מסכת בבא מציעא בתלמוד הבבלי
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
בבא מציעא דף
פ
המשך פרק ששי 'השוכר את האומנין'
(בבא מציעא פ,א)
משנה:
השוכר את הפרה לחרוש (וכל כלי
המחרישה - לבעל הבקר, ונעריו הולכין עם בהמתו, וזה אוחז הדרבן לכוין הפרה לתלמיה,
וזה הולך אחר המחרישה ומכביד היתד בקרקע שבו הברזל שקורים קולטר"א בלע"ז,
והוא 'קנקן' דמתניתין):
בהר וחרש בבקעה: אם נשבר הקנקן – פטור; בבקעה וחרש בהר: אם נשבר הקנקן – חייב
(שהרים קשים לחרוש, שהסלעים שם);
לדוש בקטנית ודש בתבואה – פטור (אם
החליקה);
לדוש בתבואה ודש בקטנית – חייב, מפני שהקטנית מחלקת.
גמרא:
היכא דלא שני בה (ואין לבעל הפרה לתבוע לו כלום;
ואלו שהיו בפעולתו: המנהיג והאוחז - יחד שכירים היו) - מאן משלם (איזה מהן פושע בשבירת הקנקן)?
אמר רב פפא: דנקיט פרשא (מרדע) משלם (שלא כוון את הפרה יפה, ועל ידי שעיוות את השורה של מענה
- נשבר הקנקן)
רב שישא בריה דרב אידי אמר: דנקיט מנא (קנקן) משלם (שהעמיק
יותר מדאי בארץ).
והלכתא: דנקיט מנא משלם (שאילו
לא העמיקו יותר מדאי - לא היה נשבר בעיוות השורה).
ואי דוכתא דמחזקא גונדרי (שהיה ידוע
להם בהר שמעלה אבנים וצונמא וטרשין) - תרוייהו משלמין (שהיה להם להזהר מאד, ובדבר מועט שעיוות אף המנהיג הוא
נשבר, והוי 'דבר המוטל בספק').
אמר רבי יוחנן: המוכר פרה לחבירו ואמר לו "פרה זו - נגחנית היא",
"נשכנית היא", "בעטנית היא", "רבצנית היא", והיה בה
מום אחד (אחד מן המומין הללו היה בה) וסנפו (חברו; כמו 'סניפין עשאום' דתענית (דף כה,א)) בין המומין (שלא היו בה) - הרי זה מקח טעות (לפי שהכיר הלוקח בשאר מומין שאינן, וכסבור: הוא בכולן
משקר, אלא להשליך מעליו תרעומת הוא אומר; הילכך מקח טעות הוא, דאדעתא דהכי לא זבן);
"מום זה ומום אחר" (שפירש לו שם אותו מום לבדו ואמר לו "מום זה בה,
ועוד מומין אחרים") - אין זה מקח טעות (דכיון
דאותו המום הזכיר לו לבדו - בו היה לו לבדוק).
תניא נמי הכי: 'המוכר שפחה לחבירו, ואמר לו "שפחה זו שוטה היא",
"ניכפית היא (נופלת מחולי)", "משועממת
היא (משוגעת)" והיה בה מום אחד (מאלו המומין, והשאר אין בה) וסנפו בין המומין - הרי זה
מקח טעות; "מום זה ומום אחר" - אין זה מקח טעות'.
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: "היו בה כל המומין הללו" (ואינו מקפיד אלא על האחד, ובא וטוענו "כסבור הייתי
שאתה כולל בה מה שאין בה ומה שיש בה, ואילו ידעתי שזה בה - לא הייתי לוקחה") – מהו?
אמר ליה רב מרדכי לרב אשי: ('אפילו'
לא גרסינן, והכי גרסינן:) הכי אמרינן משמיה דרבא: "היו בה כל המומין הללו" - אין זה מקח טעות.
משנה:
השוכר את החמור להביא עליה חטין והביא עליה שעורין (שהם קלים מחטין) – חייב (בקילקולה אם הוסיף שלשה קבין, ולא אמרינן 'הואיל והשעורין
קלים - יש לו להוסיף עד כדי כובד לתך חטין', שמשא החמור לתך חטין: חצי כור);
תבואה והביא עליה תבן – חייב, מפני שהנפח קשה כמשאוי (וכיון דנפח לתך שעורים כנפח לתך חטין - קשה לה
תוספת);
להביא לתך חטין והביא לתך שעורין (שלא
הוסיף) –
פטור (אם מתה);
ואם מוסיף על משאו – חייב.
וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב?
סומכוס אומר משום רבי מאיר: סאה לגמל שלשה קבין לחמור.
גמרא:
איתמר: אביי אמר: 'קשה כמשאוי' תנן; רבא אמר: 'קשה למשאוי'
תנן:
אביי אמר: 'קשה כמשאוי' תנן: (כדפרישית:
אף על פי שאין משאן כבד כמשא החטין - הרי נפחן כנפח חטין, והנפח כמשאוי): נפחא - כי תקלא (נפח קשה כמשקל; הואיל וניפחן שוה - הרי הוא כמשקל שוה), ואי מוסיף שלשה
קבין (דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל) – חייב;
רבא אמר: 'קשה למשאוי' תנן (אם
השוה כובד השעורין לכובד החטין, כגון שהוסיף סאה שלמה על הלתך - הרי הרבה הנפח,
ורוב הנפח קשה למשאוי, והוי נפח זה תוספת לקלקול החמור)': תקלא - כי תקלא (גירסת רש"י: 'תיקלא כתקלא') ונפחא הוי תוספת (אינו חייב עד שישוה כובד השעורים לכובד החטין דליהוי
נפח זה תוספת; אבל נפח שוה ומשקל חסר - לא אמרינן 'נפח השוה הרי היא כמשקל' וליחייב
בתוספת של שלשת קבין, ד'קשה למשאוי' תנן, ולא 'קשה כמשאוי').
תנן: 'להביא לתך חטין, והביא לתך שעורין - פטור, ואם הוסיף על משאו - חייב'
מאי? לאו שלשת קבין (כאביי)?
לא, סאה (והכי קאמר: להביא לתך חטין
והביא לתך שעורין – פטור, ואף על פי ששינה, שהרי שינה להקל; ואם הוסיף עד כדי משקל
החטין - חייב משום תוספת הנפח).
והא עלה קתני: 'וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום רבי מאיר:
סאה לגמל שלשה קבין לחמור'!?
הכי קאמר (ומילי מילי קתני): (והאי 'וכמה יוסיף' - לאו אלהביא חטין והביא שעורין קאי) [אלא] היכא דלא שַני: 'חטין והביא חטין, שעורין והביא שעורין;
כמה יוסיף על משאו ויהא חייב? סומכוס אומר משום רבי מאיר: סאה לגמל שלשה קבין
לחמור'.
תא שמע: 'להביא לתך חטין והביא
(בבא מציעא פ,ב)
שש עשרה שעורים (תוספת
סאה, להשוותן למשאוי החטין) – חייב (בשביל
הנפח)'
- הא שלשת קבין פטור (כדרבא)?!
תרגמה אביי: במחיקתא. (אני שמעתי:
שעורין שהתליעו; וכן בפירוש תשובת הגאונים; אבל לדידי - קשיא לי: מה לי התליעו ומה
לי לא התליעו? והרי יש כאן נפח של לתך ושלשת קבין, וקתני 'פטור', ולאביי נפח
כמשאוי, דהא לאו התליעו נמי שעורין קלים הם, ומחייב להו אביי משום ניפחא!?
ונראה לי שמשא החמור לתך, ומדידתן
טפופות ט"ו סאין, ולא מחוקות, ומוקי לה אביי בט"ז מחוקות: שהמחק פחות
שלשה קבין, ואין כאן אלא תוספת נפח שלש קבין על לתך טפופות; 'טפופות': לא מחוק ולא
גדוש; מחוקות: ריש"ש)
תנו רבנן [שונה מאד מתוספתא בבא מציעא
פ"ז ה"י [ליברמן]]: 'קב – לכַתָּף (קב הוי תוספת לאדם הנושא בכתף, וחייב המוסיף בקלקולו;
מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני - שלשים קב, שהן חמש סאין, דתנן: תוספת החמור שלשה
קבין שהן חצי סאה, ומשאו לתך = ט"ו סאין; אלמא 'תוספת' - אחד משלשים במשא
הוא; ואשמועינן דאם הוסיף עליו קב – חייב; לקמן פריך: והרי הוא בן דעת, אי לא מצי
ביה לשדייה אארעא!?); אדריב (לתך) – לעריבה (הוי תוספת למשאוי ספינה קטנה); כור (הוי תוספת) – לספינה (בינונית); שלשת כורים - לבורני גדולה'.
אמר מר: 'קב לכתף': אם איתא דלא מצי ביה - בר דעת הוא, לשדיה!?
אמר אביי: בשחבטו [בשהפיל
אותו, הנמיך אותו] לאלתר (לא הספיק לפרק המשא מעל כתפו
עד שרבץ תחת משאו).
רבא אמר: אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר; לא צריכא אלא לאגרא יתירא.
רב אשי אמר: הוא סבור חולשא הוא דנקיט ליה.
'כור לספינה, שלשת כורין לבורני גדולה' - אמר רב פפא: שמע מינה: סתם
ספינות בת תלתין כורין (צריכה שתהא [גדולה ותהא] בכך
הולכת על פני המים, דהא 'תוספת' - אחד משלשים הוא, ומדקתני 'כור לספינה' שמע מינה
ספינה בת שלשים).
למאי נפקא מינה?
למקח וממכר.
משנה:
כל האומנין (קבלנין המקבלין עליהן לעשות
המלאכה בבתיהם [וחומרי הגלם של המזמין]) - שומרי שכר הן (להתחייב בגניבה ואבידה; וטעמא מפרש בגמרא);
וכולן שאמרו "טול את שלך (שכבר גמרתי), והבא מעות (ומשתוציאנו הבא מעות, שאיני מעכבו לתופסו על שכרי)" - (הרי הוא מעתה) שומר חנם.
"שמור לי ואשמור לך" - שומר שכר;
"שמור לי", ואמר לו: "הנח לפני" - שומר חנם.
הלוהו (מעות) על המשכון - שומר שכר
(שכר מצוה).
רבי יהודה אומר: הלוהו מעות - שומר חנם (דלית ליה לרבי יהודה שכר מצוה לענין דינא); הלוהו פירות - שומר
שכר (דדרך פירות להרקיב).
אבא שאול אומר: רשאי אדם להשכיר (לאחרים) משכונו של עני (שבידו) להיות פוסק והולך עליו (להיות פוסק עליו שכר, והולך תמיד ופוחת מן החוב), מפני שהוא כמשיב אבידה
(ובגמרא מפרש אאיזה משכון קאמר).
גמרא:
לימא מתניתין ['כל האומנין שומרי שכר הן'] דלא כרבי מאיר [והרי כאן סתם משנה, ועל פי רוב זהו משנת רבי מאיר]? דתניא
תוספות ד"ה נימא תנן סתמא דלא כר' מאיר: מדמי ליה
אומן לשוכר: דכי היכי דאומן הוי שומר שכר אף על פי שאינו נוטל שכר על השמירה אלא שכר
טורחו - הכי נמי שוכר הוי כשומר שכר אף על פי שאינו נוטל שכר שמירה אלא כיון שנהנה
ממנה בשכר שנותן.
'שוכר (בהמה) - כיצד משלם (דשומר חנם ושומר שכר ושואל - כתיבי, שוכר לא כתיב; ומהו
דין חיובו לענין גניבה ואבידה: פטור או חייב)?
רבי מאיר אומר: כשומר חנם (דקא יהיב
אגר מלאכתו, ואינו נוטל שכר על שמירתו; ואומן דמי לשוכר: שלהנאת שכר אומנותו
היה אצלו; אבל לא שכר שמירה הוא נוטל, אלא שכר פעולה);
רבי יהודה אומר: כשומר שכר (הואיל
ולהנאתו הוא אצלו – אף על פי שנותן שכר
פעולתו – שומר שכר הוא: דאי לא יהיב שכר -
הוי שואל, וחייב באונסין; השתא דיהיב ליה אגרא - לא הוי שואל והוי שומר שכר).'
אפילו תימא רבי מאיר: בההיא הנאה דקא שביק [בעל
הבית] כולי עלמא ואגיר ליה לדידיה
- הוי עילויה שומר שכר.
אי הכי - שוכר נמי: בההיא הנאה דקא שביק כולי עלמא ומוגר ליה לדידיה - הוי עילויה
שומר שכר!?
אלא: אפילו תימא רבי מאיר: בההיא הנאה דקא יהיב ליה טפי פורתא (שאי אפשר לצמצם שכר קבלנות לשכר דמי פעולה שלא יטול יותר) - הוי עילויה שומר
שכר.
שוכר נמי - מי לא עסקינן דקא משוי ('משוי'
- לישנא דמוזיל ומשכיר בשוה, כמו [סוכה לד,ב: 'אשוי זביני' [לעיל דף נב,א: 'ושוי לכרסיך') ליה טפי פורתא? (אוזיל משאר משכירי בהמה - מי לא אמר רבי מאיר נמי
דהוי שומר חנם?)
אלא: אפילו תימא רבי מאיר: בההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה דלא בעי למיעל ולמיפק
אזוזי - הוי עליה שומר שכר;
איבעית אימא: (אי נמי דמי אומן לשוכר קא
מיתוקמא מתניתין כרבי מאיר) כדמחליף רבה בר אבוה ותני: 'שוכר - כיצד משלם?
רבי מאיר אומר: כשומר שכר; רבי יהודה אומר כשומר חנם' (ומהדר לאוקמא כרבי מאיר משום דסתם משנה רבי מאיר).
וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" - שומר חנם:
תנן התם (לקמן בפרק 'השואל'
(פ"ח מ"ג, דף צח,ב)): 'אמר לו שואל "שלח (אותה לי ביד עבדך או שלוחך)", ושלחה ומתה (כדרכה בדרך קודם שתיכנס לביתו) – חייב (באונסים: שמשעה שמסרה לשלוחו במצות השואל - נתחייב השואל
באונסיה; ואם לא אמר לו "שלח", אלא: המשאיל שלחה לו כשאמר לו זה "השאילני
פרתך" אמר לו "הן" ועמד ושלחה ומתה בדרך - פטור); וכן בשעה שמחזירה (אם מסרה השואל ליד השליח להשיבה לבעלה, ולא אמר המשאיל
"שלחה לי ביד פלוני" ומתה – חייב,
דלא קמה ברשותיה דמשאיל)'; אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו (שהשואל חייב בה עד שתבא ליד המשאיל) אלא שהחזירה בתוך
ימי שאילתה (שאמר ליה "השאילני
עד זמן פלוני", והחזירה בתוך הזמן; דהתם אכתי לא כליא שאלה עד דאתיא ליד
בעלים),
אבל לאחר ימי שאילתה – פטור (ואפילו
בביתו של שואל מתה משכלו הימים - אינו שואל עליה).
מתיב רב נחמן בר פפא: 'וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" -
שומר חנם' (טעמא דגלי דעתיה שאינו
חפץ להיות עוד שומר עליה),
(בבא מציעא פא,א)
הא [אמר] "גמרתיו"
- שומר שכר (ולא אמרינן כיון שידעו הבעלים
שכלו ימי האומנות ולא שלחו והביאום - פטור השומר; וגבי השואל נמי: אף על פי שידעו
הבעלים שכלו ימי השאילה - שואל הוא)!
לא (לא תידק 'הא גמרתיו שומר שכר
הוא', אלא הכי דייק מינה): הא "הבא מעות וטול את שלך" (דגלי אדעתא דתפיס ליה אאגריה) - שומר שכר (הוא).
אבל "גמרתיו" – מאי? שומר חנם (דכל כמה דלא גלי דעתיה, ולית לן למימר דתפס ליה אאגריה
- כלתה שמירת שכר פעולה מדגמריה, ואודעיה)? אי הכי, אדתני 'וכולן שאמרו "טול את שלך
והבא מעות" - שומר חנם' נשמעינן "גמרתיו" וכל שכן "טול את
שלך" (וגבי שואל נמי: כלתה שמירת שאלה
מדידעו הבעלים שכלו ימי השאלה, דהתם לאו לאודועי בעי, דהא ידע, שלכך וכך ימים
השאילה לו [ולכן לא היה צריך לומר 'וכולן'!])!?
"טול את שלך" אצטריכא ליה: סלקא דעתך אמינא שומר חנם נמי לא הוי (ד'אינו שומרו לו עוד' קאמר ליה) – קא משמע לן (דאינו 'תופסו על שכרו' הוא דקאמר ליה, אבל מדין פקדון
- לא סליק נפשיה)>.
איכא דאמרי: אמר רב נחמן בר פפא: אף אנן נמי תנינא: 'וכולן שאמרו "טול
את שלך והבא מעות" - שומר חנם'; מאי? לאו הוא הדין "גמרתיו" (והאי דנקט "טול את שלך" לאשמועינן מינה דשומר
חנם מיהת הוי כדאמרן)? – לא; "טול את שלך" שאני.
הונא מר בר מרימר קמיה דרבינא רמי מתניתין אהדדי, ומשני:
תנן: 'וכולן שאמרו "טול את שלך והבא מעות" - שומר חנם', והוא
הדין ל"גמרתיו", ורמינהו 'אמר לו שואל "שלח" ושלחה ומתה –
חייב, וכן בשעה שמחזירה' (כל כמה
דלא אמר ליה משאיל "שלח" - קמה ברשותיה דשואל, כי היכי דבשעת שאלה קיימא
ברשות משאיל עד דאמר ליה שואל "שלח"; וקא סלקא דעתא דמשכלו ימי שאילה
קאמר, דדמי ל"גמרתיו")? ומשני: אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו אלא
שהחזיר בתוך ימי שאילתה, אבל לאחר ימי שאילתה – פטור.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה יועיל להודיע לי בכתובת
yeshol@gmail.com.
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף [לפעמים מהוצאת עוז והדר] – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא:
דברי
הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 ROD;
רש"י בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך
הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי
מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך: (תענית ב,ב)
הערות בשולי הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה
ההערה בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In
your browser, footnotes become visible when the cursor rests on the number of
the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון
הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers
of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©2001,2009 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah
Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com.