דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא
קכה,ב)
אמר רב פפא: הלכתא: אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק (בראוי ממש, כגון לירש את אשתו בקבר
בנחלה שנפלה לה לאחר מיתה אתא רב פפא לאשמועינן דלא ירית, דהא כולי עלמא מודו דלא
ירית, כדילפינן מקראי בפירקין דלעיל (דף קיג.), מדכתיב 'בגבעת פנחס בנו': דרב הונא לא פליג אלא ב"אחריך", וכדפריש
ר"א: דכל האומר "אחריך" - כאומר "מעכשיו" דמי; אבל בראוי
דפליגי ביה רבי ורבנן, כגון 'חפורה והוי שובלי שלופפי והוו תמרי' - לא אתא לאשמועינן
דאין הבעל נוטל, אלא ודאי הבעל נוטל: שהרי כשמתה - יורש את כל נכסים שהיתה מוחזקת
בהן, וכי גדלי פירי - ברשותיה גדלי; דנהי דפליגי רבנן בבכור, דהתם היינו טעמא,
כדאמרן לעיל (דף קכד.) 'לתת לו' - מתנה קרייה רחמנא; אבל גבי בעל - ליכא למימר הכי;
ועוד: דאפילו בכור כהאי גוונא: דליכא יורש אחר אלא הוא - יורש כל נכסי אביו, הכל
מודים שיירש הכל ואפילו שבח הראוי, דהא כי אשבוח - ברשותיה אשבוח), ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק (כרבנן,
כגון 'דהוי שלופפי והוו תמרי': שנשתנה שמן על ידי שבח ששבחו אחר מיתת אביו; אבל
דיקלא ואלים ארעא ואסקא שירטון: שעדיין שמן הראשון עליהם - הכל מודים דשקיל חלק
בכורה; אבל ענבים ובצרום - לא שקיל בכור פי שנים, אפילו לרבי, ואף על פי שעדיין לא
נשתנה שמן, משום דשבח שהשביחו יתומים - הכל מודים דלא שקיל; ומיהו היכא דמת בכור
בחיי אביו - בניו של בכור יורשין חלק בכורתו עם אחי האב, דומיא דבנות צלפחד,
וכדפרישית לעיל בפירקין (דף קטז: ד"ה ושהיה), כדתניא בתוספתא דבכורות,
וכדאמרינן בהלכות גדולות; ובגמרת ירושלמי יליף לה ריש לקיש: נאמר 'משפט' לענין
כפילה, ונאמר 'משפט' לענין פשוטה כו', כדפרישית לעיל),
ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה (ואפילו בשטר), בין שגבו קרקע בין
שגבו מעות (דלאו האי קרקע ולאו הני מעות שבק להון אבוהון, והוה ליה
'ראוי'; ואי תפיס עלה משכון - אפילו לרב פפא: בכור נוטל פי שנים, דקיימא לן (גיטין
דף לז.) 'בעל חוב קונה משכון');
(בבא בתרא קכו,א)
ומלוה שעמו (שהבכור נתחייב לאביו)
– פלגי (חלק בכורה יחלקו ביניהן: איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא,
דהוי ליה 'ממון המוטל בספק' וחולקין, דאין ידוע אי חשיב 'מוחזק' לאביו, שהרי הבכור
רוצה הוא לשעבד נכסיו לאביו לגמרי, ובעין יפה גמר ומקני נכסיו לאביו, כדי שיהא
אביו מוחזק בהך מלוה, ויטול בה אותן פי שנים !או דלמא לא שנא משאר מלוה? הלכך פלגי.
יש לשונות אחרים, ולא נתיישבו לפי הלשון הכתוב בספרים; והא דאמרינן 'כל האומר
"אחריך" כאומר "מעכשיו" דמי - לאו מילתא היא, אלא כ'שלחו
מתם', דאמר רבה 'מסתבר טעמא דבני מערבא כו': וכל היכא דאמר "נכסיי לך ואחריך
ליורשיי" - מת ראשון - קנו יורשי הנותן או יורשי יורשין הקודמין ליורשו, אבל
בעל – לא, דאין הבעל נוטל בראוי; ואם נתן הנכסים לבת 'מהיום ולאחר מיתה' - אף על
פי שמתה בחיי הזקנה - הבעל יורשה, דהויא לה 'מוחזקת' בגוף הקרקע בחיי הזקנה).
אמר רב הונא אמר רב אסי: בכור שמיחה – מיחה (אף על גב דאוקימנא לדברי הכל דאין
הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהן, מיהו אם מיחה ואמר
"אל תשביחו חלקי אלא נחלוק מיד ואשביח אני שני חלקים שלי ואטול כל שבחן",
והן נתייאשו מלחלוק והשביחו הנכסים - הרי מיחה בהן, ויטול פי שנים; דהא פסקינן
לקמן 'יש לו לבכור פי שנים קודם חלוקה' - משעה שחפץ לזכות בבכורתו, והרי חפץ ליטול
חלקו לאלתר, וזוכה בחלק בכורתו מיד כל מקום שהוא, הלכך נכסין דידיה אשבח).
אמר רבה: מסתבר טעמיה דרב אסי (מסתברא מילתא דרב אסי דיטול הבכור פי שנים בשבח שהשביחו
יתומים בשביל מחאתו כשמיחה) בענבים (מחוברים) ובצרום (היתומים שלא מדעתו; אי נמי מדעתו ובעל כרחו: שלא רצו לחלוק) זיתים ומסקום (או זיתים היו מחוברין כשמיחה בהן,
ומסקום והשביחום יתומים בבצירה ומסיקה: בהאי שבח שקיל בכור פי שנים: שנוטל שני
חלקים מן הענבים כמות שהן בצורים, ולא יתן להם שבח בצירה, דענבים היו ואכתי ענבים
נינהו, וענבים של בכור הוא דאשבוח, והרי זה דומה לגוזל פרה והוקירה דמשלם אותה
כמות שהיא הואיל ולא נשתנית), אבל דרכום (על מנת
לזכות הן בשבח דריכה) – לא (לא שקיל בכור פי שנים, כדתנן: הגוזל עצים ועשאן כלים - משלם כשעת הגזילה דקנייה בשינוי, הכא נמי קנינהו יתמי להני ענבים בשינוי;
כך נראה בעיני; ורבינו חננאל
פירש: בכור שמיחה ואמר "איני מוותר חלק בכורה" – דיו, ואין צריך למחות
פעם אחרת; ואמר רבה: הני מילי כשמיחה בענבים ובצרום זיתים ומסקום - הוא
דאין צריך למחות לו פעם אחרת, אבל אם דרכום וחלקו ולא מיחה – ויתר; ולא נהירא לי:
חדא, דאפילו לא מיחה - לא הפסיד חלק בכורה עד שיטול חלק באחת מן השדות כפשוט, כדלקמן,
ואז ויתר חלק בכורה בכל הנכסים; ועוד: הא אכתי לא איירינן לעיל בשום ויתור דנימא
'מכיון שמיחה מיחה ולא יוותר עוד');
ורב יוסף אמר: אפילו דרכום (קסלקא דעתא השתא דאפילו דרכום שקיל בשבח היין פי שנים).
(והיינו דקא מתמה גמרא:)
'דרכום' (אמאי שקיל פי שנים)?
מעיקרא עינבי השתא חמרא (וקנייה בשינוי, כדפרישית)!?
(ומשני:) כדאמר רב עוקבא בר חמא
(לקמן:) 'ליתן לו דמי היזק ענביו'
- הכא נמי נותן לו דמי היזק ענביו.
(כלומר: האי דאמר רב יוסף 'אפילו דרכום' - לא ליטול שבח
היין היתר על הענבים אמר, דודאי לא שקיל אלא דמי ענבים; אלא הכא במאי עסקינן? -
שפחת היין ונשפך או נתקלקל, שאין שוה כדמי ענבים; ואתא רב יוסף למימר דאפילו דרכום
ופחתו - בכור נוטל פי שנים בענבים בצורים כדמים שהיו שוין הענבים: דכיון
דמיחה בהן - לא הוו להו לדרוך ענבים שלו, ומשלמים לו דמי ענביו, הכל כשעת הגזילה;
ומר [אמר] חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי: רבה איירי דאין נוטל בשבח היין, ורב יוסף
אתא למימר דהכי נמי לא שקיל בפחיתת היין מדמי ענבים).
היכא איתמר דרב עוקבא בר חמא?
אהא: דאמר רב יהודה אמר שמואל: בכור ופשוט שהניח להן אביהן ענבים ובצרום, זיתים
ומסקום: בכור נוטל פי שנים (וכגון שמיחה), אפילו דרכום.
'דרכום'? מעיקרא עינבי השתא חמרא!?
אמר מר עוקבא בר חמא: ליתן לו דמי היזק ענביו (והכי קאמר: ואפילו דרכום - נוטל פי
שנים בענבים בצורים כמו שהן שוין קודם דריכה).
אמר רב אסי: בכור שנטל חלק (באחת מן השדות) כפשוט (כאחד מאחיו,
חלק פשיטות) – ויתר (כלומר:
הרי מחל חלק בכורה, כדמפרש לקמיה, או בהאי שדה אי בכל הנכסים; וטעמא - כדאמרן לעיל:
אם אמר "איני נוטל ואיני נותן" – רשאי, דכיון ד'מתנה' קרייה רחמנא,
ואיהו לא בעי לה - לא הויא מתנה, ולא יזכה בה עוד).
מאי 'ויתר'?
רב פפא משמיה דרבא אמר: ויתר באותה שדה; רב פפי משמיה דרבא אמר: ויתר בכל הנכסים
כולן:
רב פפא משמיה דרבא אמר 'ויתר באותה שדה', קא סבר: אין לו לבכור (חלק בכורה
לא לתת ולא למכור) קודם חלוקה <ומה דאתא לידיה
אחיל אידך לא אחיל> (כדכתיב 'לתת לו' - עד דאתיא לידיה, דמקבל 'מתנה'; הלכך האי שדה שבא
לידו חלקו ממנה, והיה לו לזכות בו חלק בכורה, דהא שעת חלוקה הוא, וקרינן ביה 'לתת
לו' - הלכך מצי מחיל, אבל בשאר נכסים - לא מצי מחיל, ד'אין אדם מקנה דבר שלא בא
לעולם': דעד שעת חלוקה לא זכי בהו, וכל שכן בחלק פשיטות דלא זכי קודם חלוקה: שלא
הוברר חלקו; ומיהו אם מת קודם חלוקה - לא שנא בכור ולא שנא פשוט - בנו יורש עם
האחין, ונוטל חלק אביו כשיבאו לחלוק, דלא גרע היכא דמת האב ואחר כך מת הבן: דבן הבן יורשו, מהיכא דמת הבן בחיי
האב דבן בנו יורשו, כדכתיב 'ובן
אין לו' - עיין עליו; אבל קודם חלוקה -
אין יכולין למכור לא האב ולא הבן), ורב פפי משמיה דרבא
אמר 'ויתר בכל הנכסים כולן', קא סבר: יש לו לבכור קודם חלוקה (ואף על
גב דחלק פשוט אין לו, דהא כתיב 'לתת', משעת שמת האב הוא ראוי ליתן לו, הלכך בבכור תליא מילתא:
דבשעה שירצה יזכה בחלקו, וכדאמרן לעיל: 'בכור שמיחה – מיחה'; והלכך יש כח בידו
למחול כל שעה שירצה, דהיינו 'דבר שבא לעולם', ואנן סהדי דכי היכי דאחיל בהא
שדה - אחיל בכולהו, וכיון דיש כח בידו לזכות - יש כח נמי בידו ליתן ולמחול, והויא
מחילה) ומדאחיל בהא - אחיל בכולהו.
והא דרב פפי ורב פפא - לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר: דההוא בכור דאזיל
זבין נכסי דידיה ודפשוט (יש מפרשין בחלק בכורתו ובחלק פשיטותו, ואין זה לשון גמרא;
ועל כרחי זקוק אני לפרש שמכר כל הנכסים: שני חלקים שלו וחלק פשוט אחיו: מקמי דניפלוג
בהדיה מכר כל השדה, שלא ברשות אחיו, ולצורך אחיו: לתת לו מעות של חלקו); אזול יתמי בני פשוט למיכל תמרי (מאותו שדה
בשביל חלק אבוהון) [מהנהו לקוחות; מחונהו (הכום)]; אמרי להו (ללקוחות) קרובים (קרובייהו
דיתמי): לא מיסתייא דזבנתינהו לנכסייהו
(שלא מדעתם ושלא מדעת אבוהון, דהא ודאי חלק פשוט אחיו לא
היה יכול למכור), אלא מימחא נמי מחיתו להו!?
אתו לקמיה דרבא, אמר להו: לא עשה (הבכור) ולא כלום (במכירה
זו)!
(בבא בתרא קכו,ב)
מר (רב פפי) סבר 'לא עשה כלום' בפלגא
(בחלק פשיטותו, וכל שכן בחלק פשוט אחיו, אבל בחלק בכורה
יפה מכר, דיש לו לבכור קודם חלוקה), ומר סבר: בכולהו (אפילו בחלק
בכורה).
שלחו מתם: 'בכור שמכר קודם חלוקה - לא עשה כלום' - אלמא אין לו לבכור קודם חלוקה!
והלכתא: יש לבכור קודם חלוקה (ואם מכר או מחל או נטל חלק אחד כפשוט - ויתר בכל הנכסים
כולן, משום ד'מתנה' קרייה רחמנא, ומשמת אב - נתוּנה לבכור).
מר זוטרא מדרישבא פלג בצנא דפלפלי (סל מלא פלפלין) בהדי אחין בשוה; אתא
לקמיה דרב אשי, אמר ליה: הואיל ויתרתה במקצת - ויתרתה בכל הנכסים כולן.
משנה:
האומר: "איש פלוני בני בכור (שהוא בכור) לא יטול פי שנים";
(אי נמי) "איש פלוני בני
(פשוט) לא יירש עם אחיו"
- לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה (שהרי מתנה לעקור דבר מן התורה, ובעל כרחו של
זה - יירש עם האחין, ואינו יכול לסלקו מירושה זו אלא על ידי שיתן בלשון 'מתָנָה':
כל נכסיו לשאר בניו, או שיאמר "שאר בניי יירשו כל נכסי", ואליבא דרבי
יוחנן בן ברוקא).
המחלק נכסיו על פיו: ריבה לאחד (נתן לו במתנה כפליים)
ומיעט לאחד והשוה (או שהשוה) להן את הבכור (בלשון מתָנָה) - דבריו קיימין (דצוואת שכיב מרע אינה צריכה קנין
ולא שטר ולא משיכה, אלא בדבור פיו בעלמא, וכגון שמצוה מחמת מיתה, כדאמר לקמן בפרק
'מי שמת'; שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה, ואין כאן 'מַתְנֶה על מה
שכתוב בתורה' שהרי לא נשאר לו אחר מיתתו כלום להוריש לבניו בתורת ירושה, שיטלו
הפשוטים בשוה והבכור פי שנים); ואם אמר משום ירושה
- לא אמר כלום (אם ריבה לאחד ומיעט לאחד בלשון 'ירושה': שאמר "פלוני
בני יירש אותו שדה בית כור, ופלוני בני יירש שדה לתך" ועל בנו בכורו אמר
"פלוני בני יירש שדה פלוני, ופלוני בני יירש שדה פלוני" - הגדול כשל
חבירו - לא אמר כלום, דמַתְנֶה על מה שכתוב בתורה: שאינו יכול לעשותו יורש אלא
כמשפט הכתוב, ודלא כרבי יוחנן בן ברוקא, דאמר לקמן במתניתין (דף קל.) 'אם אמר על
מי שראוי ליורשו - דבריו קיימין'; והך מִשְנָה - דרבנן היא, ורבותא הוא דנקט 'ריבה
לאחד ומיעט לאחד משום ירושה לא אמר כלום', וכל שכן היכא דעקר כל הנחלות מן האחין
והוריש לאחד מהן - לא עשה ולא כלום).
כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה - דבריו קיימין (דכיון דאיכא
לשון מתנה בהדה - מהני ליה דאף לשון ירושה קונה).
גמרא:
לימא מתניתין (דקתני אין אדם מתְנֶה)
- דלא כרבי יהודה
אפילו תימא רבי יהודה: התם ידעה וקא מחלה (שעל מנת כן קבלה קדושין, ובההיא הנאה
דמקדש לה - מחלה ליה, וכיון דקבלה לקדושין מיניה נתרצית למחול), (אבל) הכא - לא קא מחיל (הכא מי
מחיל? מה הנאה יש לו לבן שימחול? ואף על פי ששתק הבן - אין זו מחילה, דאינו רוצה להכעיס
את אביו; ולא גרסינן 'מי ידע דמחיל').
אמר רב יוסף: אמר "איש פלוני בני בכורי הוא" - נוטל פי שנים (האומר
"איש פלוני הנה הוא בני בכורי" - מהימנינן ליה לאב ליטול פי שנים, דאפילו
רבנן, דפליגי אדרבי יהודה לקמן בשמעתין, ואמרי 'אינו נאמן' - הני מילי בדמוחזק לן
דלאו בכור הוא, אבל בדלא מוחזק לן הי מינייהו בכור - מודו דנאמן, כדאמרינן לקמן:
'אלא לרבנן 'יכיר' למה לי? - בצריך היכרא'),
(אבל אמר:) "איש פלוני
בכור הוא (יירש פלוני בני, הנה הוא בכור)"
(ולא אמר "בכורי")- אינו נוטל פי שנים: דלמא 'בוכרא דאמא' קאמר (והוי בכור
לכהן, אבל לא לנחלה, דלא הוי 'ראשית אונו' דידיה; ומספיקא - לא יהבינן ליה פי שנים,
ואפילו אם תפס - מפקינן מיניה, דלא קרינא ביה 'יכיר' לאחרים, דאכתי מספקא לן).
ההוא דאתא לקמיה דרבה בר בר חנה, אמר ליה: "מוחזקני בזה (מוחזק אני
בו) שהוא בכור" (ועד אחר
עמו);
אמר ליה: מנא ידעת?
דהוה קרי ליה אבוה 'בוכרא סכלא (בכור שוטה)'.
דלמא 'בוכרא דאמא' הוא, דכל בוכרא דאמא - נמי 'בוכרא סכלא' קארו ליה (ולא משום
שטותו אלא לפי שאינו בכור גמור, כמו 'הדס שוטה': שאינו כשר)!?
ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא, אמר ליה: מוחזקני בזה שהוא בכור (והיה עד
אחד עמו; והאי בכור היה שמו 'שכחת', כדלקמיה).
אמר ליה: מנא ידעת?
אמר ליה: דכי הוו אתו (החוששין בעיניהן)
לגבי אבוה, אמר להו: זילו לגבי שכחת ברי (שם הבכור, ולאו היינו בריה דרבי חנינא דאמרינן ב'לא יחפור'
(לעיל דף כו.): 'אמר רבי חנינא: לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאינתא בלא זמנה'), דבוכרא הוא, ומסי רוקיה (לעין).
ודלמא בוכרא דאמא הוא?
גמירי: בוכרא דאבא מסי רוקיה, בוכרא דאמא לא מסי רוקיה.
אמר רבי אמי: (בכור הנולד) טומטום (שאין ניכר
בו לא זכרות ולא נקבות) שנקרע ונמצא זכר (ולאחר זמן
נקרע ונמצא זכר: שהיה גיד שלו וביציו טמונין בגוף)
- אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא (דברים
כא,טו) [כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו
לו בנים האהובה והשנואה] והיה הבן הבכור לשניאה; ('והיה' - קרא יתירא הוא:) עד שיהא בן משעת הויה (לידה; ורבותא נקט: דאף על גב שנמצא
זכר גמור; וכל שכן אנדרוגינוס, שאין ספיקו עתיד להוודע).
רב נחמן בר יצחק אמר: אף אינו נידון כבן סורר ומורה, דאמר קרא (דברים כא,יח) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה [איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם] - עד שיהא בן משעת
הויה;
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.