דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא
קכו,ב)
אמר רבי אמי: (בכור הנולד) טומטום (שאין ניכר
בו לא זכרות ולא נקבות) שנקרע ונמצא זכר (ולאחר זמן
נקרע ונמצא זכר: שהיה גיד שלו וביציו טמונין בגוף)
- אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא (דברים
כא,טו) [כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו
לו בנים האהובה והשנואה] והיה הבן הבכור לשניאה; ('והיה' - קרא יתירא הוא:) עד שיהא בן משעת הויה (לידה; ורבותא נקט: דאף על גב שנמצא
זכר גמור; וכל שכן אנדרוגינוס, שאין ספיקו עתיד להוודע).
רב נחמן בר יצחק אמר: אף אינו נידון כבן סורר ומורה, דאמר קרא (דברים כא,יח) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה [איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם] - עד שיהא בן משעת
הויה;
(בבא בתרא קכז,א)
אמימר אמר: אף אינו ממעט חלק בכורה (אותו טומטום שנקרע ונמצא זכר, אם הוא פשוט ואינו בכור,
וכל נכסי האב תשעה מנים, והן שלשה בנים: בכור ופשוט וטומטום - חולקים הנכסים תחלה
לשלשה חלקים כאילו אין כאן כי אם בכור ופשוט, והטומטום כמאן דליתיה, ומגיע לחלק
הבכור ששה מנים, שהן שני חלקים, לפי שהבכור נוטל פי שנים בפשוט; נמצא חלק בכורה =
שלשה מנים; חוזרים וחולקים הששה מנים הנותרים בין שלשתן, נמצא הבכור נוטל חמשה
מנים, והטומטום והפשוט נוטלין כל אחד שני מנים; אבל אי הוה ממעט - לא היה נוטל
הבכור אלא ארבעה וחצי מנים: פי שנים כנגד כל אחד, דנהי דאינו ממעט חלק בכורה, אבל
חלק פשוט מיהא ממעט מכולן), (מאי טעמא?) שנאמר (שם: דברים
כא,טו)
'וילדה
לו בנים'
('וילדו לו בנים')
- עד שיהא בן בשעת לידה <('והיה הבן הבכור' - מי שהוא בן בשעת לידה חולק הבכור כנגדו
חלק בכורה, וממעט לחלק בכורה מן הבכור, דהכי משמע קרא: כנגד הבנים משעת לידה -
יטול חלק בכורה, דהיינו חלק גדול, ולא נחשוב טומטום עמהם: שלא יטול הבכור אלא כנגד
שנים מהם, דכשהן מרובין ממעיט חלק בכורה).
רב שיזבי אמר: אף אינו נימול לשמנה (לדחות שבת, כדדרשינן (שבת דף קלב.) 'וביום השמיני' – ביום,
אפילו בשבת), דאמר קרא (ויקרא יב,ב-ג) [דבר אל בני ישראל לאמר] אשה כי תזריע וילדה זכר
[וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה
תטמא] (פסוק ג) וביום השמיני ימול [בשר ערלתו] - עד שיהא זכר משעת לידה;
רב שרביא אמר: אף אין אמו טמאה לידה (שבעה אם נקרע ונמצא זכר, וגם לא שבועיים
אם נמצא נקבה), דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה
זכר וטמאה שבעת ימים - עד שיהא זכר משעת לידה (דכתיב 'וילדה
זכר וטמאה', והכי נמי כתיב 'ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים'; יולדת טמאה היא, אף על פי שאינה רואה דם).
מיתיבי [נדה פ"ג מ"ה; דף
כח,א]:
'המפלת
טומטום (וכל זמן שלא נקרע מספקינן ליה בזכר ובנקבה) ואנדרוגינוס (שיש לו זכרות ונקבות) - תשב לזכר ולנקיבה' (תשב לזכר ימי טוהר דזכר, וימי טומאה
דנקבה: שתטמא שבועיים משעת לידתה אפילו אם לא תראה דם; ומשבועיים ואילך – 'תשב על
דמי טהרה' אם תראה דם עד ארבעים ללידתה, דהיינו ל"ג ימי טוהר דזכר חסר ז'
ימים; שמנתה שבועיים לטומאה מספק)!? תיובתיה דרב שרביא
(דכלל כלל לא חשיב לה 'יולדת', לא לטומאה ולא לטהרה) - תיובתא.
לימא תיהוי תיובתא דרב שיזבי (דאיהו נמי דריש לענין מילה 'עד שיהא זכר משעת לידה', והוא
הדין לגבי טומאת לידה, ואילו האי תנא חשיב ליה זכר לענין טומאת לידה, דקתני 'תשב
לזכר')?
תנא (דמסכת נדה) ספוקי מספקא ליה (האי 'וילדה זכר'
להכי בענינן דליהוי זכר משעת לידה: בין לגבי טומאה בין לגבי מילה), ולחומרא (ואזיל לחומרא ליתן עליו חומרי זכר: דשמא לא דרשינן האי
'וילדה זכר' להכי: דבעינן דליהוי זכר, אלא לכדאמרינן במסכת נדה
(דף לא.) 'אשה מזרעת תחלה יולדת זכר'; ורב שיזבי נמי לחומרא קאמר: דלא דחייא מילתו שבת, דדלמא
דרשינן 'וילדה זכר' שיהא זכר משעת לידה; אבל רב שרביא - לקולא דריש: דקא
פטר לה מטומאת לידה, הלכך אי לאו דפשיטא ליה - לא הוה דריש לקולא; הלכך הויא
(ברייתא) תיובתיה).
אי הכי (דמספקא ליה היכא דנקרע ונמצא זכר אם אמו טמאה לידה אי
לאו) - (אם כן אמאי יהבינן ימי טוהר דזכר,
כדקתני 'לזכר ולנקבה', דהיינו ימי טוהר דזכר וימי טומאה דנקבה? והלא שמא אם יקרע ימצא
זכר ושמא איכא למידרש 'וילדה זכר' לטהר את אמו מדין לידה, ובין ימי טומאה בין ימי
טהרה לית לה, ואמאי יהבינן לה ימי טוהר כלל? הכי הוה ליה למיתני:) 'תשב לזכר ולנקבה ולנדה' מיבעי ליה (והכי
פירושו: תשב לנקבה ימי טומאה דנקבה שבועיים, אפילו בלא ראיית דם, דלמא נקבה היא, ולנדה:
לאחר שבועיים מיד אם תראה דם - הויא טמאה נדה מספיקא: דלמא זכר הוה, ואית לן
למידרש 'עד שיהא זכר משעה לידה', ולית לה ימי טוהר כלל)?
קשיא (אבל תיובתא ממש – אינה, בשביל שחסר מן (הברייתא) דמצי
למימר 'תני לזכר ולנקבה ולנדה').
(במסכת נדה [דף ל,א -ב] מקשינן: 'למה הוזכר זכר?' כלומר:
בכל מקום דקתני 'לנקבה ולנדה' - למה לי למיתני 'לזכר' בהדייהו? אם ליתן לה ימי
טומאה דזכר - הא קתני 'תשב לנקבה', וצריך שבועיים!? ואם ליתן לה ימי טוהר דזכר -
הא קתני 'ולנדה', דמשמע: דלא ניתיב לה ימי טוהר כלל? ומשנינן [ל,ב]: נפקא מינה שאם
תראה יום ל"ד ללידתה ותחזור ותראה יום מ"א - הויא מקולקלת למניינה: שמא
לא הוה לה ימי טוהר והיתה תחלת נדה בראיית יום ל"ד, ובראיית מ"א הויא
תחלת זיבה, ואם תראה שלשה רצופין - צריכה ז' נקיים וקרבן, או שמא זכר ילדה, וראיית
יום ל"ד היו ימי טוהר, ועתה בראיית מ"א הויא תחלת נדה!? הרי היא בספק
זבה ונדה עד שתשב י"ז ימים נקיים, כדמפרש במסכת ערכין (דף ח.); ואם ישבה לה
י"ז נקיים וראתה יום י"ח - הרי היא תחלת נדה; וזו היא דינה: שאם תראה כל
ז' ימים הללו או אם לא תראה כי אם ראייה ראשונה - טובלת בליל שמיני, ומשמשת עם בעלה,
ואחר ז' ימים הללו באין י"א יום של ימי זיבה: שאם תראה בתחלתן או באמצעיתן או
בסופן שלשה ימים רצופין - הויא 'זבה גדולה', וצריכה ז' נקיים וקרבן, ולעולם לא
תחזור לקדמותה להיות תחלת נדה עד אחר ז' נקיים; ואם לא ראתה בכל י"א יום הללו
עד י"ב - הרי היא 'תחלת נדה' בכל המשפט אשר פירשתי, ולכך נקראו 'י"א יום
שבין נדה לנדה'.)
(הגה"ה. לכך הוזכר
'זכר': שאם תראה יום ל"ד ללידתה, אמרינן טמאה היא ואף על גב דאכתי משכי ימי טוהר
דזכר, דמספקינן ליה בלא ולד, ותשב לנדה, וכי הדר חזיא ליום מ"א - שהוא ח'
לראייתה - ותרצה להיות שומרת יום כנגד יום, אמרינן: ולד היה, וזכר היה, וראייה דיום
ל"ד - דם טוהר הוה, והשתא הוא דהויא תחלת נדה, והשתא מקלקלינן לה דלא
טבלה עד מ"ח, שהוא שמיני לראייה אחרונה, ואי לאו משום ספיקא דזכר - הוי טבלה
למחר ביום מ"ב ממה נפשך: אי לאו ולד הוא - הרי היא שומרת יום כנגד יום, ואי
ולד הוה ונקבה הוה - אכתי הוי דם טוהר עד שמונים! וספיקא דזכר מקלקלא לה; וכן לענין
נקבה, כלומר: וספיקא דנקבה מקלקלא לה עד פ"ח: דלא טבלה עד פ"ח [אי ראתה
ביום ע"ד], ואי הוה פשיטא לן דלא ולד הוא - הוה טבלה למחר ביום [פ"ב]
דראיית פ"א - בי"א יום שבין נדה לנדה היא; ומשום דמספקינן דלמא ולד הוה,
וראיית שבעים וארבעה - דם טוהר, אמרינן דהשתא הוא דהויא תחלת נדה. כן פירשה רבינו
שלמה זצ"ל (נדה דף ל:) ע"כ הגה"ה):
אמר רבא: תניא כוותיה דרבי אמי [שאמר לעיל: טומטום שנקרע ונמצא זכר - אינו
נוטל פי שנים, דאמר קרא (דברים כא,טו) [כי
תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה] והיה
הבן הבכור לשניאה: עד שיהא בן משעת הויה] 'בן' - ('והיה
הבן' - שיהא בן משעת לידה) - ולא טומטום (ואע"פ שנקרע אחרי כן ונמצא
זכר);
'בכור' - ולא ספק
בשלמא 'בן ולא טומטום' - כדרבי אמי (דטומטום שנקרע - אע"פ שנמצא זכר אינו נוטל פי שנים); אלא 'בכור ולא ספק' - לאפוקי מאי (אי
לאפוקי ספק בכור - פשיטא דלא שקיל חלק
בכורה אלא אם כן מייתי ראיה שהוא הבכור)?
לאפוקי מדדרש רבא (דמסברא אית ליה ואתי קרא למעוטיה), דדרש רבא: שתי נשים (של אדם אחד)
שילדו שני זכרים במחבא (ואין ידוע איזה קדם להיות 'ראשית אונו') - כותבין הרשאה זה לזה (ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה מן
האחין: "אם בכור אני - תנו לי בשביל עצמי, ואם לאו - תנו לי בשביל אחי, שהרי
נתן לי חלקו"! ופסקינן לעיל: יש לו לבכור קודם חלוקה, ויכול למכור וליתן חלק
בכורתו לכל מי שירצה; והך מילתא אתא קרא למעוטי: דאף על גב דמדינא אית ליה
- גזירת הכתוב הוא שלא יתנו לו חלק בכורה מן הספק).
אמר ליה רב פפא לרבא (כשדרש כן): והא שלח רבין: דבר זה
שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר, ברם כך אמרו משום רבי ינאי: הוכרו (בשעת לידה) ולבסוף נתערבו (דהוה ליה בכור ודאי שעה אחת, וקרא
לא אתא למעוטי אלא מאי דדמי טפי למעוטי, כגון דלא הוכרו כלל, דהוה ליה ספק בשעת
לידה, דהכי משמע 'והיה הבן הבכור': שיהא בן משעת לידה, ולא טומטום, ושיהא בכור משעת הוייה,
ולא ספק) - כותבין הרשאה זה לזה; לא הוכרו
- אין כותבין הרשאה זה לזה (ושמעינן מהכא דהכי הלכתא דאם הוכרו ולבסוף נתערבו - מיהא
כותבין הרשאה).
הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש: דברים שאמרתי לכם - טעות הן בידי, ברם כך אמרו
משום רבי ינאי: הוכרו ולבסוף נתערבו - כותבין הרשאה זה לזה; לא הוכרו - אין כותבין
הרשאה זה לזה.
שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל: ילמדנו רבינו: היו מוחזקין (לאו בעדים
שמעידין שראו שנולד קודם לאחיו, דאם כן אין האב נאמן! אלא בקול בעלמא, כעין שאמרנו
למעלה: דהוו קרי ליה 'בוכרא') בזה שהוא בכור, ואמר
אביו על אחר (מן הבנים) "בכור הוא"
– מהו (מי מהימנינן לאב במקום חזקה שמכחשת דבריו או לא)?
שלח להו: כותבין הרשאה
(בבא בתרא קכז,ב)
זה לזה (המוחזק ואותו שאמר אביו עליו שהוא בכור; וטעמא מפרש ואזיל).
מה נפשך (כמאן סבירא ליה שמואל?):
אי כרבנן סבירא ליה - לישלח להו כרבנן, אי כרבי יהודה (לקמן)
סבירא ליה - לישלח להו כרבי יהודה!?
מספקא ליה אי כרבי יהודה אי כרבנן.
מאי היא?
דתניא: (דברים כא,יז) [כי את הבכר בן השנואה יכיר] יכיר [לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו
משפט הבכרה] ('יכיר' קרא יתירא הוא)
- יכירנו לאחרים
אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב 'יכיר' אלא לרבנן – 'יכיר' למה לי?
(וקרא מוקי) בצריך היכרא (כגון שבאו
מחדש בכאן, ואין מוחזקין באחד מהן מי הבכור ומי הפשוט; התם ודאי אב מהימן).
(לרבנן:) למאי הלכתא (למאי הלכתא
כתב 'יכיר' לצריך היכרא, שהאב נאמן להכירו לאחרים)?
למיתבא לו פי שנים (דאי למיתבא ליה פי שנים אמאי צריך קרא)? (סברא הוא דנאמן על ידי מגו:)
לא יהא (האי בכור) אלא אחר (אדם נכרי): אילו בעי למיתבא ליה במתנה מי לא יהיב ליה (ואף על
פי כן יכול היה ליתן לו במתנה כל נכסיו)! (הלכך
מה לו לשקר במאי דאמר שהוא בכור - הא בלאו הכי יכול ליתן לו פי שנים, שיאמר "הבו
ליה במתנה מנכסי")?
(אדרבנן קפריך, דאוקימנא בצריך היכרא: דבשלמא לרבי יהודה
טובא אשמועינן קרא: דמהימנינן ליה לאב אפילו במקום חזקה, ויהבינן ליה פי שנים:
דסלקא דעתא אמינא ניזיל בתר חזקה וניתיב פי שנים למוחזק לנו, דליכא למימר גבי אב
'מגו דאי בעי יהיב ליה במתנה פי שנים - כי אמר נמי עליו שהוא בכור נאמן', דהא
קיימא לן ד'מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן' [וחזקה
היא כמו עדים].)
לא צריכא (הא דאשמעינן קרא דמהימנינן לאב אלא) בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן (בנכסים שאינו יכול ליתן לו באותה שעה
שאמר עליו שהוא בכור, כגון בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן: לאחר שאמר "בני זה בכורי
הוא", דליכא למימר בההיא שעתא 'מגו', דהא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם).
ולרבי מאיר (דהא 'רבנן' דרבי יהודה היינו רבי מאיר!), דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (גבי אומר
לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתגייר כו') – 'יכיר' למה לי?
בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס (דתנן במסכת שמחות (פ"א ה"א): הגוסס הרי הוא
כחי לכל דבריו, ובר ירושה הוא; ולהנהו נכסים איצטריך 'יכיר' שיטול בהן הבכור פי שנים,
דבהנהו ליכא 'מגו': דאפילו לרבי מאיר, דאמר 'אדם מקנה דבר שלא בא לעולם' - הני
מילי כגון נכסים שנופלין לו בשעה שיש בו כח ליתנם לאחרים, אבל גוסס אינו יכול לדבר
ואין בו כח ליתן, והלכך לא מצי לאקנויינהו מקמי דאתו לידיה, דהא אפילו בשעה שבאו
לידו אין יכול להקנותן, וכל שכן מקודם לכן; וב'לאחר מיתה' לא מצי לשנויי: דאין
בכור נוטל בראוי).
תנו רבנן: היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור – נאמן (כרבי יהודה); היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו "בכור
הוא" - אינו נאמן (כרבנן: דבמקום חזקה - לא מהימנינן ליה לאב).
רישא רבי יהודה וסיפא רבנן (בניחותא)!
אמר רבי יוחנן: אמר "בני הוא" וחזר ואמר "עבדי הוא" (בין בתוך
כדי דיבור בין לאחר זמן אמר כן על אותו שאמר עליו מתחלה "בני") - אינו נאמן (במאי דאמר השתא "עבדי", וליכא למימר האי דקרי
ליה מתחלה "בני" משום דאוהבו כבנו, דאין דרך לקרוא לעבדו "בנו",
והלכך אחר טענה ראשונה נלך: דהואיל וזאת האחרונה אינו פירוש, כי אם הכחשה - אין
לנו לילך אחר טענה אחרונה, דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמר "בני",
כדכתיב 'יכיר'; ו'כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד');
"עבדי הוא" וחזר ואמר "בני הוא" – נאמן (במאי דאמר השתא "בני",
דאינו סותר דבריו הראשונים, אלא מפרש הוא): 'דמשמש לי כעבדא'
קאמר ("'עבדי' דקאמרי- בני הוא" והאי דקאמר
"עבדי" - לפי שהוא משמשו יותר מדאי כאילו הוא עבדו; אבל ברישא לא שייך
לפרושי הכי: דעבדו הוא כדאמר השתא, והאי דקרי ליה מעיקרא "בני" - לפי
שאוהבו כבנו, דאין דרך האדון לייחס לעבדו ולקרותו 'בנו' בשביל שום חיבה); וחילופיה אבית המכס (לשם רגיל לקרוא לעבדו 'בנו'
להבריחו מן המכס, אבל לבנו לא יקרא לעולם 'עבדו' שהרי גורם לעצמו הפסד על חנם): היה עובר על בית המכס ואמר (אל המוכסים)
"בני הוא" וחזר ואמר "עבדי הוא" (כשעבר משם והלאה) – נאמן (במאי דחזר ואמר "עבדי": דודאי מעיקרא הוה קרי
ליה 'בני' בשביל יראת המכס); אמר "עבדי הוא"
וחזר ואמר "בני הוא" - אינו נאמן (אלא ודאי עבדו הוא כדאמר מעיקרא, דאילו
היה בנו - לא היה אומר למוכסים שהוא עבדו).
מיתיבי (ומסיפא קפריך ליה לרבי יוחנן, והכי פירושו:): היה משמשו כבן (מלביש ומנעיל מכניס ומוציא, אבל עבודת
עבד לא), ובא ואמר "בני הוא"
וחזר ואמר "עבדי הוא" - אינו נאמן (ורבותא נקט: דאף על גב דמשמשו
כבן, ואיכא למימר האי דקרי ליה 'בנו' - משום דמשמש ליה כבן - אפילו הכי כי חזר
ואמר "עבדי" - אינו נאמן במאי דקאמר לבסוף, אלא נלך אחר לשון ראשון:
דודאי בנו הוא, דאין דרך לקרות לעבדו 'בנו' אפילו היכא דמשמש ליה כבן, שאין האדון
מחבבו כל כך לקרותו 'בנו'); היה משמשו כעבד ובא
ואמר "עבדי הוא", וחזר ואמר "בני הוא" - אינו נאמן (במאי
דקאמר "בני", ואף על גב דאיכא למימר דמעיקרא קראו 'עבדו' משום דמשמשו
כעבד, ולא משום דעבדו הוא, וקשיא לרבי יוחנן, דאמר: אמר "עבדי" וחזר
ואמר "בני" – נאמן, דרבי יוחנן - אפילו היכא דלא חזינן דמשמשו כעבד קאמר
'נאמן' במאי דאמר לבסוף "בני", וכל שכן היכא דחזינן בהדיא משמשו כעבד,
ואילו ברייתא - אפילו היכא דמשמשו כעבד קאמר דאינו נאמן במאי דאמר לבסוף "בני",
וכל שכן היכא דלא חזינן היאך משמשו דאינו נאמן, וקשיא לרבי יוחנן דאמר 'נאמן')!
אמר רב נחמן בר יצחק: התם (בברייתא) דקארו ליה 'עבדא מצר
מאה (כלומר: עבד גמור הוא לי, שסמוכים לי עליו מאה דינר במצר
שלו, כלומר: ששוה מאה דינר)' (והלכך:
כי אמר "עבדי מצר מאה" וחזר ואמר "בני" - אינו נאמן, דאילו הוה
בנו - לא הוה קרי ליה 'עבדא מצר מאה' ואף על גב דמשמש ליה כעבדא, דאין קורין כן
אלא לעבד).
מאי 'מצר מאה'?
מצר עבדא (ששוה) מאה זוזי.
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא (כל הני 'שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא' נקט הכא, משום
דבחד מינייהו קא פסיק הלכתא כרבי יהודה, ובכולהו הלכתא כדשלח רבי אבא, כדפסקינן
בסיפא דשמעתין): האומר לחבירו "עבדי גנבת"
והוא אומר "לא גנבתי". "מה טיבו אצלך"? – "אתה מכרתו
לי"
(בבא בתרא קכח,א)
"אתה נתתו לי במתנה" (ונאמן הוא בטענה זו; ואף על גב דאמרן ב'חזקת הבתים'
(לעיל דף לו.) 'הגודרות אין להן חזקה' - הני מילי לאלתר, אבל לאחר שלש שנים - יש להן
חזקה; והכא נמי כגון שהחזיק בו שלש שנים, או בקטן המוטל בעריסה - דיש לו חזקה לאלתר,
או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה),
"רצונך השבע וטול" (רבותא היא דקאמר ליה האי מחזיק למערער, שהרי פטור לגמרי
זה המחזיק מכל שבועות שבעולם, דקיימא לן 'אין נשבעין על העבדים' בשבועות (דף מב:),
ואינו מחויב בשבועה כלל, וגם זה התובע - אין שבועה מועלת לגבות מזה, ד'כל הנשבעין
שבתורה נשבעין ולא משלמין' אם לא מרצונו של זה שמטיל עליו שבועה לישבע וליטול), ונשבע (זה התובע) - אינו יכול (זה המחזיק) לחזור בו (ולומר "משטה הייתי בך, שהרי פטור הייתי, וגם לא
נתחייבת לי שבועה כדי לישבע וליטול, דאין אדם נשבע ונוטל, ולא הקניתי לך בקנין לתת
לך העבד אם תשבע עליו", אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו - צריך לתת לו העבד:
דכיון דהטיל עליו שבועה - הא הימניה בשבועה, וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה
הנשבע דמי; והאי דנקט "עבדי גנבת" - רבותא נקט: דלא מיבעיא שאר מטלטלין
שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הופכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר
"אשבע אני ואפטר", אלא אפילו עבדים - דלא שייכא בהו שבועה כלל - אפילו
הכי: כיון דהשביעו - לא מצי הדר ביה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.