקבל:
ששׂם עליו דמי החטין, ומקבל היין ששוה יותר ממה שנתן, ומתחילה לא קנה יין ממנו,
והרי הוא כמקבל מעות דמי החטים)!
אמר רב הונא: אמר רב [רב היה יכול לענות] 'בשמשך (הימנו
החטים מתחילה)' (דדְמֵי החטין דידיה קא מקבל,
דברשותיה אייקר: דמשעה שמשך - כלתה לה תורת הלואה וקיבל חובו; וכן בכולן).
אי בשמשך - צריכא למימר?
אלא: כגון שיחד לו קרן זוית (ואשמעינן
דיחוד מילתא היא).
ושמואל אמר: הא [דברי רבי יאשיה] מני (דקתני
'יש לו מותר')? - רבי יהודה היא, דאמר: צד אחד ברבית מותר[1]; (רבית שאינה על ידי הלואה אלא על ידי מכר, ופעמים
שבאה על ידי רבית, כגון זו: אם יוקרו הפירות וישלם דמים - יש כאן רבית; ואם לא
ישלם דמים, אלא פירות שפסק הוא עימו - אין כאן רבית - היינו 'צד אחד ברבית': פעמים
יש רבית ופעמים אין רבית, שהרי אינו פוסק עמו על מנת לשלם דמים אלא פירות;) -
דתניא: 'הרי שהיה נושה בחבירו מנה, ועשה לו שדהו מכר ("אם אין אני נותן לך מכאן עד יום פלוני - הרי
השדה שלך"): בזמן שהמוכר אוכל פירות (בתוך
הזמן)
– מותר, לוקח אוכל פירות – אסור (שמא
לא יבוא לידי מכר: שיחזיר לו מעותיו, ונמצא שבהלואה היו אצלו, וזה אוכל פירות ברבית); רבי יהודה אומר: אף
בזמן שהלוקח אוכל פירות מותר.
אמר להם רבי יהודה: מעשה בביתוס בן זונין שעשה שדהו מכר על פי רבי אלעזר בן
עזריה ולוקח אוכל פירות היה!? אמרו לו: משם ראיה? מוכר אוכל פירות היה, ולא
לוקח.'
[להבנת סוגיא זו עיין עוד בדף סה,ב]
מאי בינייהו (במאי קמיפלגי)?
אמר אביי: צד אחד ברבית איכא
בינייהו (כי האי גוונא: שמא יבוא
לידי רבית, שמא לא יבא; צד הפדייה בא לידי רבית, צד המכר אינו בא לידי רבית).
רבא אמר: רבית על מנת להחזיר
איכא בינייהו (דרבי יהודה גופיה לא שרי
אלא על מנת להחזיר: שאם לא יהיה מכר - יחזיר לו פירות שאכל; ואפילו הכי אסר תנא
קמא דבשעת אכילה קאכיל רבית ועבדיה לאיסור).
אמר רבא: השתא דאמר רבי ינאי (גבי פרעון: 'הן ודמיהן שוין': דכי היכי דהן מותר -
דמיהן נמי מותר) -
(בבא מציעא סג,ב)
'מה לי הן ומה לי דמיהן'
אמרינן (מה לי טוב אם הם מקבל יותר ממה
שדמיהן מקבל), - 'מה לי דמיהן ומה לי הן' נמי אמרינן (בתחלת התנאי נמי: משיצא השער - פוסק עמו, ואף על פי
שאין פירות בידו, ובלבד שיתן לו זה מעות, דכי היכי דאם היו דמי המעות הללו בידו,
והיינו 'הפירות הוי מותר' - הכי נמי כי הוו המעות בידו – מותר, שהמעות ודמיהן
שוין, דמה לי טוב אם היו החטין - שהם דמים למעות הללו – בידו, מעכשיו שהם עצמן
בידו? אף הוא יכול ליקח בהן פירות!),
ופוסקין על שער שבשוק, ואף על פי שאין לו'.
(ומן הטעם הזה פוסקין על
סמך שער שבשוק, והוא 'שער היוצא' על ידי חמרין המביאין תבואה לשוק בכרכים, ואף על
פי שאין פירות לזה.
ואם תאמר: משנתינו היא זו (לקמן דף עב,ב): 'יצא השער פוסקין'!? איכא למאן דאמר לקמן 'אין
פוסקין על שער שבשוק', ומוקי למתניתין באכלבאי וארבי, דמתניתין - לאו שער שבשוק
תנן, אלא יצא השער סתמא.
הא דמפיך לישנא ונקט למימר
'מה לי דמיהן מה לי הן' - משום דבשעת פרעון הוו המעות שמשלם לו דמי הפירות, ושייך
למימר 'מה טוב הן מדמיהן':- כי היכי דהן שרו - דמיהן נמי שרו.
ובשעת הפיסוק נותן לו זה
מעות לקבל חטין בדמי המעות, ומיקרו הפירות 'דמיהן של מעות', ושייך למימר 'מה טוב
דמיהן של מעות מהן': כי היכי דדמיהן שרו - אם היו הפירות בידו - הן נמי: כי
הוו הן בידו – שרי.
קצרו של דבר: לשון ה'פסקה'
נמשך אצל לוקח, לשון ה'פרעון' נמשך אחר המוכר; גבי תנאי ראשון פוסק ונותן לו דמים
לקבל כנגדו חטין; הלכך החטין קרוין 'דמים' אצל לוקח: 'דמי מעותיו', וגבי מעות –
'פרעון': המעות שזה פורע הוו דמי החטין שזה חייב לו.)
איתיביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא: (בהא דרבי אושעיא) 'כולם: אם יש לו – מותר,
אם אין לו - אסור'!?
אמר להו: התם - הלואה, הכא – זביני.
רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: מאי טעמא אמרו רבנן 'פוסקין על שער שבשוק
ואף על פי שאין לו'? - דאמר ליה: שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי, מאי אהנית לי?
אי הוו לי זוזי בידי הוה מזבנינא בהיני ובשילי בזולא ('היני' ו'שילי': מקומות הן שהיו סמוכין לפומבדיתא
שהיו רבה ורב יוסף יושבין בה; כלומר: בכל מקום הוא מוצא סביבותיו בדמים הללו)!
אמר ליה אביי לרב יוסף: אלא מעתה מותר ללות סאה בסאה, משום דמצי אמר ליה
"שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי", דאמר ליה "חטי דקדחי באכלבאי (בתמיה: וכי אם הנחתי חטים שלי באוצרי - כלום היו
גשמים יורדין עליהן שיהיו צומחות בהן צמחין להתקלקל? לישנא אחרינא 'דקדחי' לשון
חמימות, כמו (ישעיה סד) כקדח אש)"?
אמר ליה: התם - הלואה, הכא - זביני.
אמר ליה אדא בר אבא לרבא: (היכי
אמרינן מאי אהני לפסוק על שער שבשוק?) והא (אהני
ד)בעי
למיתב זוזי לספסירא (סרסור שמבקש למוכרי חטין
נמצא משתכר זוזי בהקדמת המעות)!?
אמר ליה (ומשני): דקא יהיב ליה נמי (צריך הלוקח ליתן למוכר דמי הסרסור).
רב אשי אמר: (לא צריך:) זוזי דאינשי אינהו
עבדי ליה ספסירותיה (החמרין הולכין אצל בעלי
המעות להוליך לו תבואה).
רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא (הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור, אלא שער
הבכיר שהיא סמוך לקציר, שהלקוטות מוכרין בזולא: זה סאה וזה סאתים, ותנן מתניתין (דף עב,ב)
דאם יש לו - מותר לפסוק ואף על פי שלא יצא השער, דקתני 'היה הוא תחילה לקוצרים
- פוסק עמו על הגדיש<') צריך (הלוקח) לאתחזויי לבי דרי (של מוכר, כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן)'. (ולהכי נקיט 'תרעא חריפא': שאין פוסקין עליו אלא למי
שיש לו גורן, דאילו שער הברור - פוסקים אף למי שאין לו.)
למאי (מיבעי האי דמתחזי)? אי למקנא (ממש שלא יוכל המוכר לחזור) - הא לא קני (בהכי אלא אם כן משך)!? אי לקבולי עליה 'מי שפרע' (אם יחזיר) - כי לא מיתחזי נמי מקבל עליה 'מי שפרע'?
לעולם לקבולי עליה 'מי שפרע', ומאן דיהיב זוזי אתרעא [חריפא] לבי תרי תלתא
יהיב; אי מיתחזי ליה - סמכא דעתיה (דכל
חד וחד, וידע דעליה קא סמיך האי לוקח, וסחורה מקויימת היא, ואין דעתו לחזור; הלכך
אם חזר בו מוכר - איכא למילטייה במי שפרע), ואי לא - אמר ליה: אמינא דאשכחת פירי דשפירי
מדידי, ושקלת.
אמר רב אשי: השתא דאמרת משום מסמך דעתא (דאי מיתחזי מיסמך דעתא הוא) - אפילו (לא מיתחזי אבי דרי נמי, אלא) אשכחיה בשוקא (לאחר זמן), ואמר ליה ("חזי דעלך סמכינא") - סמכא דעתיה (איכא מי שפרע).
אמר רב נחמן: כללא דרביתא: כל אגר נטר ליה (שכר המתנה: אי מוזיל גבי משום המתנה שמקדים לו המעות
והמקח אין לו למוכר עכשיו) – אסור.
ואמר רב נחמן: האי מאן דיהיב זוזי לקיראה (מוכר שעוה), וקא אזלי ארבע ארבע (חלות שעוה בזוזא), ואמר ליה: יהיבנא לך חמש
חמש (לזמן פלוני, והקדים לו המעות
עכשיו):
יהיבנא לך חמש חמש (לזמן פלוני, והקדים לו
המעות עכשיו): איתנהו גביה (אם בידו) – שרי, ליתנהו גביה
– אסור, (אבל אינם בעיר או אבד המפתח,
והוא דחוק למעות – שרי, דהוי ליה "הלויני עד שיבא בני", דתנן במתניתין (דף עה,א)
דמותר!)
פשיטא!?
לא, צריכא דאית ליה אשראי במתא (המוכר
הזה - אף הוא נתן מעות, ופסק עם אחרים על שעוה); מהו דתימא כיון דאית ליה
אשראי במתא – כ'עד שיבא בני' או 'עד שאמצא מפתח' דמי? - קא משמע לן: כיון דמחסרי
גוביינא - כמאן דליתנהו דמי.
ואמר רב נחמן: 'האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה, ואשכח ביה טופיינא (זה שקיבל המעות - מצא בהן יותר ממה שאמר לו חבירו): אי בכדי שהדעת טועה
(דאיכא למימר: טעה המלוה בחשבון,
ולא ידע בהן) - מיחייב לאהדוריה ליה (חייב
זה להחזירו לו), ואי לאו - מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה'.
היכי דמי 'בכדי שהדעת טועה'?
אמר רב אחא בריה דרב יוסף:
(בבא מציעא סד,א)
בעישורייתא וחומשייתא (אם יש
לחלקם למעות העודפות להוציאן עשרה עשרה או חמשה חמשה, ואין אחד או שנים עודפות
שאין באות לכלל חמשה - יש לומר שטעה בחשבונו: אם עישורייתא נינהו - טעה בין חמשים
לארבעים, או בין ארבעים לשלשים, ואם אינן עשיריות וישנן חמישיות: יש שהיו רגילין
למנות חמש חמש; ואם היו עודפות הרבה, כגון נ"ה - טעה בעשיריות כדפירשתי, ויש
כאן טעות של חמשים בדילוג אחד, ובחמשת העודפות טעה בין שלש לארבע; או אם עודפות
ט"ו או כ"ה - טעה שלש פעמים או חמש פעמים בחשבון של חמש; אבל אם עודפות על
החמישיות אחת או שתים או שלש וארבע שאינן מגיעות לחמש - לא טעה כלום, וכולם מתנה).
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ואי איניש תקיפא הוא (זה שנתנם לו אדם קשה הוא), דלא יהיב מתנה (שאינו רגיל לגמול חסדים ולתת מתנת חנם) – מאי (במה יתלה זה לעכבם בידו)?
אמר ליה: (כיון דליכא למימר טעה
בחשבון - תלינן למימר) דלמא מיגזל גזליה (זה
ימים רבים וזה לא ידע והשתא מלאו לבו להשיבו) ואבלע ליה בחשבון, דתניא: 'הגוזל
את חבירו והבליע לו בחשבון – יצא'.
ואי איניש דאתי מעלמא דלא שקיל וטרי בהדיה (לא נשא ונתן עמו מעולם) – מאי?
אמר ליה: דלמא איניש אחרינא גזליה, ואמר ליה: כי יזיף פלוני פשיטי מינך -
אבלע ליה בחשבון.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי
הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך
הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון
הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.
[1] הסבר זה הוא של אביי [להלן בסוף העמוד] שאמר שזו היא סברתו של רבי יהודה;
אך רבא חולק עליו, ואומר שרבי יהודה סובר שהמחלוקת הוא בריבית על מנת להחזיר; ואם
כן – כמו איזה תנא אומר רבי יאשיה 'כולם אם יש לו מותר'?
ואין לומר שרבא אינו חולק
על אביי, ושגם הוא סובר שרבי יהודה מתיר צד אחד ברבית; ראיה לכך: דיוק לשון הגמרא
כאן הוא 'רבא אמר', שזה לשון מחלוקת; ועוד: כך מפרש רש"י: דרבי יהודה גופיה לא
שרי אלא על מנת להחזיר – ולא צד אחד ברבית! אולי
רבא לא חש לשאלה 'הא מני' על דברי רבי יאשיה, שהרי רבי יאשיה - כתנא הוא!