בבא מציעא עד

מקרא: בתחתית הדף

מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

בבא מציעא דף עד

המשך פרק חמישי 'איזהו נשך'

(בבא מציעא עג,ב)

אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא (לקנות לו יין בזמן הבציר, ומשלם לן יין לפי דמים קלים שקונין אותו), ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט (שם המקום שהיין נלקח ונמכר לשם לרוב הלוקחין יין בימות הבציר).

אמר אמימר: אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא; אמר: כי קאמר רב חמא הני מילי - ביין סתם, אבל ב'יין זה' – לא: מי יימר דמזבני ליה ניהליה?

רב אשי אמר: אפילו 'יין' סתם נמי לא; מאי טעמא? אסמכתא היא (אפילו הבטיחו ואמר "אם איני קונה לך - אפרע משלי" אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו), ואסמכתא לא קניא.

ולרב אשי - מאי שנא מהא דתנן [בבא קמא פ"ט מ"ג; לקמן קד,א] (גבי מקבל שדה מחבירו למחצה): '"אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא" (והובירה: שלא חרשה ולא זרעה: שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות, ונותן לו, שכך כתב לו מתחילה: "אם אוביר כו' [בפרק 'המקבל'])' (אלמא: כיון דאפסדיה בהכי ולא סמך - לאו אסמכתא היא: שאינו מקבל עליו אלא כדי הפסד שהפסידו)?

התם – בידו [להוביר את השדה או לעבדו],

(בבא מציעא עד,א)

הכא לאו בידו (שמא לא ימכרוהו לו).

אמר רבא: הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי וזבן לחד מינייהו - זבן לכולהו; ולא אמרן אלא דלא צר וחתים איניש איניש לחודיה (מעות של כל איש ואיש לבד), אבל צר וחתים איניש איניש לחודיה: למאן דזבן - זבן, ולמאן דלא זבן - לא זבן.

אמר רב פפי משמיה דרבא: האי סיטומתא (חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחין הרבה ביחד, ומניחין אותו באוצר הבעלים, ומוליכין אותן אחת אחת למכור לחנות, ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות) – קניא.

למאי הלכתא?

רב חביבא אמר: למקניא ממש.

רבנן אמרי: לקבולי עליה מי שפרע.

והלכתא: לקבולי עליה מי שפרע; ובאתרא דנהיגו למקני ממש (שרגילין לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאלו משך) - קנו.

היה הוא תחלה לקוצרים [פוסק עמו על הגדיש]:

אמר רב: מחוסר שתים (שתי מלאכות) – פוסק (פוסק עמו ואף על פי שלא יצא השער, דהא יש לו), (אבל מחוסר) שלש (– כ'אין לו' דמי) - אינו פוסק; ושמואל אמר: (אם מלאכות שהדבר מחוסר) בידי אדם - אפילו מאה פוסק, בידי שמים - אפילו אחת אינו פוסק (דמי יימר דאתיא ויהא בידו להשלים? הלכך – כ'אין לו' הוא).

תנן: 'פוסק עמו על הגדיש' - והא מחוסר משדא בחמה (שטוח העומרין בחמה) למיבש, ולמידש, ומידרא (לזרוק המוץ לאחר הדישה ברחת ברוח)?

כגון דשדא בחמה ויבש (דאכתי 'גדיש' קרי ליה).

ולשמואל דאמר 'בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק', והא מחוסר מידרא, דבידי שמים היא (שצריך רוח שאינה מצויה)?

אפשר בנפוותא (וו"ן בלע"ז [רחט]).

'ועל העביט של ענבים' (כולהו לאותבינהו לרב ושמואל נקיט לה ואזיל) - והא מחוסר מכמר (הוחמם), ועיולי לבי מעצרתא, למידש (לדרוך בגת), ולמנגד (למשוך היין אל הבור שלפני הגת)?

כדתני רבי חייא (לקמן): על הכומר של זיתים (דתנן במתניתין (לעיל דף עב,ב) 'מעטן' - תנא ליה איהו במתניתא בלשון 'כומר' לומר שכבר נתחממו); הכא נמי על הכומר של ענבים.

והא מחוסרי תלת?

באתרא דההוא דזבין [הקונה] הוא דנגיד [שמושך היין אל הבור].

'ועל המעטן של זיתים' - והא מחוסר מכמר, ועיולי לבי דפי (בית הבד של שמן), למידש, ולמנגד!?

תני רבי חייא: 'על כומר של זיתים'.

הא איכא תלת?

באתרא דההוא דזבין [הקונה] - ההוא מנגיד [הוא עושה מלאכה זו].

'ועל הביצים של יוצר' – אמאי? והא מחוסר לפופי (אמולידי"ר בלע"ז: לשון 'מלפפין הוולד' (שבת דף קכט,ב): שמגלגלו לפי מדתו: אם גדולות אם קטנות, ועושה להן בית קיבול) ויבושי, עיולי לאתונא למשרף (לצרפו בכבשן) ולמיפק!?

כגון דמלפפה ויבישו (גירסת רש"י: 'כגון דמלפף ויבש': ואכתי 'ביצים' קרי להו, לשון 'ביצה מרשק"א' שהעפר מגובלת עם המים).

והא איכא תלת?

באתרא דההוא דזבין הוא דמפיק.

'ועל הסיד משישַקענו בכבשן' - והא מחוסר מקלה, ואפוקי ומידק (לאחר שנשרפו האבנים - הרי הן חתיכות שרופות, ומוציאין אותן מן הכבשן, ונותנין בהן מעט מים, וצוברין אותן, ונידוכות מאליהן כקמח טחון)?

באתרא דההוא דזבין - ההוא דייק.

ולשמואל, דאמר 'בידי אדם אפילו מאה פוסק' - למה לי 'משישקענו בכבשן'?

אימא 'משראוי לשקעו בכבשן (משהכין והזמין את האבנים ואת העצים, והכל בידו, ואין חסר אלא מלאכת השריפה)'.

ועל הביצים של יוצר [ועל הסיד מששקעו בכבשן, ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה]:

תנו רבנן: 'אין פוסקים על הביצים של יוצר עד שיֵעשו - דברי רבי מאיר.

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים (שצריך שיהא מוכן בידו)? - בעפר לבן (שאינו מצוי, וכשהיו מכניסין אותו - אין מכניסין אותו, אלא מגובל ועשוי ביצים), אבל בעפר שחור (שהוא מצוי במקומו), כגון כפר חנניא וחברותיה, כפר שיחין וחברותיה – פוסקין (אין צריך שיהא בידו): אף על פי שאין לזה יש לזה.'

אמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא (משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו ועפר שחור היה);

כמאן? אי כרבי מאיר - האמר 'עד שיעשו'! אי כרבי יוסי - האמר 'אף על פי שאין לזה יש לזה'?

לעולם כרבי יוסי, ובאתריה דאמימר עשיק עפרא (יקר ואינו מצוי): אי דמעיילי עפרא - סמכא דעתיה (דכל אחד, והחוזר יקבל 'מי שפרע') ויהיב להו זוזי, ואי לא - לא סמכא דעתיה (דלמא לא משכח עפרא, וליכא 'מי שפרע': שהוא עצמו לא נסמך עליו, אלא נתן על הספק).

ופוסק עמו על הזבל כל ימות השנה [רבי יוסי אומר: אין פוסקין על הזבל אלא אם כן היתה לו זבל באשפה; וחכמים מתירים]:

חכמים היינו תנא קמא?

אמר רבא:

(בבא מציעא עד,ב)

ימות הגשמים איכא בינייהו (תנא קמא 'כל ימות השנה' קאמר, ופליג עליה רבי יוסי ואומר 'לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים: עד שיהא לו למוכר זבל באשפות' וחכמים מתירין: 'אף על פי שאין לו יש לאחרים' - אם ימות החמה הן, שהכל יש להן זבל שכבר נרקב ונישוף בימות הגשמים ונעשה זבל, אבל בימות הגשמים - לא).

ופוסק עמו כשער הגבוה [רבי יהודה אומר: אף על פי שלא פסק עמו בשער הגבוה - יכול לומר "תן לי כזה או תן לי את מעותי" (שהרי לא משך)]: (אכולה מתניתין קאי: שצריך לפסוק עמו שאם יוזלו ויפחתו דמי השער ויגבה שער הפירות שיתנו יותר בסלע - שיתן לו כשער הזול; ואם לא פסק כן - יקבל על כרחו כשער שפסק.)

ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה (ופסק עם מוכרי נדוניא - תכשיטי הבנות - ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלוני, ועשאו חמיו שליח לפסוק); לסוף זל נדוניא (ורצה לחזור, שאין חמיו רצה לקבלה בדמים הללו). אתו לקמיה דרב פפא, אמר ליה: אי פסקת עמו כשער הגבוה - שקיל כהשתא, ואי לא - שקיל כי מעיקרא.

אמרו ליה רבנן לרב פפא: ואי לא פסק - שקיל כמעיקרא? מעות נינהו, ומעות לא קנו!?

אמר להו: אנא נמי - לקבולי עליה 'מי שפרע' קא אמינא: אי פסק כשער הגבוה, מוכר קא הדר ביה (כשאינו מקיים תנאו ליתן כשער הזול) - מקבל עליה מוכר 'מי שפרע'; אי לא פסק - לוקח קא הדר ביה, מקבל עליה לוקח 'מי שפרע'.

אמר ליה רבינא לרב פפא: וממאי (דמתניתין דמצריך ליה לפסוק כשער הגבוה) דרבנן היא (אפילו לרבנן קאמר), דפליגי עליה דרבי שמעון (בפרק 'הזהב' (לעיל דף מד,א)), דאמרי 'מעות לא קנו' (ואמרי דלוקח יכול לחזור בו כמוכר, ואין לו עליו אלא 'מי שפרע' בחוזר בו אף בלא נשתנה השער), ואפילו הכי (אמרינן במתניתין) אי פסק כשער הגבוה - שקיל כדהשתא, אי לא פסק - שקיל כדמעיקרא (כי נשתנה השער, ואיכא למימר: הואיל ולא נתן המעות על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן, ובתוך כך נשתנה השער - דעתיה אתרעא זילא הוא - לא אמרינן הכי אלא אם כן פסק בפירוש שער הגבוה דשקיל כהשתא, ואי לא שקיל כמעיקרא או יקבל 'מי שפרע')? דלמא (מתניתין, דאצרכא לפרושי) רבי שמעון היא, דאמר מעות קונות (וגבי מוכר הוא דתקון רבנן חזרה כי לא משיך מיניה ומקבל מי שפרע אבל לוקח לא מצי הדר ביה מכי יהיב זוזי (אף) כי לא נשתנה השער), וכי פסק כשער הגבוה שקיל כי השתא, אי לא פסק - שקיל כמעיקרא, משום דקני להו זוזי (ומשום הכי כי נשתנה השער נמי: הואיל ומעות קונות - לא מצי הדר ביה האי לוקח דמתניתין, דקנו ליה זוזי), אבל לרבנן (דאמרי: אף לוקח יכול לחזור בו, אפילו בשעה שלא נשתנה, ולא קני אלא לקבולי 'מי שפרע') - (היכא דנשתנה השער, והוא לא נתן מעות אלא על מנת לקבל לאחר זמן) בין פסק בין לא פסק שקיל כי השתא (אימא לך ד'מי שפרע' נמי ליכא ואפילו לא פירש), דדעתיה דאיניש (שפוסק עד לאחר זמן) אתרעא זילא (אם ישתנה בתוך הזמן[YH1] )?

אמר ליה: אימור דאמר רבי שמעון (דלוקח לא מצי הדר ביה) בחד תרעא (כגון שלא נשתנה השער, או הפוסק על מנת לקבל מיד, ונשתהה, ובתוך כך נשתנה השער, דכי פסק - לאו אדעתא דתרעא זילא פסק), בתרי תרעי (כי מתניתין) מי אמר (מודה הוא דחוזר, ואין עליו אלא 'מי שפרע'; וכי נמי אוקמת לה כרבי שמעון - להנצל מקללת 'מי שפרע' מצריך לה, לפסוק כשער הגבוה, ואם לא פירש וחוזר בו - מקבל 'מי שפרע'; והוא הדין לרבנן, דבתרי תרעי לא פליגי)? דאי לא תימא הכי (דמודי רבי שמעון בתרי תרעי דלוקח יכול לחזור בו ויקבל 'מי שפרע') – 'מי שפרע' בלוקח לרבי שמעון לית ליה (בתמיה)! וכי תימא הכי נמי – והתניא (ורבי שמעון קאמר לה בפרק 'הזהב' (לעיל מח,א)): 'מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו חכמים 'מי שפרע כו' - מאי 'מכל מקום'? לאו דלא שנא לוקח ולא שנא מוכר מקבל עליה מי שפרע? אלא כי קאמר רבי שמעון בחד תרעא, בתרי תרעי לא אמר.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: ותיפוק ליה (דאין כאן 'מי שפרע' אצל לוקח נדוניא זו) דשליח שוייה מעיקרא (של בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק, וחמיו חוזר בו, ומה בידו של זה לעשות שבית דין מקללין אותו? וחמוה נמי - לאו בר קבולי 'מי שפרע' הוא, דמצי אמר "היה לך לפסוק כשער הגבוה, ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי", ובדבר עיוות במה שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו)?

אמר ליה: בתגרא דזבין ומזבין (לא שליח נעשה אלא הוא פסק עם חתנו, וחתנו פסק עם אחרים, ומשתכר; אם כן לא פסק חמיו עמו, וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר).

משנה:

מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין (סאה בסאה) לזרע אבל לא לאכול (ובגמרא מפרש טעמא), שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע; ביוקר והוזלו או בזול והוקרו - נוטל מהן כשער הזול; ולא מפני שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו (כלומר: לכך הוצרך לשנות משנה זו: לפי שהיה רבן גמליאל מחמיר: שאם הוזלו - נוטל מהן כשער הזול; ואשמועינן מתניתין לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו).

גמרא:

תנו רבנן[1]: 'מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע; במה דברים אמורים? שלא ירד (עדיין לא ירד האריס לתוכה לעובדה בשום עבודה), אבל ירד – אסור' (כדמפרש ואזיל): מאי שנא תנא דידן, דלא קא מפליג בין 'ירד' ובין 'לא ירד', ומאי שנא תנא ברא דקא מפליג בין 'ירד' ובין 'לא ירד'?

אמר רבא: רבי אידי אסברה ניהלי (פירש והבינה לי): באתרא דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא (הזרע); בין 'ירד' ובין 'לא ירד' כמה דלא יהיב ביזרא [ולא עמד בהתחייבותו] מצי מסליק ליה (בעל הבית; הלכך אפילו ירד וכבר חרשהּ, הואיל וביד בעל הבית לסלקו בשביל שאין לו זרע), וכי קא נחית (כשלוה ממנו, וזורע, וכשיוקרו חטין יתן חטין) - (אין זו הלואה, אלא) לבציר מהכי קא נחית (הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו על מנת שיטול בעל הבית הזרע תחלה מחלק המגיע לאריס, והאריס יטול השאר בשכר טרחו, ויטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע; ועל מנת כן ירד: שיטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע); באתרא דתנא ברא, מרי ארעא יהיב ביזרא (וזה היה קרקע שלו יפה, ושינה ממנהג העיר להטיל על האריס); (הלכך:) אי לא ירד (אם פסק כן עמו בתחילתו, קודם שירד), דמצי מסליק ליה, כי קא נחית - לבציר מהכי קא נחית (ואין זו הלואה); אי ירד, דלא מצי מסליק ליה (אבל ירד, ומתחילתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו, ואחר מיכן נתרצה מאליו על ידי קבלת דמים או מתנה - אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית, והלואה היא גביה), אסור.

תנו רבנן: 'אומר אדם לחבירו

(בבא מציעא עה,א)

"הלויני כור חטין", וקוצץ לו דמים ("כך וכך דמים כשער של עכשיו אתן לך", וקאמר תנא: דאם הוזלו - נוטל חטין; והיינו דפרכינן 'והלא קצץ?'); הוזלו - נותן לו חטים, הוקרו - נותן דמיהם'.

והלא קצץ (כי הוזלו נמי יטול דמים שקצץ - דהא כמו אוזפיה זוזי הוא)?

אמר רב ששת: הכי קאמר: אם לא קצץ – הוזלו, נוטל חטיו, הוקרו נותן דמיהם.=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.

[1] תוספתא פ"ו מ"ג: מלוה אדם את אריסיו מארבע בסלע מסאתים בסלע; במה דברים אמורים? בזמן שלא ירד לתוך שדהו, אבל אם ירד לתוך שדהו - הרי הוא ככל אדם; פוסק אדם עם אריסיו לזרע; להוצאה - הרי זה אסור; ולא עוד אלא אפילו זרע והוסיף בסאתים - לא יוציאם לאמצע לתוך שדהו עד שיעשה עליו דמים.