מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
בבא מציעא דף סה
המשך פרק חמישי 'איזהו נשך'
(בבא מציעא סד,ב)
רב יוסף בר חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי (מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות שלו), ועביד בהו עבידתא (וכופם לעשות מלאכתו).
אמר ליה רבא בריה: מאי טעמא עביד מר הכי?
אמר ליה: אנא כרב נחמן סבירא לי, דאמר רב נחמן: עבדא - נהום כריסיה (לחם מאכלו) לא שוי (והריני
זנו ביום מלאכתו).
אמר ליה: אימור דאמר רב נחמן - כגון דארי (כך שמו) עבדיה, דמרקיד בי כובי (ליצן היה ומרקד בחנויות לשתות יין); עבדי אחריני מי אמר?
אמר ליה: אנא כי הא דרב דניאל בר רב קטינא אמר רב סבירא לי, דאמר: התוקף עבדו
של חבירו ועשה בו מלאכה – פטור,
(בבא מציעא סה,א)
דניחא ליה דלא נסתרי עבדיה (שלא ירגיל
להיות בטל ויתעצל).
('נסתרי': התי"ו משמשת כדרך המתפעלים, בתיבת שי"ן
וסמ"ך, כאשר יתפעל 'שר' ויאמר 'תשתרר': שהתי"ו מתמצעת להפסיק אותיות
השורש, וכאשר יאמר בגיזרת 'סף': הסתופף; מגיזרת 'שח': השתוחח; וכן בלשון גמרא:
'משתרי' 'מיסתמיך' 'אשתהי' 'אישתקיל'.)
אמר ליה: הני מילי היכא דלא מסיק ביה זוזי; מר - כיון דמסיק בהו זוזי - מיחזי
כרבית, דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: 'אף על פי שאמרו 'הדר בחצר חבירו
שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר' - הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר.
אמר ליה: הדרי בי.
אמר אביי: האי מאן דמסיק זוזי דריביתא בחבריה, וקא אזלי חטי ארבעה גריוי בזוזא
בשוקא, ויהיב ליה איהו חמשה; כי מפקינן מיניה (הרבית שלקח, כדרבי אלעזר דאמר 'רבית קצוצה יוצאה בדיינים',
דקיימא לן כוותיה לקמן (עמוד ב')) - ארבעה מפקינן מיניה; אידך אוזולי הוא דקא מוזיל
גביה.
רבא אמר: חמשה מפקינן מיניה, דמעיקרא בתורת ריביתא אתאי לידיה.
ואמר אביי: האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה, ויהיב ליה גלימא בגוייהו,
כי מפקינן מיניה - ארבעה מפקינן מיניה, גלימא לא מפקינן מיניה (מקחו קיים, וקציצת הרבית יחזיר לבעליו).
רבא אמר: גלימא מפקינן מיניה; מאי טעמא? - כי היכי דלא לימרו 'גלימא דמכסי וקאי
- גלימא דריביתא הוא'.
אמר רבא: האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה, ואגר ליה חצר דמתגרא בעשרה
ואוגריה נהליה בתריסר, כי מפקינן מיניה - תריסר מפקינן מיניה.
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ולימא ליה: "כי אגרא הכי (כששכרתיה אני בדמים יקרים הללו) - דהוה קא משתרשי לי
(בריוח היתה באה אלי); השתא דלא משתרשי לי
- כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא"!?
משום דאמר ליה: סברת וקבלת.
משנה:
מרבין על השכר (בשכר המתנת מעות השכירות) ואין מרבין על המכר (בשכר המתנת המקח; ובגמרא מפרש טעמא).
כיצד?
השכיר לו את חצרו ואמר לו "אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי הוא לך בעשר סלעים
לשנה, ואם של חודש בחודש (ואם תתן
לי שכר כל חדש בחדשו שלא תקדים לי שכר כל השנה יחד) - (תתן לי) סלע לחודש" – מותר; מכר לו את שדהו, ואמר לו
"אם מעכשיו אתה נותן לי - הרי היא שלך באלף זוז; אם לגורן (ואם אמתין לך עד הגורן שתמכור מתבואתך ותתן לי
מעותי)
- בשנים עשר מנה" – אסור.
גמרא:
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?
רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: שכירות אינה משתלמת (מן הדין) אלא בסוף (לסוף הזמן; הלכך: כי שקיל מיניה סלע בחדש, דהוו להו שנים
עשר סלעים - אין זה שכר המתנת מעות, שהרי לא נתחייב לו לשלם שכירות עד סוף החדש!
והאי דאמר ליה "אם מעכשיו תתן לי הרי היא לך בעשר סלעים" - אי הוה מקדים
ליה הוא מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משוייה; אבל סיפא גבי מכר: משמשך
המקח דינו ליתן המעות, וכי אמר ליה "אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף" הן
הן דמיה, וכי מיטפי עלייהו לגורן - שכר המתנת מעות הוא); והאי - כיון דלא מטא זמניה
למיגב - לאו אגר נטר ליה: משווא הוא דהכי שויא [אולי: מעריך הוא שכך שוויו]; והאי דקאמר ליה "אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא
לך בעשר סלעים לשנה" - אוזולי הוא דקא מוזיל גביה; סיפא - כיון דזביני נינהו,
ובעי למישקל דמי מעכשיו, הלכך אגר נטר ליה הוא, ואסור.
אמר רבא: דקו בה רבנן (חיפשו
אחריה עד שמצאו בה מקרא לסמוך) בהא מילתא (דתשלומי
שכירות לבסוף) ואוקמוה אקרא (ויקרא כה,נג) כשכיר שנה בשנה
[יהיה עמו
לא ירדנו בפרך לעיניך] - שכירות של שנה זו אינה
משתלמת אלא בשנה אחרת.
ואם לגורן בשנים עשר מנה - אסור:
אמר רב נחמן: טרשא שרי (למכור
סחורה בהמתנה ביותר מדמיה). (ובלבד
שלא יפרש לו "אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות", אלא ימכור סתם: בכך וכך ליום
פלוני.)
איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן, ואמרי לה רב עוקבא בר חמא לרב נחמן: '"ואם
לגורן בשנים עשר מנה" - אסור'
אמר ליה: התם - קץ ליה ("אם
מעכשיו הרי הוא לך בפחות", דבהדיא פריש ליה דשכר המתנה הוא נוטל), הכא - לא קץ ליה.
אמר רב פפא (עושה שכר תמרים היה): טרשא דידי שרי (ומוכר לו בזמן הזול: בתשרי, כשער של ניסן, וממתין לו
עד ניסן)
מאי טעמא? שכראי לא פסיד (אינו מתקלקל
והייתי יכול להצניעו עד ניסן), זוזי לא צריכנא (שאני עשיר ואיני דחוק למכור כשער של עכשיו); אנא הוא דקא עבידנא
מילתא [אני הוא העושה טובה] גבי לוקח [שאני מסכים למכור לו כבר
עכשיו, והוא יודע מהיכן תהיה לו סחורה למכור בניסן].
אמר ליה רב ששת בריה דרב אידי לרב פפא: מאי חזי מר דקא אזלת בתר דידך? זיל בתר
דידהו (אחרי הלקוחות, דאינהו ודאי אגר נטר
יהבו ליה למר): דאילו הוו להו זוזי - הוו שקלי כי השתא (הוה שכיח להו שיכרא טובא כשער של עכשיו); השתא דלית להו זוזי
- שקלי כיוקרא דלקמיה!
אמר רב חמא: טרשא דידי ודאי שרי (מוכר
פרקמטיא היה מוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר, וממתין להן, והן מעלין אותו
למקום היוקר, והוא מקבל עליו אחריות דרך בהליכה, והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחין
שם במעותיו, ומביאין לכאן, ואחריות החזרה עליהם; וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות - לא
הויא מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והן מקבלין המעות; ואותן המעות נעשין
עליהם מלוה, ואין כאן רבית); מאי טעמא? ניחא להו דליקו ברשותי, דכל היכא דקא אזלי
- שבקי להו מכסא >[כי הסחורה של רב חמא הוא, והוא תלמיד חכם, ופטור ממסי
הקהילה] ונקוט להו שוקא (מכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם [כי
סחורה של תלמיד חכם נמכרת בראשונה]). [ברא"ש סימן כב,כג: זה המקור להיתר עיסקא.]
(בבא מציעא סה,ב)
והלכתא כרב חמא, והלכתא כרבי אלעזר (דרבית
קצוצה יוצאה בדיינין), והלכתא כרבי ינאי, דאמר 'מה לי הן ומה לי דמיהן'. [עיין תוספות ד"ה והלכתא: לפי רבנו תם הלכתא נמי
כרב נחמן בטרשא.]
משנה:
מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים, ואמר לו "אימתי שתרצה הבא (מוֹתר ה)מעות (שעליך) וטול את (שדה) שלך" – אסור (אסור לעשות כן). (ודוקא דאמר ליה "לכי מייתית מוֹתר המעות - קנה מעכשיו"
- לפיכך אסור לעשות כן, שאם יאכל מוכר פירות בתוך כך לכשיביא זה המעות - נמצא
שהשדה קנויה לו מיום המכר, וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו! ואם יאכל לוקח פירות
מעכשיו - שמא לא יביא מותר המעות, ויחזור לו זה מה שקיבל, ונמצא שלא היתה שדה
קנויה לו, דהא "לכי מייתית - קני מעכשיו" אמר ליה, והא לא אייתי, ומעות
הראשונות - כמִלוה בעלמא היו אצל מוכר, וזה אכל פירות בשכרו.)
הלוהו על שדהו, ואמר לו: "אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים - הרי היא
שלי" - הרי היא שלו; וכך היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים.
גמרא:
(מכר וקבל מקצת:) מי אוכל פירות (בתוך כך)?
רב הונא אמר: מוכר אוכל פירות (לקמיה
מוקי לה שפיר, כדמפרש: ולא פליגי כו');
רב ענן אמר: משלשין את הפירות (מפקידין
אותו ביד שליש: אם יגמור מקחו - יתנם ללוקח, ואם לא - יחזיר המוכר מה שקיבל ויטול פירותיו).
ולא פליגי: הא [רב הונא] דאמר "לכי
מייתית - קני" (מוכר אוכל פירות: שאין השדה
קנויה לו אלא מכאן [מעת השלמת התשלום כולו] ולהבא,
ועד השתא - דידיה אכל [המוכר]); הא [רב ענן, שאמר 'משלשין'] דאמר "לכי מייתית - קני מעכשיו" (אין זה אלא תנאי, שאם יקיים תנאו - יהא השדה קנוי לו
מן היום, ואם קיים תנאו - נמצא שאכל המוכר פירות של לוקח עד עכשיו בשכר המתנת
מעותיו).
תני רב ספרא ברבית דבי רבי חייא: 'פעמים ששניהם מותרין, פעמים ששניהם אסורין,
ופעמים שהמוכר מותר ולוקח אסור, ופעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור' (ולא היה מפורש במשנה [של
דבי רבי חייא] מתי שניהן מותרין ומתי אסורין):
עני רבא בתריה (ופירש רבא מסברא): פעמים ששניהם מותרין:
דאמר ליה "קני (מהשתא) כשיעור זוזך (והשאר - לכי מייתית קני)" (- זה אוכל פירות קרקע המגיע לדמים שנתן, והמוכר אוכל
השאר);
פעמים ששניהם אסורין: דאמר ליה "לכי מייתית - קני (הכל) מעכשיו" (שניהם אסורין, כדפרישית לעיל); פעמים מוכר מותר ולוקח אסור:
דאמר ליה "לכי מייתית – קני" (עד
דמייתי - שדה של מוכר הוא); פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור: דאמר ליה "קני
מעכשיו וזוזאי ליהוו הלואה גבך (כיון
דאקנייה מעכשיו - הרי היא של לוקח, ואם יאכל מוכר פירות - בשכר המתנת מעות יאכלם).
מאן תנא 'שניהם אסורין'?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דלא כרבי יהודה, דאי רבי יהודה - הא אמר 'צד אחד
ברבית (דלמא אתי לידי רבית דלמא לא אתי;
כיצד: אם מוכר אוכלם, ולא גמר לוקח מקחו - אין כאן רבית; גמר - יש כאן רבית) - מותר' (הלכך דלא כרבי יהודה; אבל סיפא קתני 'מוכר מותר ולוקח
אסור, לוקח מותר מוכר אסור' - אפילו רבי יהודה מודה: דהתם ודאי איכא רבית, דכי אמר
ליה "לכי מייתית - קני" אין לו עכשיו בה כלום, ואפילו גמר; הלכך פירי
דהשתא - רבית הן אצלו; והיכא דאמר ליה "קני מעכשיו, וזוזי ניהוו הלוואה גבך"
- הרי קנויה לו מעכשיו, ואם יאכל מוכר פירות - הרי הוא רבית.)
[רב הונא בריה דרבי יהושע מסביר את רבי יהודה כאביי
[לעיל סג,א]; אבל רבא מפרש שרבי יהודה אינו מתיר בצד אחד ברבית, אלא שרבי יהודה
סובר ב'רבית על מנת להחזיר': שמותר רק אם יחזיר מי שכל את הפירות כאשר נתברר למפרע
שהשדה בזמן שאכל היה שייך לשני; וכן להלן:]
(ברייתא היא:) 'משכן לו בית, משכן
לו שדה, ואמר [המַלוה] לו [ללוה]: "לכשתרצה למוכרם - לא תמכרם אלא לי בדמים הללו"
(פסק לו דמים מועטים [מחיר
זול ממחיר השוק] להוסיף לו על מעות הלואה, להצמיתה לו אם בא למוכרה) – אסור; בשוייהן – מותר.'
מאן תנא 'בדמים הללו – אסור'?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דלא
כרבי יהודה, דאי רבי יהודה - האמר 'צד אחד ברבית מותר' (האי נמי: דלמא לא אתי לידי רבית: דלא ירצה למוכרה לעולם;
ולרבי יהודה, אם ירצה למוכרה - מותר לזה לקבלה בדמים שפסק, דמתחילת התנאי 'צד אחד'
הוא דהוה ברבית).
'מכר לו בית, מכר לו שדה (ונתן
לו כל דמיו), ואמר לו (מוכר): (על מנת כן אני מוכר לך:) לכשיהיו לי מעות - החזירם לי
(וטול מעותיך)" – אסור (דנמצא שאין זה מכר, וכשאכל פירות - שכר מעותיו עומד
ונוטל);
"לכשיהיו לך מעות - אחזירם לך" (הלוקח אמר לו מאליו כן) – מותר (ולקמיה מפרש טעמא)'.
מאן תנא (אאיסור קאי)?
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דלא
כרבי יהודה, דאי רבי יהודה - האמר 'צד אחד בריבית מותר'.
מאי שנא רישא ['אסור'] ומאי שנא סיפא ['מותר']?
אמר רבא: רישא דלא אמר ליה [הקונה] מדעתיה, סיפא דאמר ליה
[הקונה] ("אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין") מדעתיה (הלכך מותר; דאי נמי חזר וקיבל מעותיו, עד עכשיו שלו
היתה, וחוזר ומוכרה לו; אבל רישא – שעל כרחו צריך להחזיר - מעיקרא לאו מכר הוא).
ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה שלא באחריות ("שאם יטרפנה בעל חוב שלי - לא אחזיר לך כלום",
וכגון דפריש ליה הכי בהדיא בשטרא; דאי מסתמא הא מוקמינא (לעיל דף טו,ב) כשמואל, דאמר 'אחריות
טעות סופר'); חזייה דהוה קא עציב; אמר ליה: "אמאי עציבת? אי טרפו לה מינך -
מגבינא לך שופרא (מעידית שבנכסי אפרע לך) שבחא (אף את השבח שתשביח) ופירי"! (והפירות שיטרפו ממך)"!
[יש להשוות לשמואל שאמר שעל הסופר לשאול את הצדדים אם
לכתוב תנאים אלה בשטר]
אמר אמימר:
(בבא מציעא סו,א)
פטומי מילי בעלמא הוא (אין אלו
אלא דברי תנחומין בעלמא, לפטם את לבו).
תוספות מסכת בבא מציעא דף סו עמוד א ד"ה פטומי מילי
בעלמא הוא - דוקא הכא שכבר עמדו על סוף לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא
היה מתרצה המוכר למוכרה באחריות, והוא לא היה רוצה להניח מלקנותה בשביל כך; ולהכי
הוי 'פטומי מילי בעלמא', אבל אם בתחילת הדברים פתח המוכר "קני לך שדי דאי
טרפי לה מינך" כו' לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור, כי בודאי לא נתכוון ללוקחו
אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר; ונפקא מיניה למ"ד [אחריות] לאו טעות סופר
הוא, או לשאר תנאים, וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו ובפיו לגרש בלא תנאי, והיא
באתה לנחמו בדבריה.
אמר ליה רב אשי לאמימר: טעמא מאי? כיון דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קא מתני,
אמרת "פטומי מילי בעלמא הוא"; אלא מתניתא דקתני 'לכשיהיו לך מעות
אחזיר לך" – מותר' דמוכר הוא דבעי לאתנויי, מוכר לא אתני ולוקח קא מתני,
ואמרינן: "מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא?", ואמר רבא "סיפא דאמר ליה
מדעתיה", - טעמא דאמר ליה מדעתיה, הא לא אמר ליה מדעתיה (אסור; אלמא על כרחיה מקיים תנאה, לפיכך אינו מכר, והוה
ליה כרבית) - (ו)לא אמרינן פטומי מילי בעלמא הוא
(הואיל ולא אתני מוכר)!
אמר ליה: (הא דרבא) 'נעשה כמאן דאמר ליה
מדעתיה' אתמר (הכי אמר רבא לעיל: 'מאי שנא
רישא מאי שנא סיפא? אמר רבא: סיפא - כיון דבעי מוכר אתנויי ולא אתני, והלוקח קאמר
ליה מנפשיה - נעשה כאומר ליה מדעתיה "אחזירנה אם ארצה", ואף על גב דלא
פריש "מדעתיה" - כמאן דפירש דמי, ואין עליו לכופו; הלכך אי נמי אהדרינהו
- השתא הוא דהדר זבין להו).
ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו (שלא תזקק ליבום, ולא כתב לה על תנאי "אם
מַתִּי"), ואתנח [נאנק] ואתנח [ונאנח]. אמרה ליה: אמאי קא מתנחת? אי קיימת - דידך אנא!
אמר רב זביד: פטומי מילי בעלמא הוא (אין
אמירה זו קבלת תנאי, אלא לנחמו; ואם תרצה - תנשא לאחר).
אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא: ואי לאו פטומי מילי (ואף אם אמרה באמת ובקבלת שבועה גמורה) מאי? בדידה קיימא
למישדי תנאה בגיטא? בדידיה קיימא למשדי תנאה (בתמיה: הגט אינו אלא מדעת האיש, וצריך למוסרו לה על
התנאי, ואם לא התנה בשעת נתינה - תנאי שלה אינו כלום, ואפילו אמרה קודם לכן; ולא
דמי לממון, דמשעבד נפשיה בדיבוריה)?
מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא - קא משמע לן.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי
הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך
הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the
page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון
הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27
Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.