בבא מציעא סט

מקרא: בתחתית הדף

מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

בבא מציעא דף סט

המשך פרק חמישי 'איזהו נשך'

(בבא מציעא סח,ב)

בני רב עיליש - נפק עלייהו ההוא שטרא (שקיבל אביהם עסקא) דהוה כתיב ביה 'פלגא באגר פלגא בהפסד'.

אמר רבא: רב עיליש - גברא רבה הוא, ואיסורא לאינשי לא הוי ספי (לא היה מאכיל רבית לבעל הבית; דאי קביל עליה הכי - ריביתא הוא: דקטרח בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה, אלא ודאי שטרא הכי מפרשיה ללישניה:) מה נפשך (שקיבל עליו איזו מהם שירצה): אי פלגא [עיין תוספות] (יקבל הנותן) באגר (באגרא - יקבל עליו אחריות �ההפסד יותר ממחצית, כגון) תרי תילתי בהפסד (תרי תילתי דהשתא - ליכא רבית, דהשתא ליכא אלא תילתא מלוה, דלא קיבל עליה רב עיליש אלא תילתא באחריותו, וקשקיל פלגא באגרא, והוה מאי דשקיל באגרא טפי מתילתא, שכר עמלו לטרוח [אולי צ"ל 'לטורח'] שהוא עוסק בשני שלישי פקדון);

(בבא מציעא סט,א)

אי פלגא בהפסד - תרי תילתי באגר (כלומר: פלגא בהפסד דכתב בשטרא - הכי קאמר: דאם ירצה רב עיליש יטול תרי תילתי באגר ויקבל עליו חצי ההפסד דאיכא שכר עמלו במאי דשקיל טפי באגרא ממה שמגיע לחלק פלגא דמלוה).

אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא, ואמר לי: דלמא רב עיליש 'טובל עמו בציר' הוה, ואמר רב נחמן: הלכה כרבי יהודה.

אמר ליה: לאו 'הלכתא' איתמר אלא 'שיטה' איתמר [עיין תוספות] (הכי אמר רב נחמן: רבי יהודה, ורבי יוסי בנו, ורבן שמעון - כולן בשיטה אחת אמרו דבריהם); הכי נמי מסתברא: דאי לא תימא הכי - למה ליה למיחשב ולמימר 'הלכה' 'הלכה'? לימא: 'הלכה כרבי יהודה, דמיקל מכולהו[YH1] !?

אמר רב: (השׂם עגל למחצה בשכר ובהפסד, ואמר לו:) "מוֹתר שליש (מה שיביא יותר על שליש דמיו של עכשיו) - (טול) בשכרך (וכל השאר נחלוק בשוה)" - הרי זה מוּתר (דהא קיבל עליה מספק, ואף על גב דזימנין דליכא מוֹתר שליש).

ושמואל אמר: לא מצא מוֹתר שליש - ילך לביתו ריקן? אלא אמר שמואל: קוצץ לו דינר.

וסבר רב אין קוצצין לו דינר? והאמר רב: ריש עגלא - לפטומא (המקבל עגל לפטמו למחצית, הראש יטול כולו לחלקו, בשכר עמלו ומזונו, והשאר חולקין בשוה)! מאי לאו דאמר ליה "מותר שליש בשכרך" (ואשמועינן רב דאי ליכא מותר שליש נשקול ריש עגלא)?

לא, דקאמר ליה "אי מותר - שליש, אי ריש עגלא לפטומא".

איבעית אימא: כי קאמר רב '"מותר שליש בשכרך" - מותר' (אף על גב דזמנין ליכא מוֹתר שליש)' - כגון דאית ליה (למקבל) בהמה לדידיה (דיש עליו לטרוח לפני בהמותיו, ובשביל בהמה אחת עמהם אין טרחו נוסף), דאמרי אינשי [עיין תוספות] 'גביל לתורא גביל לתורי (באותו טורח שאתה מגבל סובין ושעורין לפני שור אחד - אתה יכול לגבל לפני שנים)'.

רבי אלעזר מהגרוניא זבין בהמה ויהיב ליה לאריסיה (למחצה בשכר והפסד). מפטים ליה, ויהיב ליה רישא באגריה, ויהיב פלגא רווחא.

אמרה ליה דביתהו: אי משתתפת בהדיה (אילו נתת חצי המעות והיית שותף בבהמה) - יהיב לך נמי אליתא (היה נותן לך אף האליה כולה לחלקך).

אזל, זבין בהדיה, פליג ליה מאליתא (כשבאו לחלוק חלק רבי אלעזר את האליה).

אמר ליה: תא נפלגיה לרישא.

אמר ליה (אריסיה): השתא - כמעיקרא נמי לא (עכשיו לא תתן הראש כולו כמו שנתת בראשונה)?

אמר ליה: עד האידנא זוזי דידי הוו (וכי קבילת עלך פלגא בהפסד הוו זוזי מלוה גבך); אי לא הוה יהיבנא לך טפי פורתא - מיחזי כרבית (אשתכח דקא טרחת בפלגא פקדון משום פלגא מלוה)! השתא שותפי אנן; מאי קאמרת 'טרחנא טפי פורתא (להכניס ולהוציא)'? (דאילו מזון אם הוצרך לסובין או שעורין קנית לאמצע כדרך שותפין;) אמרי אינשי: סתם אריסא - למרי ארעא קמשעבד נפשיה, לאתויי ליה רעיא (מִרעֶה לבהמות: שאינו צריך לקנות [בעל הבהמה] בשוק, שיש עליו [האריס] לטרוח בשבילו).

תנו רבנן: 'השָׂם בהמה לחבירו - עד מתי חייב לטפל בה?

סומכוס אומר: באתונות - שמונה עשר חדש; בגודרות (בהמה דקה, לשון 'גדרות צאן' (במדבר לב,טז)) - כ"ד חדש; ואם בא (המקבל) לחלוק בתוך זמנו (בתוך הזמן הזה) - חברו (בעל הבהמה) מעכב עליו; אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת (שצריכה בשניה למזונות מרובים יותר מן הראשונה)'.

<אבל מאי קאמר> [מאי 'אבל' דקאמר] (כל שכן דהיינו טעמא דמעכב עליו)!?

אלא (הכי קאמר:) לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת (וכיון דכך מנהג המקבלין - חבירו מעכב עליו).

(ואני שמעתי איפכא: אם בא בעל הבהמה לחלוק בתוך זמנו - המקבל מעכב עליו, ל�פי שאינו דומה טיפולה כו': שטיפול שנה ראשונה קשה משל שניה: מפני שהיא דקה - טיפולה מרובה, להכניס ולהוציא, אבל טיפול השניה – קל, ושבחה מרובה.

וקשיא לי: אי טיפולה של שניה קלה משל ראשונה - מאי לשון 'חייב לטפל בה' דקתני רישא? משמע דעל כרחו חייב לטפל בה כל הזמן הזה).

תניא אידך: 'השׂם בהמה לחבירו - עד מתי חייב לטפל בולדות (שאף הן נחלקין למחצה, שהן שכר, והמקבל בא לומר "חלוק אותו מיד שלא אעסוק בחלק שלך, שאיני נוטל בו כלום")?

בדקה שלשים יום, ובגסה חמישים יום (כדרך שפרט לך הכתוב בטיפול הבכור שחייב ישראל לטפל בו בדקה שלשים ובגסה חמשים, ואחר כך נותנו לכהן, דיליף ליה בבכורות (דף כו,ב) מקראי);

רבי יוסי אומר: בדקה שלשה חדשים, מפני שטיפולה מרובה;

מאי 'טיפולה מרובה'?

מפני ששיניה דקות (וצריכה לאמה ולאדם הרגיל בכך).

מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו' (מכאן ואילך יטול המקבל מחצה שלם בשביל חלקו, שהרי חציו - שלו הן; ובמחצה השנ�י של חבירו - יטול מחצה בשבח, כדרך שנוטל באִמהּ מחצית שכר; ושכר עמל ומזון ליכא. ואף על גב דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו, כיון דבעי למיטרח בה משום מחצה שלו - שהוא קרן גמור ואינו מלוה, וכי טרח - משום דידיה קא טרח, ולא מיחזי כריביתא).

רב מנשיא בר גדא שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו; אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: מאן פלג לך (מי שׁם אותה? שמא לא נישומית יפה)?

ועוד: 'מקום שנהגו לגדל' הוא, ותנן: מקום שנהגו לגדל - יגדילו (יגדילו הולדות עד שיהו גדולים, ואינו נוטל בשל חבירו כלום)!

הנהו תרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי; אזיל חד מנייהו, פליג זוזי בלא דעתיה דחבריה.

אתו לקמיה דרב פפא, אמר ליה: מאי נפקא מינה? הכי אמר רב נחמן: זוזי - כמאן דפליגי דמו!?

לשנה [אחרת] זבון חמרא בהדי הדדי; קם אידך פליג ליה בלא דעתיה דחבריה.

אתו לקמיה דרב פפא, אמר ליה: מאן פלג לך?

אמר ליה: קא חזינא דבתר דידי קא אתי מר!

אמר רב פפא:

(בבא מציעא סט,ב)

כהאי גוונא ודאי צריך לאודועיה[YH2] ; זוזי - מי שקיל טבי ושביק חסרי?

אמר ליה: לא!

אמר ליה: חמרא - כולי עלמא ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים!

גופא: אמר רב נחמן: זוזי - כמאן דפליגי דמו.

הני מילי טבי וטבי, תקולי ותקולי ('טבי' ו'תקולי': יש זוזי שמשקלם קל וצורתם יוצאת בהוצאה, והורגלו בה, וטובים בהוצאה יותר מצורה אחרת של זוזי שמשקלן יתר; ואותן שמשקלן יתר - חביבין למי ששוקל כסף: מנה, או פרס, במאזנים; הלכך טבי וטבי, אי נמי תקולי ותקולי - כמאן דפליגי דמי, דאלו שהניח טובים כאלו שנטל) אבל טבי ותקולי (אי נמי שקל תקולי ושבק טבי) – לא.

רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ביומא (בלשון שכירות ולא בלשון הלואה: "הנני משכיר לך זוז היום בפשוט", דהיינו זוז מדינה דהיינו שמינית שבצורי; [תוספות: מקבל היה עליו אחריות אונסין, להכי סלקא דעתא דשרי); כלו זוזי דרב חמא (ירדו לטימיון, כדאמרינן לקמן (דף עא,ב): שהמלוין ברבית - נכסיהן מתמוטטין).

הוא סבר: 'מאי שנא ממרא (פושויי"ר בלע"ז [את חפירה] - הלא רשאי אני להשכיר את כֵּלַי)' ולא היא: מרא הדרא בעינא (אותו כלי חוזר בעצמו בעין, ואינו הלואה אצלו בדמים, ואין אחריותו עליו אם נאנס או נשבר מחמת מלאכה; הלכך אין שכרו רבית), (ועוד:) וידיע פחתיה (שניכר פגמו: שהוא נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה); זוזי לא הדרי בעינייהו (שהרי מוציאם; ולפיכך אחריותו עליו, ושכרו רבית אף על גב דאמר בלשון שכירות), (ועוד: אי נמי אהדר ליה בעיניה) ולא ידיע פחתיה (נמצא שכרו חנם ברבית).

אמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה "הילך ארבעה זוזי ואוזפיה [ותן הלואה בסכום גדול] לפלניא [וארבעת הזוז יהיו שכרך]": זוזי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מִלּוֶה למַלְוה.

ואמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה "שקיל לך ארבעה זוזי ואמור ליה לפלוני לאוזפן [לי] זוזי"; מאי טעמא? שכר אמירה קא שקיל, כי הא: דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא (חלות הנתכות בכלים קטנים עגולים כאגנות) מקיראי (תגרי שעוה), ואמר ליה לאבוה: אוזפינהו זוזי.

אמרו ליה רבנן לרב פפא: אכיל בריה דמר רביתא!

אמר להו: כל כי האי רביתא – ניכול: לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מִלּוֶה למַלְוה; הכא - שכר אמירה קא שקיל, ושרי.

משנה:

שָׁמין פרה (גדולה) וחמור (גדול) (שראוין למלאכה, ומלאכתם כולה של מקבל), וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה (לחלוק שבח שישביחו בדמים ובוולדות).

מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד (כשתבא שנת חלוקתן, כדאמרן לעיל: בדקה - שלשים, ובגסה - חמשים יום) – חולקין; מקום שנהגו לגדל – יגדילו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין עגל עם אמו (ואין צריך ליתן שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם), וסיח עם אמו, ומפריז על שדהו (גירסת רש"י: 'מפרין על שדהו': לשון 'פרה ורבה'; ובגמרא מפרש כיצד מפרין; ולי נראה 'מפריז' בזיי"ן, לשון מרחיב ומגדיל כמו (זכריה ב,ח) 'פרזות תשב ירושלם' וכן מצינו בנדה (דף ד,ב) 'לא כהלל שהפריז על מדותיו' וכן יסד רבינו משולם בפיוט 'חכמי מדות מפריזים' [שאומרים יום שני של פסח]), ואינו חושש משום רבית.

גמרא:

תנו רבנן: ''מפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית' – כיצד?

השוכר את השדה מחבירו בעשרה כורים חטין לשנה, ואומר לו "תן לי מאתים זוז (הלויני מאתים זוז) ואפרנסנה (ואוציאם בשדה לזבל לקצור ולזרוע ולחרוש, כל צרכה; כל דבר קרוי 'פרנסה'), ואני אעלה (בחכירותיה) לך שנים עשר כורין (של חטין) לשנה (ואחזיר מעותיך)" – מותר (ואין זו רבית שכר מעות, אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר משדה רעה; מאתים זוז - שני כורים חטין); אבל אין מפריז לא על (שכר) חנות, ולא על (שכר) ספינה (שאם שכר ממנו חנות או ספינה - אסור ללות הימנו מעות לקנות פירות ולמכור בחנות, או פרקמטיא להוליך בספינה, ויעלה לו על דמי שכירותו, כיון דלא בגופה דחנות וספינה קא מפיק להו להנך זוזי להשביח החנות או הספינה - אין תוספת השכר בשביל חנות וספינה אלא בשביל שכר מעות).

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שמפריז על חנות: לצור בה צורה, ספינה - לעשות לה איסקריא (וילון [מפרשׂ] ושאר כלי הספינה כגון תורן):

'חנות לצור בה צורתא' - (שתהא נאה) דצבו בה אינשי (והכל רצין לתוכה לקנות ולאכול שם) והוי אגרא טפי; 'ספינה לעשות לה איסקריא' - כיון דשפירא איסקריא טפי - אגרא טפי ספינתא.

אמר רב: אגרא ופגרא (מותר להשכירה על מנת שאם תישבר - ישלם אותה השוכר).

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב: אי אגרא (כיון דנוטל שכר) - לא פגרא (אין לו לתבוע דמי שבירתה), אי פגרא (מאחר ששמאה בדמים שאם תישבר יש לה דמים) - לא אגרא (הויא ליה [הספינה] מלוה גביה, והויא שכרה רבית)!?

שתיק רב.

אמר רב ששת: מאי טעמא שתיק רב? לא שמיעא ליה הא דתניא: 'אף על פי שאמרו 'אין מקבלין צאן ברזל (עסקא שאדם מקבל מחבירו, ומקבל אחריות: שאם מתו - מתו לו, ואם אבדו - אבדו לו, והשכר יחלוקו; והיינו 'צאן ברזל': שקשה כברזל: שקיים אצל בעליו, ואינו פוחת אצלם. ונראה לי שרוב המקבלים - כך היו נוהגים לקבל בהמה דקה; להכי קרי להו 'צאן') מישראל' אבל מקבלין צאן ברזל מן הנכרים; אבל אמרו: השׂם פרה לחבירו ואמר לו "הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר (אם לא אשיבנה לך), ואני אעלה לך סלע בחדש (בשכר שאחרוש בה)" – מותר (ואין זה רבית, כדמפרש): לפי שלא עשאה דמים'.

ולא עשאה?

אמר רב ששת: לא עשאה דמים מחיים, אלא לאחר מיתה (שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים - לא ישלם, אלא לאחר מיתה: שאם תמות או אם תישבר; אלמא כל כמה דלא קביל עליה זולא - לאו מלוה היא גביה; וגבי ספינה נמי לא קביל עליה זולא).

אמר רב פפא: הלכתא: ספינה - אגרא ופגרא;

(בבא מציעא ע,א)

ונהגו בני כופרא (בעלי ספינה קרי 'בני כופרא' לפי שזופתין אותם בזפת) אגרא בשעת משיכה (נותנין אותם מיד), פגרא בשעת שבירה (ואף על פי שקיבל שכרה - נותן לו פגרא לכשתשבר).

אטו במנהגא תליא מילתא (היכי שבקינן להו לקבל שכר, הואיל וסופו לקנותה כולה)?

משום דמתניתא תניא (דמותר, כדקתני 'שלא עשאה דמים מחיים', אלא לאחר מיתה) - (נהוג) מנהגא.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.