מקרא: בתחתית הדף

מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

בבא מציעא דף עה

סיום פרק חמישי 'איזהו נשך'

ותחילת פרק ששי 'השוכר את האומנין'

(בבא מציעא עד,ב)

תנו רבנן: 'אומר אדם לחבירו

(בבא מציעא עה,א)

"הלויני כור חטין", וקוצץ לו דמים ("כך וכך דמים כשער של עכשיו אתן לך", וקאמר תנא: דאם הוזלו - נוטל חטין; והיינו דפרכינן 'והלא קצץ?'); הוזלו - נותן לו חטים, הוקרו - נותן דמיהם'.

והלא קצץ (כי הוזלו נמי יטול דמים שקצץ - דהא כמו אוזפיה זו�זי הוא)?

אמר רב ששת: הכי קאמר: אם לא קצץ – הוזלו, נוטל חטיו, הוקרו נותן דמיהם.

משנה:

לא יאמר אדם לחבירו "הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן", אבל אומר לו "הלויני עד שיבא בני" או "עד שאמצא מפתח" (דכיון דיש לו - שפיר דמי, דהא 'סאה בסאה' - דרבנן הוא, דלאו נשך דאורייתא, וכי יש לו - לא גזור); והלל אוסר.

וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים, שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית.

גמרא:

אמר רב הונא: יש לו סאה - לוה סאה; סאתים - לוה סאתים.

רבי יצחק אומר: אפילו יש לו סאה - לוה עליה כמה כורין (דכל חדא וחדא אמרינן 'זו תהא תחתיה', שהרי אינה קנויה למלוה, ובידו לאוכלה ולמוכרה; ונמצאת אותה שלָוָה נזקפת על פירות שבשוק, וזו פנויה ללוות עליה; וכשלָוָה כל אחת ואחת - לוה בהיתר: דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה ואכל גם הראשונה - הואיל כשלוה - בהיתר לוה, ישלם חטין - הכא נמי: כשלוה - בהיתר לוה כל סאה וסאה, שהרי זו עומדת).

תני רבי חייא לסיועיה לרבי יצחק: 'טיפת יין אין לו, טיפת שמן אין לו'; הא יש לו - לוה עליה כמה טיפין.

והלל אוסר:

אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כדברי הלל.

ולית הלכתא כוותיה.

וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה [ככר לחברתה עד שתעשיה דמים, שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית]:

אמר רב יהודה: אמר שמואל: זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים לוים (ככרות) סתם (בלא קציצת דמים שלא החמירו לדקדק באיסור סאה בסאה כל כך) ופורעים סתם.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה (הולכין בדרך או יושבין בבית אחת איש לסעודת עצמו) המקפידין זה על זה (שאין מוחלין על דבר מועט ומקפידין להלוות זה את זה במדה במשקל ובמנין) - עוברין (בשבתות ובימים טובים) משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לוין ופורעין (דתנן במסכת שבת (דף קמח.): 'ובלבד שלא יאמר לו "הלויני"', והתם מפרש טעמא: שמא יכתוב) ביום טוב, וכדברי הלל אף משום רבית.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה ברבית;

מאי טעמא?

מידע ידעי דרבית אסורה, ומתנה הוא דיהבו אהדדי.

אמר ליה שמואל לאבוה בר איהי: "הלויני מאה פלפלין במאה ועשרין פלפלין" - ואריך (ושפיר דמי, דמתנה בעלמא הוא ולא רבית). ('אריך': טוב; ודומה לו בספר עזרא [ד,יד]) 'וערות מלכא לא אריך לנא למחזי' ופירושו: גְנוּת המלך לא יפה לנו לראות).

אמר רב יהודה אמר רב: מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית (שידעו כמה מצטער ומיצר הנותנו, ויבינו כמה עונשו גדול);

ולאו מילתא היא, משום דאתי למסרך (להרגיל שיחמוד לבם השכר).

משנה:

אומר אדם לחבירו "נכש עמי (היום) ואנכש עמך (למחר)" (נכוש = שרקלי"ר בלע"ז) , "עדור (חפור) עמי ואעדור עמך", ולא יאמר לו "נכש עמי (היום) ואעדור עמך (לזמן פלוני)" (פעמים שזו קשה מזו, ויש כאן אגר נטר ליה: בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן - הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו), "עדור עמי ואנכש עמך

(בבא מציעא עה,ב)

[המשך המשנה]

כל ימי גריד אחד ('גריד': לשון יובש: שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין [הב"ח: צריד])" (ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד יהא ארוך מחבירו או קשה מחבירו, אלא מותר לומר לו "עדור עמי היום הזה של גריד, ואעדור עמך ביום פלוני של גריד"), "כל ימי רביעה אחת" (כל ימי רביעה חשובין כאחד);

לא יאמר לו: "חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה" (שימי רביעה קשין למלאכה בשדות).

רבן גמליאל אומר: יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת.

כיצד?

נתן עיניו ללוות הימנו והוא משלח לו ואומר "בשביל שתלוני" - זו היא רבית מוקדמת; לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו, והוא משלח לו ואומר "בשביל מעותיך שהיו בטילות אצלי" - זו היא רבית מאוחרת.

רבי שמעון אומר: יש 'רבית דברים': לא יאמר לו: "דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני".

ואלו עוברין בלא תעשה: המלוה, והלוה, והערב, והעדים;

וחכמים אומרים: אף הסופר.

עוברים משום [ויקרא כה,לז: את כספך] לא תתן [לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך],

ומשום (ויקרא כה,לו) אל תקח מאתו [נשך ותרבית ויראת מאלקיך; וחי אחיך עמך],

ומשום [שמות כב,כד: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך] לא תהיה לו כנושה [לא תשימון עליו נשך],

ומשום לא תשימון עליו נשך,

ומשום [ויקרא יט,יד: לא תקלל חרש] ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה' (כל חד וחד מאי דשייך ביה, כדמפרש בגמרא).

גמרא:

תניא: 'רבי שמעון בן יוחי אומר: מנין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום?

תלמוד לומר: [דברים כג,כ: לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל] נשך כל דבר אשר ישך - אפילו דיבור אסור!'

ואלו עוברין [בלא תעשה: המלוה והלוה והערב והעדים; וחכמים אומרים: אף הסופר]:

אמר אביי: מלוה עובר בכולן (בכל הני דחשיב במתניתין: דהוא נותן בנשך בשעת הלואה, והוא לוקח בשעת פירעון, והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו, והוא שׂם עליו נשך בשעת פיסוק התנאים, ונותן מכשול לפני הלוה להעבירו על 'לא תשיך לאחיך', שהיא אזהרה ללוה);

לוה עובר משום (דברים כג,כ) לא תשיך לאחיך [נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך], [דברים כג,כא: לנכרי תשיך] ולאחיך לא תשיך [למען יברכך ה' אלקיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה], [ויקרא יט,יד: לא תקלל חרש] ולפני עור לא תתן מכשול [ויראת מאלהיך אני ה'];

ערב והעדים אין עוברין אלא משום [שמות כב,כד: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה] לא תשימון עליו נשך.

תניא: 'רבי שמעון אומר: מלוי רבית - יותר ממה שמרויחים – מפסידים (כדאמר בפירקין (דף עא,א): מתמוטטין לעולם); ולא עוד אלא שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת (לישנא מעליא נקט), ואומרין: אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר - לא היה כותבו'.

כי אתא רב דימי - אמר: מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו? - תלמוד לומר: (שמות כב,כד: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך] לא תהיה לו כנושה [לא תשימון עליו נשך] (לא תראה בעיניו כנושה בו, שיראה ויבוש).

רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרוייהו: כאילו דנו בשני דינין, שנאמר (תהלים סו,יב) הרכבת אנוש לראשנו ('לראשנו' - לשון נושה, כדמתרגמינן 'כרשיא') - באנו באש ובמים (הרי אנו באים באש ובמים) [ותוציאנו לרויה].

אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים - עובר משום [ויקרא יט,יד: לא תקלל חרש] ולפני עור לא תתן מכשול' (שעולה על רוחו של לוה לכפור) [ויראת מאלהיך אני ה'].

וריש לקיש אמר: גורם קללה לעצמו, שנאמר (תהלים לא,יט) תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק [בגאוה ובוז] (קללה: כשתובעו וזה כופר הכל - מקללין אותו ואומרין שהוא דובר על צדיק עתק).

אמרו ליה רבנן לרב אשי: קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן?

שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא "לישדר לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למזבן"; שלח ליה "ניתי מר סהדי ונכתב כתבא";

שלח ליה "אפילו אנא נמי?"

שלח ליה "כל שכן מר, דטריד בגירסיה משתלי (ישכח הלואתי) וגורם (ואגרום) קללה לעצמי".

תנו רבנן: 'שלשה צועקין (בבית דין של מטה) ואינן נענין (שהרי הם גרמו לעצמן), ואלו הן: מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו (מפרש לקמן), ומי שאשתו מושלת עליו'.

'קונה אדון לעצמו' מאי היא?

איכא דאמרי: תולה נכסיו (גירסת רש"י: מעותיו) בנכרי (אומר "מעות שאני משתמש בהן - של פלוני נכרי הם" שלא להשביע עצמו, ופעמים שהנכרי שומע ומעמיד עדים ותובעו בדיניהם);

איכא דאמרי: הכותב נכסיו לבניו בחייו;

איכא דאמרי: דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא.

הדרן עלך 'איזהו נשך'

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

בבא מציעא פרק ששי 'השוכר את האומנין'

משנה:

השוכר את האומנין והטעו זה את זה (מפרש בגמרא) - אין להם זה על זה א�לא תרעומות.

שכר את החמר ואת [הקדר תוספות:] הקרר (בעל קרון) להביא פרייפרין (עצים משופים ונאים לעשות לו אפריון) וחלילים לכלה (לשמח חתן וכלה) או למת (לקונן), ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה (רויי"ש: מים ששורין בהן קנבוס ופשתן כשהן בגבעולין), וכל דבר שאבד, וחזרו בהן מקום שאין שם אדם (שאינו מוצא פועלין לשכור והפשתן אבד והוא סמך עליהן) - שוכר עליהן (בני אדם ביוקר ועליהם לשלם) או מטען (מפרש בגמרא).

השוכר את האומנין (לעשות מלאכה בקבלנות בכך וכך) וחזרו בהן (לאחר שעשו מקצת) - ידם על התחתונה (אם הוקרו פועלים, ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה מגיע לאלו על העתיד לֵעָשות - מעכב משכר ממה שעשו כל מה שיצטרך להוציא עד שתגמר מלאכתו בשכר שפסק עם אלו, ואם הוזלו פועלים וימצא שיגמרנה בפחות - ישׁום להם מה שעשו, ויתן להם מה שפסק; עשו חציה - יתן להם חצי שכרן; ואין יכולים לומר לו "הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך, ותן לנו כל שכרינו חוץ ממה שנטלו אלו");

(בבא מציעא עו,א)

אם בעל הבית חוזר בו - ידו על התחתונה (יתן להם לפי מה שעשו, ואם הוזלה מלאכת פועלים - על כרחו יתן להם כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוצאות בהשלמתה);

כל המשנה (כגון נתן צמר לצבע לצבעו אדום וצבעו שחור) - ידו על התחתונה (אם השבח יותר על היציאה - אין נותן לו שכרו מֻשלם, אלא דמי יציאת עצים וסממנים; ואם יציאה יתירה על השבח - נותן לו את השבח), וכל החוזר בו ידו על התחתונה (בגמרא מפרש לאתויי מאי).

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת yeshol@gmail.com.

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; השלמת פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;

רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך לבדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (תענית ב,ב)

הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

In your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.