בבא מציעא סז

מקרא: בתחתית הדף

מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

בבא מציעא דף סז

המשך פרק חמישי 'איזהו נשך'

(בבא מציעא סו,ב)

אמר רב נחמן: השתא דאמור רבנן 'אסמכתא לא קניא' - הדר ארעא והדרי פירי (לאחר שלש אם אכלן לוקח).

למימרא דסבר רב נחמן 'מחילה בטעות (כי האי: דהמוכר סבר שהיא קנויה ללוקח, ומן הדין אוכל פירות, ומוחל על אכילתו) - לא הויא מחילה'? והאיתמר: 'המוכר פירות דקל לחבירו (קודם שחנטו פירותיו): אמר רב הונא: עד שלא באו לעולם (אם בא לחזור בו קודם שחנטו פירותיו) יכול לחזור בו (דאפילו למאן דאמר 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם' (יבמות דף צג,א) - הני מילי שבא לחזור אחר שבא לעולם), משבאו לעולם - אין יכול לחזור בו' (דקסבר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בשעת המכר, שיהיה המכר חל לכשיבא לעולם);

ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם - יכול לחזור בו; (דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם); ואמר רב נחמן: מודינא דאי שמיט ואכיל - לא מפקינן מיניה'!? (שהרי כל זמן שלא חזר - מחל על אכילתו; ואף על פי שבטעות: שלא היה יודע שיוכל לחזור - מחילה היא!)

התם זביני, הכא הלואה (ומיחזי כרבית: שמתחילה בהלואה בא לו, וכרבית קצוצה דמי, ואין 'אבק רבית' בדבר הלואה אלא בדבר מכר, כגון 'המרבה בפירות' דמתניתין (לעיל ס:)).

אמר רבא:

(בבא מציעא סז,א)

הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן (כי אמר 'ומודינא דאי שמיט ואכיל כו'), ובעי לאותביה 'אונאה' (דתנן (לעיל דף נא,א) דמחזיר לו אונאה, ואף על גב דמדעת נתן לו, הואיל וטעה; אלמא מחילה בטעות לאו מחילה היא), ואודיק (השגיח בי, וראה שהיה בדעתי להשיב על דבריו) חזיתן איילונית (קדמני להראותי טעמא לדבריו מאיילונית, כדלקמן): והרי אונאה - דמחילה בטעות היא, ולא הויא מחילה; ואודיק חזיתן איילונית: הרי איילונית, דמחילה בטעות היא, והויא מחילה, דתנן [כתובות פ"יא מ"ו]: 'הממאנת והשנייה והאיילונית - אין להן לא כתובה ((הממאנת: קטנה יתומה שהשיאתה אמה לדעתה; אמרו חכמים: יכולה למאן, דמן התורה אין מעשה קטנה כלום, ואמה אינה זוכה בה לקדשה, ורבנן הוא דתקון נשואין ליתומים: שלא ינהגו בה מנהג הפקר, וישמרנה בעלה; והם אמרו דסגי לה במיאון; ואף מה שהכניסה לו בנדונייתה ושמאתן בכתובתה, וכל שכן מאתים שתיקנו לאשה, משום דב'על כרחיה' נפקא; השניה: שניות לעריות שגזרו חכמים בפרק שני דיבמות (דף כ,א): אין לה כתובה, דקנסא הוא דקנסינן לה, מפני שמרגילתו עליה, כדאמרינן ביבמות (דף פה,ב); האיילונית: דוכרניתא, דלא ילדה; לשון 'איל'; אין לה כתובה, שמקחו טעות: דלאו אדעתא דהכי נסבה; ואף על גב דכי מחלה היא נדונייה דילה למוסרה בידו טעות הואי, מחילה בטעות הויא מחילה), ולא פירות (נכסים שנפלו לה בירושה אחר שנשאת - תיקנו חכמים שהבעל אוכל פירות, ולה תיקנו תחתיהן שאם נשבית - חייב לפדותה משלו; ואלו - אף על פי שאין להם תקנת פירות: שאם נשבית לא יפדנה, דלא קרינא בה 'ואותבינך לאינתו' - אפילו הכי לכשתצא - לא יחזיר לה פירות שאכל), ולא מזונות, ולא בלאות (הכניסה לו בגדים בנדונייתה, אפילו יש מהם קיימים - לא יחזיר בלאותיהן; אלמא מחילת אכילת פירות - אף על פי שבטעות מחלה לו - מחילה היא)'.

ולא היא: לא אונאה הויא תיובתיה, ולא איילונית מסייע ליה: לא אונאה תיובתיה: דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה (דלא ידע שנתאנה, דליחול; הלכך אין כאן מחילה ואפילו בטעות); ולא איילונית מסייע ליה: דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות (ואפילו יודעת שאין נשואיה נשואין - רצונה להאכילו).

ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא "זיל זבין לי ארעא מקריביי"; אזל זבן לה. אמר ליה (מוכר לשליח): "אי הוו לי זוזי - מהדרת לה ניהלי (רוצה אני שתקבל מעותי)". אמר ליה: "את ונוולא אחי (אתה והיא קרובים אתם, ותתרצו ביניכם)". ('ונוולא' לשון ארמי, בין בזכר בין בנקבה כשרוצה לומר 'אתה והוא' או 'אתה והיא' כך ראיתי בתשובת הגאונים; ואני אומר שזה שמה.)

אמר רבה בר רב הונא: כל 'את ונוולא אחי' אמר - סמכא דעתיה ולא גמר ומקני; ארעא הדרה; פירי מאי? רבית קצוצה הוו, ויוצאין בדיינין? או דילמא כי אבק רבית הוו, ואין יוצאין?

אמר רבה בר רב הונא: מסתברא כי אבק רבית הוו, ואין יוצאין בדיינין.

וכן אמר רבה: כי אבק רבית הוו, ואין יוצאין בדיינין.

אמר ליה אביי לרבה: משכנתא מאי (משכן לו שדה, ולא קץ עמו לאכול פירות לשם רבית, אלא סתם, והוא ירד ועשה ואכל)? התם טעמא מאי - משום דלא קץ ליה (ופליג אדרב נחמן דאמר לעיל 'הדרא ארעא והדרי פירי')? הכא נמי לא קץ ליה!? או דילמא התם – זביני, הכא הלואה?

אמר ליה: התם טעמא מאי - משום דלא קץ ליה, הכא נמי לא קץ ליה.

אמר רב פפי: עבד רבינא עובדא וחשיב (כמה אכל פירות) ואפיק פירי (ואפקינהו מיניה), דלא כרבה בר רב הונא.

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא: הא משכנתא באתרא דמסלקי (במקום שנהגו להלוות סתם, ומלוה אוכל פירות, ולא פסק עמו בנכייתא, כדלקמן, ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתשיג יד הלוה למעות): אכל שיעור זוזי (כפי מה שנמכרין הפירות בשוק, ובא הלוה לפנינו ותבע ואמר "איני רוצה שיאכל פירותי ברבית" - ישומו פירות שאכל, ויטלם בחובו; [משום טענת הלווה:] "אילו הוו לי זוזי - לא מסלקינן ליה? השתא נמי פירי אכל, זוזי דידי נינהו") - מסלקינן ליה (ואף על גב דאבק רבית הוא, ואינה יוצאה בדיינין - הני מילי לבתר דשקליה, אבל זה - זריז הוא, ואינו מניחו לאכול אלא כדי הקרן), אכל טפי לא מפקינן מיניה (דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין); ולא מחשבינן משטרא לשטרא (אם חייב לו מעות בשטר אחר - אין העודף בזה שאכל פרעון לחוב השטר האחר, דהאי 'אפקינן מיניה' הוא מה שאכל כבר); ובדיתמי (אם שדה זו של יתומים היא): אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה, אכל טפי מפקינן מיניה (שבית דין שבעיר - אביהן של יתומים, והרי הם שליטים לעשות משפט, והם לא מחלו על העודף שאכל, והוה ליה כמאן דסלקוה משעתא דאכל שיעור זוזי) ומחשבינן משטרא לשטרא.

אמר רב אשי: השתא דאמרת 'אכל טפי לא מפקינן מיניה' - אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי (עד שיתן לו כל שיעור מעות הלואתו); מאי טעמא? (וכיון דכי אכלינהו להך - לאו בתורת פרעון אכלינהו, הוה ליה אבק רבית משעת אכילה, ואינה יוצאה בדיינין) סלוקי בלא זוזי (וכי סלקוהו משדה זו בלא זוזי) - אפוקי מיניה הוא הוי אבק רבית (אפוקי מניה אבק רבית שאכל הוא), ואבק רבית אינה יוצאה בדיינין (והאי דנקט לעיל 'אתרא דמסלקי': דאילו אתרא דלא מסלקי - שנהגו לאכול המשכונא שנים הקצובות למנהגן, ואילו הוו ליה זוזי לא מצי מסלק ליה - הכל מודים דכל אותן השנים כמכר הוא אצלו, ואי נמי אכל שיעור זוזי - לא מסלקינן ליה).

עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים

(בבא מציעא סז,ב)

כגדולים (ואף על גב דאכל שיעור זוזי - לא מסלקינן ליה, דקסבר: מתחילת אכילתן - אבק רבית הוא, ואין כח בדיינין להוציאו).

אמר רבא בריה דרב יוסף משמיה דרבא: האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא (שינכה לו מן החוב דבר קצוב לשנה, דנראה כמוכרו לו ויורד בספק: דאפילו תלקה ולא יהו בה פירות - ינכה לו אותה קצבה, הלכך כי שקיל מיניה טפי - לאו רבית הוא; ודווקא באתרא דמסלקי, אבל באתרא דלא מסלקי - כל ימי הזמן הוי כמ�כירה אצלו, ובלא נכייתא נמי אכול), וצורבא מדרבנן (שצריך לישר דרכיו ולהתקדש אף במותר לו פן ילמדו ממנו לזלזל באיסורין) - אפילו בנכייתא לא ניכול; אלא במאי ניכול? בקיצותא (לקמן מפרש).

הניחא למאן דאמר קיצותא שריא, אלא למאן דאמר קיצותא אסירא - מאי איכא למימר? דאתמר: קיצותא: פליגא בה רב אחא ורבינא: חד אמר קיצותא שריא, וחד אמר קיצותא אסירא.

היכי דמי קיצותא?

דאמר ליה: עד חמש שנין אכילנא לה בלא נכייתא, מכאן ואילך שיימנא לך כולהו פירי.

איכא דאמרי: כל 'בלא נכייתא' – אסור, אבל היכי דמי קיצותא? - דאמר ליה: עד חמש שנין אכילנא בנכייתא, מכאן ואילך שיימנא לך כולהו פירי.

מאן דאסר בקמייתא (ללישנא קמא, דאמר: באוכל בלא נכייתא פליגי) - שרי בבתרייתא (סבר בבתרייתא כולי עלמא שרי); מאן דאסר בבתרייתא (ללישנא בתרא: דאמרינן אפילו כי אכל חמש שנים קמאי בנכייתא - פליגי דחד מינייהו אסר) - היכי שרי למיכל?

שרי כי משכנתא דסורא, דכתבי בה הכי 'במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף' (דלא מיחזי כהלואה אלא כלוקח הימנו פירות השנים האלו במעות הללו).

תוספות מסכת בבא מציעא דף סז עמוד ב ד"ה במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף - תימה מה בין זה לנכיית' דע"כ יכול לסלקו, דאם לא היה יכול לסלקו אם כן בלא נכייתא נמי שרי, כדמשמע לעיל דקאמר באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא משמע אבל באתרא דלא מסלקי אכלי אפילו בלא נכייתא, וזה דוחק לומר, דבנכייתא אין דרך לנכות אלא דבר מועט, אבל במשכנתא דסורא רגילים היו לשום כדי שויו, דמשמע דמשום דכתיבי הכי שרי! וי"ל דמאחר שמפרש כן לא מיחזי כהלואה אלא כלוקח ממנו פירות של השנים הללו באותן דמים, אבל כשאינו כותב לו כך אלא מנכה כל שנה ושנה בפני עצמה - נראה כאילו מוזיל גביה פירות אותה שנה בשכר מותר המלוה, כדתנן (לעיל ד' סד,ב) 'לא ישכור הימנו בפחות'; ואפילו אם נאמר שלא יוכל לייקר לו פירות של שנה אחרת, דמסתמא אין באין לעשות תנאי חדש בכל שנה - מכל מקום הואיל ולא קצבו סכום כל השנים לפרש בשטר במישלם שניא אילין תיפוק מיחזי כהלואה.

רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אמרי תרוייהו: האי משכנתא: באתרא דמסלקי - (אם מת המלוה ונפלה לפני בניו) אין בעל חוב גובה הימנה (דאין להם לאביהם בגופה של קרקע כלום, ומטלטלי בעלמא נינהו, ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב: דבשלמא בעודו קיים גבי אפילו מגלימא דעל כתפיה, שהרי לו הלוה מעותיו ונשתעבד, והתורה אמרה יבא שליח בית דין ויכנס לביתו ויטול משכונו, דכתיב (דברים כד) 'והאיש אשר אתה נושה בו וגו', ואמרינן לקמן (דף קיג,א): זה שליח בית דין; אבל היכא דמית - בהדי יתמי מאי עבידתיה דתבע? הרי לא לוו ממנו?! ואי ירתי קרקעות - משתעבדי נכסיה מחיים, ומיחייב מדין ערב: דנכסייהו דבר איניש - אינון ערבון ביה, דכי אוזפיה - עלייהו סמך, אבל מטלטלי - אפילו דין ערב ליכא, דלאו עלייהו סמיך מלוה, הואיל ובידו להצניען ולאבדן), ואין הבכור נוטל בה פי שנים (למאן דאמר בבבא בתרא (דף קכד:) דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה - הא נמי: הואיל ואתרא דמסלקין - מלוה בעלמא הוא, דאין השדה לפניו אלא לשעבוד פירות, והוה ליה 'ראוי' ואין בכור נוטל בראוי לבא לפניהם לאחר מיתה לחלוק כבמוחזק ביד אביו דכתיב (דברים כא) 'בכל אשר ימצא לו'), ושביעית משמטתה (כשאר מלוה בשטר, שנכסי לוה משועבדין להן, ושביעית משמטתן: דאין זה מלוה על המשכון שאין שביעית משמטתו, דהתם - במשכון של מטלטלין קיימינן; וטעמא משום דבעל חוב קונה משכון שבידו, דילפינן (לקמן דף פב.) מ'ולך תהיה צדקה', והוה ליה כגבוי); ובאתרא דלא מסלקי: בעל חוב גובה הימנו (דמכר הוא אצלו; והיינו טעמא דכולהו), ובכור נוטל בו פי שנים, ואין שביעית משמטתה.

ואמר מר זוטרא משמיה דרב פפא: האי משכנתא באתרא דמסלקי: מסלקי ליה ואפילו מתמרי דאבודיא (כשגודרין תמרים שוטחין מחצלות תחת הדקלין, ונופלים התמרים עליהם; ואם בא ושילם לו מעותיו - מסלקו אף מן התמרים התלושין שעל המחצלות), ואי אגבהנהו (כבר) בסיסני (שנתנן בתוך סלים כשנטלן מן המחצלות) קננהו (קנה אותם בהגבהה קודם שקיבל מעותיו - והרי הן שלו); ולמאן דאמר (בבבא בתרא דף פה,ב) 'כליו של לוקח ברשות מוכר (ואפילו הוא ברשות של מוכר) קנה לוקח' אפילו דלא אגבהנהו בסיסני קננהו (לפי שקנו לו מחצלותיו שהן כליו[YH1] ).

פשיטא באתרא דמסלקי ואמר "לא מסתלקנא" (בשעת מתן מעות התנה "על מנת שלא תוכל לסלקני עד כך וכך שנים כו' - ועל מנת כן נתן מעותיה, וקרקע נקנה בכסף בין דרך מקח בין דרך שכירות בין בכל הדרכים כפי התנאי) - הא קאמר דלא מסתלקנא; אלא באתרא דלא מסלקי, ואמר "מסתלקנא" – מאי? צריך למקנא מיניה (דאי לא קני מיניה -דיבורא בעלמא הוא, ויכול לומר "לא אשנה מן המנהג") או לא?

רב פפא אמר: לא צריך למקנא מיניה; רב ששת בריה דרב אידי אמר: צריך למקנא מיניה.

והלכתא: צריך למקנא מיניה.

אמר "איזיל ואייתי זוזי (ואשלם לך, ומעתה אל תאכל פירות עוד)" - לא אכיל (הואיל והמעות מוכנים לו, ולא נתנו לו רשות להיות שומט ואוכל; ובאתרא דמסלקי קאי); "איזיל ואטרח ואייתי זוזי": רבינא אמר: אכיל, ומר זוטרא בריה דרב מרי אמר: לא אכיל.

והלכתא: לא אכיל.

רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא;

רבינא אכיל בנכייתא.

אמר מר זוטרא: מאי טעמא דמאן דאכיל בנכייתא? מידי דהוה אשדה אחוזה (ושדה אחוזה שאמרה תורה (ויקרא כז) לפדותה מן ההקדש לפי השנים שעד היובל, סלע ופונדיון לשנה כפי חשבון: חמשים שקל לבית זרע חומר שעורים לארבעים ותשע שנות היובל): שדה אחוזה - לאו אף על גב דקא אכיל (הקדש) פירי טובא (ששוין פירות של כל השנה הרבה) אמר רחמנא

(בבא מציעא סח,א)

קא פריק לה בארבעה זוזי (דהיינו סלע)? הכא נמי לא שנא (דהא חזינן דהיכא דיורד לספק ונותן מעות סלע לשנה: ספק יהיו בה פירות ספק לא יהיו בה פירות - הוו זביני מעיקרא, ומיפרק בהכי). ומאן דאסר אמר לך: שדה אחוזה - הקדש היא (לאו הלואה), ורחמנא אוקמיה אפדיון (בפדיון תליא מילתא ורחמנא אוקמיה אהאי פדיון, ואמר בהכי נפרוק); הכא - הלואה היא ומיחזי כרבית.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.