בבא מציעא עא

מקרא: בתחתית הדף

מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

בבא מציעא דף עא

המשך פרק חמישי 'איזהו נשך'

(בבא מציעא ע,ב)

אמר רב נחמן: אמר לי הונא: לא נצרכא אלא דאפילו רבית דעובד כוכבים (שישראל נוטל מן הנכרי - יורד לטימיון).

איתיביה רבא לרב נחמן: (דברים כג,כא) לנכרי תשיך [ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה' אלקיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה]; מאי 'תשיך'? לאו 'תשוֹך' (שמותר אתה ליקח הימנו נשך)?

לא, 'תשיך' (דוקא קאמר: אתה תן לו רבית).

לא סגי דלאו הכי (וכי בא הכתוב לצוות עלינו ליתן רבית לעכו"ם? דאילו להתיר קאמר – פשיטא! מהיכי תיתי ליה למיסרי)?

לאפוקי אחיך, דלא.

'אחיך'? בהדיא כתב ביה: 'ולאחיך לא תשיך'!?

לעבור עליו בעשה ולא תעשה.

איתיביה: 'לוֹין מהן, ומַלוין אותם ברבית; וכן בגר תושב'!

אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא נצרכא אלא

(בבא מציעא עא,א)

בכדי חייו ('בכדי חייו' התירו לו, ויותר מכאן אסור מדרבנן, דלמא אתי למיסרך).

רבינא אמר: הכא (מתניתין, דקתני 'מלוין אותן ברבית') - בתלמידי חכמים עסקינן; טעמא מאי גזור רבנן (אמרו רבנן 'רבית נכרי אסור') - שמא (ירגיל הנכרי אצלו, ו)ילמוד ממעשיו (לא גרסינן 'דלמא אתי למיסרך'), וכיון דתלמיד חכם הוא - לא ילמוד ממעשיו.

תוספות לעיל בבא מציעא דף ע,ב ד"ה תשיך: ... ומה שנהגו עתה להלוות לנכרים, אומר רבנו תם: משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל, וקי"ל כאידך לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף, ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דנכרי; ואפילו ללישנא קמא יש להתיר, לפי שיש עלינו מס מלך ושרים, והכל הוי 'כדי חיינו'; ועוד שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם, הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן. ע"כ.

איכא דמתני לה להא דרב הונא [YH1] אהא: דתני רב יוסף: '(שמות כב,כד) אם כסף תלוה את עמי את העני עִמָּך [לא תהיה לו כנשה; לא תשימון עליו נשך]; עמי ונכרי (באין ללוות) - עמי קודם (אם כסף תלוה את עמי); עני ועשיר - עני קודם; ענייך (עניים שהם קרובין וממשפחתך) ועניי עירך - ענייך קודמין (דכתיב 'עמָך': הקרובין לך); עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין (דהנך הוו 'עמך' טפי).

אמר מר: 'עמי ונכרי - עמי קודם' – פשיטא? אמר רב נחמן: אמר לי הונא: לא נצרכא, דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם.

תניא: 'אמר רבי יוסי: בא וראה סמיות עיניהם של מלוי ברבית: אדם קורא לחבירו 'רשע', יורד עמו לחייו (רגיל להתקוטט עמו כאילו הכהו וכאילו בא להורגו; ואני שמעתי: רשאי לירד לתוך אומנותו של חבירו ולמעט מזונותיו של חבירו, וקשה בעיני שיתירו חכמים לישראל להנקם ולגמול רעה; ועוד: דאמרינן בכתובות (דף נ,א) 'עד שתים עשרה שנה מתגלגל אדם עם בנו, מכאן ואילך יורד עמו לחייו' ומאי 'יורד לתוך אומנותו' איכא? הא לייסרו ולכופו לתורה קאמר!), והם מביאין עדים ולבלר וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין 'פלוני זה כפר באלהי ישראל (שהלוה ישראל ברבית)'.

תניא: 'רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית - עליו הכתוב אומר (תהלים טו,ה) כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם - הא למדת שכל המלוה ברבית - נכסיו מתמוטטין' (דוק הכי: עושה אלה לא ימוט - הא אם נתן בנשך ימוט).

והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין?

אמר רבי אלעזר: הללו מתמוטטין ועולין (והכי משמע קרא: 'כל עושה אלה - לא ימוט לעולם' כלומר: ואם ימוט אין מוטתו מוטת עולם), והללו מתמוטטין ואינן עולין (אבל הנותן בנשך ימוט לעולם).

[חבקוק א,יג: טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל] לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ; אמר רב הונא: צדיק ממנו – בולע, צדיק גמור - אינו בולע (ואף על פי שמתמוטט - עולה ואינו נבלע לעולם).

תניא: 'רבי אומר: גר צדק האמור לענין מכירה, וגר תושב האמור לענין רבית - איני יודע מה הוא; �גר צדק האמור לענין מכירה, דכתיב (ויקרא כה,לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ [לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד] (לעיל קאי, ורישא דברייתא במסכת ערכין (דף ל,ב): 'בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית: אדם נושא ונותן בפירות שביעית - סוף מוכר מטלטליו כו' עד לא באת לידו עד שמוכר עצמו, שנאמר 'ונמכר לך'); ולא לך אלא לגר, שנאמר [ויקרא כה,מז: וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר] לְגֵר [תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר]; ולא לגר צדק, אלא לגר תושב, שנאמר 'לגר תושב'; 'משפחת גר' - זה הנכרי; כשהוא אומר 'או לעקר' - זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה (לחטוב עצים ולשאוב מים)'.

אמר מר (השתא מפרש מאי קשיא ליה, דקאמר 'איני יודע מהו'): 'ולא לך אלא לגר, שנאמר "לגר"': - למימרא דגר קני עבד עברי? ורמינהי: 'אין הגר נקנה בעבד עברי, ואין אשה וגר קונין עבד עברי': גר לא נקנה בעבד עברי: [ויקרא כה,מא: וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּו]ֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ [וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב] בעינן, והא ליכא; ואין אשה וגר קונין עבד עברי: אשה - לאו אורח ארעא (שהוא מתייחד עמה); גר נמי גמירי דמקני (הנקנה בעבד עברי) - קני (קונה בעבד עברי), דלא מקני לא קני?

אמר רב נחמן בר יצחק: אינו קונה ודינו כישראל, אבל קונה ודינו כנכרי, דתניא (דיש חילוק בין הנמכר לנכרי לנמכר לישראל): 'הנרצע (בעבד עברי [הנמכר] לישראל, ומת האדון קודם היובל) והנמכר לנכרי אינו עובד לא את הבן ולא את הבת (הנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, שנאמר (שמות כא,ו) 'ועבדוֹ לעולם' - ולא לבן [ולא לבת]; הנמכר לנכרי ילפינן בקדושין (דף יז,ב) 'וחשב עם קונהו' [ויקרא כה,נ] - ולא עם יורשי קונהו)

אמר מר: 'ואין אשה וגר קונין עבד עברי'; נימא דלא כרבן שמעון בן גמליאל, דתניא: 'אשה קונה את השפחות ואינה קונה את העבדים; רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף קונה את העבדים'!?

אפילו תימא רבן שמעון בן גמליאל, ולא קשיא: כאן בעבד עברי כאן בעבד כנעני: עבד עברי צניע לה (מוחזק צנוע הוא בעיניה: שאם יקלקלו יחד לא יתפאר לגלות הדבר; הלכך אסור לקנותו), עבד כנעני פריץ לה (ויראה היא להפקיר לו את עצמה); אלא הא דתני רב יוסף: 'ארמלתא לא תרבי כלבא (לא תגדל כלב שמא תקלקל עמו), ולא תשרי בר בי רב באושפיזא': בשלמא בר בי רב - צניע לה (ובטוחה שלא יודע [אולי צ"ל 'יודיע']), אלא כלבא - כיון דמסריך בה – מירתתא (להיות נרבעת לו)?

אמרי: כיון דכי שדיא ליה אומצא - מסריך בתרה, אמרי אינשי משום אומצא דשדיא ליה הוא דמסריך.

גר תושב (שקיבל עליו לא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות) האמור לענין רבית מאי היא? דכתיב (ויקרא כה,לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ (פסוק לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ; ורמינהי: 'לוֹין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב'!?

אמר רב נחמן בר יצחק: מי כתיב 'אל תקח מאתם'? '(אל תקח) מאתו' כתיב (א'אחיך' [שבסוף הפסוק, ולא על כל אלו שבפסוק הקודם] קאי), מישראל (וכי כתיב 'גר תושב' - לענין 'וחי עמך' כתיב: שאתה מצווה להחיותו)!

תנו רבנן: '(ויקרא כה,לו) אל תקח מאתו נשך ותרבית [ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך] - אבל אתה נעשה לו ערב (ערבו של לוה כנגד המלוה)';

(בבא מציעא עא,ב)

ערב למאן (מי הוא המלוה שאני מותר לעשות לו ערב)? אילימא ערב לישראל - והא תנן [משנה יא; להלן עה,ב]: 'אלו עוברין בלא תעשה (משום לא תשימון (שמות כב,כד)): המלוה והלוה, הערב והעדים'! אלא לנכרי; וכיון דדיניה דנכרי דאזיל בתר ערבא (אינו תובע אלא את הערב) - איהו (ערב זה, הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל) ניהו דקא שקיל מיניה רביתא!

אמר רב ששת: שקיבל עליו לדון בדיני ישראל (יתבע מן הלוה תחילה, וכשלא ימצא אצלו - יגבה מן הערב; והשתא אין הערב לוה מתחילה; הלכך כי פרע לנכרי - ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה, ומאי דמוזיף ליה - שקיל מיניה).

אי קיבל עליו לדון בדיני ישראל - רבית נמי לא לשקול?

אמר רב ששת: שקיבל עליו לזו, ולא קיבל עליו לזו.

מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי [אבל לא מדעת ישראל]:

תנו רבנן: 'מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת הנכרי, אבל לא מדעת ישראל; כיצד? ישראל שלוה מעות מן הנכרי ברבית, וביקש להחזירם לו; מצאו ישראל אחר ואמר לו "תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו" - אסור (דהוא ניהו דקא מוזיף ליה ברבית); ואם העמידו אצל נכרי (אף על פי שישראל נותנו לחבירו במצות הנכרי) – מותר (דשלוחו הוא); וכן נכרי שלוה מעות מישראל ברבית, וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר ואמר לו "תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו" – מותר; ואם העמידו אצל ישראל – אסור (ואף על פי שקיבלם זה מיד נכרי, משום דנכרי - שליח של ישראל, ושלוחו של אדם כמותו).' בשלמא סיפא (דקתני 'אם העמידו אצל ישראל - אסור', דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל) – לחומרא (חומרא דרבנן הוא: למיסר דהא דקיימא לן ד'שלוחו של אדם כמותו' - בשולח ישראל; ושליח ישראל נאמר דמתרומה גמרינן [בפרק שני דקדושין, דף מא,ב] 'אתם - גם אתם - לרבות שלוחכם: מה א�תם בני ברית אף שלוחכם בני ברית'), אלא רישא (דקתני 'אם העמידו אצל נכרי - מותר') - כיון דאין שליחות לנכרי (וישראל מישראל קיבלם), איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא!?

אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא: הכא במאי עסקינן? - כגון דאמר ליה (נכרי לישראל ראשון): "הניחם על גבי קרקע והיפטר" (וכן עשה, ומשם נטלם ישראל שני).

אי הכי מאי למימרא?

אלא אמר רב פפא: כגון שנטל ונתן ביד (וקבלם מן הראשון ונתנם לשני).

ואכתי מאי למימרא?

מהו דתימא נכרי גופיה: כי עביד - אדעתא דישראל קא גמיר ויהיב (שהרי הוא הביאו אצלו, והוי נכרי שלוחו, ונחמיר מדרבנן למיסר כדמחמרינן בסיפא) - קא משמע לן [שאין מחמירים].

רב אשי אמר: כי אמרינן 'אין שליחות לנכרי' - הני מילי בתרומה, אבל בכל התורה כולה (שיהא שלוחו כמותו) - יש שליחות לנכרי.

והא דרב אשי ברותא היא: מאי שנא תרומה – דלא, דכתיב אתם [במדבר יח,כח: כן תרימו] גם אתם [תרומת ה' מכל מעשרתיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן] - מה אתם בני ברית אף שלוחכם נמי בני ברית; - שליחות דכל התורה כולה - נמי מתרומה גמרינן לה (בקדושין)!?

אלא דרב אשי ברותא היא.

איכא דאמרי: אמר רב אשי: כי אמרינן 'אין שליחות לנכרי' הני מילי אינהו לדידן, אבל אנן לדידהו (כגון רישא דברייתא) - הוינא להו שליח (וסיפא לחומרא, כדאמרן).

והא דרב אשי - ברותא היא: מאי שנא אינהו לדידן – דלא, דכתיב 'אתם' 'גם אתם' - לרבות שלוחכם: מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, אנן לדידהו נמי: 'מה אתם בני ברית' קאמר (ו'אתם' היינו שולחים: לא נאמרה שליחות אלא בשולח ישראל ושליח ישראל)! (מאן דגריס הכא 'אף שלוחכם בני ברית' משתבש.)

אלא הא דרב אשי ברותא היא.

רבינא אמר: נהי דשליחות לנכרי לית ליה, זכיה מדרבנן אית ליה (שיהא ישראל זוכה לצורך נכרי; הלכך ההוא ישראל זוכה ליה מדרבנן בהלואה זו מישראל שני [מהר"ם: ראשון]), מידי דהוי אקטן: קטן - לאו אף על גב דלית ליה שליחות (דכי כתב שליחות - בגדול כתב: בראוי לתרום, שיהא הקדשו הקדש, ודיבורו חל: דגבי הקדשות ונדרים – 'איש' כתיב, וגבי תרומה 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו' (שמות כה,ב)) -

(בבא מציעא עב,א)

אית ליה זכיה מדרבנן (דתנן: זכין לקטן [בפרק 'מי שמת' (בבא בתרא דף קנו,ב)])? הכא נמי לא שנא.

ולא היא: ישראל אתי לכלל שליחות, עכו"ם לא אתי לכלל שליחות.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.