דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא
קכז,ב)
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא (כל הני 'שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא' נקט הכא, משום
דבחד מינייהו קא פסיק הלכתא כרבי יהודה, ובכולהו הלכתא כדשלח רבי אבא, כדפסקינן
בסיפא דשמעתין): האומר לחבירו "עבדי גנבת"
והוא אומר "לא גנבתי". "מה טיבו אצלך"? – "אתה מכרתו
לי"
(בבא בתרא קכח,א)
"אתה נתתו לי במתנה" (ונאמן הוא בטענה זו; ואף על גב דאמרן ב'חזקת הבתים'
(לעיל דף לו.) 'הגודרות אין להן חזקה' - הני מילי לאלתר, אבל לאחר שלש שנים - יש להן
חזקה; והכא נמי כגון שהחזיק בו שלש שנים, או בקטן המוטל בעריסה - דיש לו חזקה לאלתר,
או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה),
"רצונך השבע וטול" (רבותא היא דקאמר ליה האי מחזיק למערער, שהרי פטור לגמרי
זה המחזיק מכל שבועות שבעולם, דקיימא לן 'אין נשבעין על העבדים' בשבועות (דף מב:),
ואינו מחויב בשבועה כלל, וגם זה התובע - אין שבועה מועלת לגבות מזה, ד'כל הנשבעין שבתורה
נשבעין ולא משלמין' אם לא מרצונו של זה שמטיל עליו שבועה לישבע וליטול), ונשבע (זה התובע) - אינו יכול (זה המחזיק) לחזור בו (ולומר "משטה הייתי בך, שהרי פטור הייתי, וגם לא
נתחייבת לי שבועה כדי לישבע וליטול, דאין אדם נשבע ונוטל, ולא הקניתי לך בקנין לתת
לך העבד אם תשבע עליו", אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו - צריך לתת לו העבד:
דכיון דהטיל עליו שבועה - הא הימניה בשבועה, וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה
הנשבע דמי; והאי דנקט "עבדי גנבת" - רבותא נקט: דלא מיבעיא שאר מטלטלין
שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הופכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר
"אשבע אני ואפטר", אלא אפילו עבדים - דלא שייכא בהו שבועה כלל - אפילו
הכי: כיון דהשביעו - לא מצי הדר ביה).
מאי קא משמע לן? תנינא (סנהדרין
פ"ג מ"ב, דף כד,א): אמר לו "נאמן עלי אבא (להיות דיין)"
(אבא פסול מן התורה לדוננו, לא לזכות ולא לחובה, כדנפקא
לן בסנהדרין (דף כז:) מ'לא יומתו אבות וגו'), "נאמן עלי
אביך", "נאמנין עלי שלשה רועי בקר" (שאינן בקיאין בדין; ו'רועי צאן'
לא נקט, משום דרשעים נינהו, דסתם רועי בהמה דקה - גזלנין נינהו, ופסולין לכל דין
שבעולם; אבל אבא ואביך – כשרין, מיהא לדינין של אחרים):
רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו (דדברים בעלמא בלא קנין הוא דקאמר ליה), וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו (והוא
הדין לגבי שבועת התובע שנשבע על העבד ונוטל: דבתרוייהו, אף על גב דלא הוי דינא
הכי, כיון דקיבל עליו - אינו יכול לחזור בו)'!?
(ומשני:) הא קא משמע לן
(רבי אבא, דאמר "השבע ואתן לך" דאין יכול לחזור
בו): (דהתם נמי)
דב"אתן לך" מחלוקת (שהנתבע אומר לתובע "נאמן עלי אבא, שאם יחייבוני
- אתן לך", ואפילו הכי אמרי רבנן דאינו יכול לחזור, ויתן, דהיינו דומיא דרבי אבא:
דלאחר שנשבע זה - אין יכול לחזור בו, אלא יתן, דכרבנן דהתם סבירא ליה, וכל שכן היכא דקאמר תובע "נאמן עלי אבא ואביך
שאם יפטרוך - מחול לך" דכולי עלמא מודו - אפילו רבי מאיר - דאין יכול לחזור
בו, שהרי מוחזק ועומד, ומחילה דאידך - כקנין דמי; ואיכא למאן דאמר התם: ב'מחול לך'
מחלוקת, אבל ב'אתן לך' - דברי הכל יכול לחזור בו; הלכך אצטריך רבי אבא לאשמועינן
דב'אתן לך' פליגי), והלכה כדברי חכמים (אף על גב
דמסתבר טעמא דרבי מאיר).
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: הלכה: גובין מן העבדים (בעל חוב
שמת - גובה מעבדי יתומים, דכמקרקעי דמי);
ורב נחמן אמר: אין גובין (דנהי דאתקש לקרקעות, כדכתיב (ויקרא כה) 'והתנחלתם' - הני
מילי לדברים הכתובים בתורה, כגון לקנותן בכסף בשטר ובחזקה, ושלא לישבע עליהן, ושאין
בהן אונאה; אבל לענין בעל חוב - כמטלטלי דמי, דאין בעל חוב סומך אלא על קרקעות:
שאין יכולין ליאבד ולא לזוז ממקומן, אבל אעבדים - לא סמכא דעתיה, הלכך לא משתעבדי
ליה).
(ובהא לחוד הוא דלית הלכתא כרבי אבא, ולקמן מתרצינן לה,
ואמרינן: הכי קתני 'אין גובין וכן אמר רב נחמן'.)
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: הלכה: שלישי בשני (להעיד בקרובו שני) - כשר (כגון בן חנוך שכשר להעיד בימואל בן שמעון, דבנו של חנוך
- שלישי לראובן, וימואל בן שמעון - שני הוא; וראובן ושמעון ראשונים; אבל שני בשני – פסול, כגון בן ראובן לבן
שמעון, כדנפקא לן בסנהדרין מ'לא יומתו
אבות על בנים' דבנים להדדי נמי מיפסלי;
אבות - היינו ראובן ושמעון, ובנים - היינו חנוך וימואל; אבל שלישי בשני - לא אשכחן
דפסול; ומשום דאיכא למאן דאמר: בפרק 'זה בורר' בסנהדרין, דשלישי בשני פסול - להכי אצטריך
למימר הכא דכשר).
רבא אמר: אף בראשון (כגון בנו של חנוך בן ראובן מעיד לשמעון אחי ראובן; והכי
הלכתא, מדאמרינן לקמן: מוסיף הוא; ומדפסיק לקמיה; ולית הלכתא כמר בר רב אשי - מכלל
דהלכתא מיהא כרבא).
מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא (שיעיד הבן לאבי אביו, כגון בן חנוך מעיד לראובן, דהיינו
שלישי בראשון);
ולית הלכתא כמר בר רב אשי (דבני בנים ובני בני בנים - עד אלף דורות - לא יעידו לאבותיהם:
דבן - ירך אביו הוא).
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא
פסול (היה יודע אדם לחבירו בעדות קרקע עד היכן היא שלו, והשיגוּ
את גבולו, והביא את זה ועד אחר עמו להעיד עליו - אע"פ שהיה יודע יפה בעדות זו
קודם שלא נסתמא בעיניו שעדיין לא היה סומא, ועכשיו בשעת עדות נעשה סומא: שכהה מאור
עיניו - פסול להאי עדות, דמאומד הדעת אינו יכול להעיד "עד כאן תחום פלוני",
ולא נחוש לעדותו; ויש לשונות אחרים בהאי 'נסתמא' דלא מפרשי לשון עורון עינים -
וכולן הבל);
ושמואל אמר: כשר: אפשר דמכוין מצרנהא (שיודע לכוין המצרים: שיש לו סימנין
בשאר שדות הסמוכין לארבע רוחותיה); אבל גלימא (טלית או
בגד) – לא (אינו יכול להעיד עליה אחר שנעשה סומא,
דאמדה לא סמכינן: שהרבה טליתות מדתן שוות).
ורב ששת אמר: אפילו גלימא: אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו, אבל נסכא (חתיכת כסף
או זהב) - לא.
ורב פפא אמר: אפילו נסכא: אפשר דמכוין מדת משקלותיו.
מיתיבי: היה יודע לו בעדות עַד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו (ונעשה פסול
לעדותו בכך, כדאמרינן בסנהדרין בפרק 'זה בורר' (דף כז:)),
פיקח ונתחרש (מחמת חולי; היינו נמי 'נשתטה': דחרש דומיא דשוטה; אי נמי
נשתתק מחמת חולי, והתורה אמרה 'מפיהם ולא מפי כתבם'; וראשון נראה בעיני עיקר, דאי
בנשתתק מיירי – פשיטא: כיון דאינו יכול להעיד בפיו - אין עדותו עדות, ולא הוה ליה
למיתנייה בהדי הנך שיכולין להעיד אלא שפסולין מחמת דבר אחר, והאי - לאו פסול עדות
אית ביה, אלא שאין בו כח להעיד), פיתח (עיניו פקוחות
שרואה יפה) ונסתמא, שפוי (חכם) ונשתטה – פסול; אבל היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו
ונעשה חתנו ומתה בתו (דהיינו 'קרוב ונתרחק', וכגון שאין לו בנים הימנה, כדתנן
בפרק 'זה בורר' (שם)); פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח,
פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח (שחזר מאור עיניו),
שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה – כשר; זה הכלל: כל שתחלתו (ראיית המעשה)
או סופו (שעת הגדת עדות) בפסלות (כלומר:
כל שתחלתו בפסלות: שעת ראיית העדות, והשתא סופו בכשרות – פסול; דמעיקרא לא היה ראוי
לעדות זו, וקרא כתיב (ויקרא ה) 'והוא
עד או ראה': דבשעת ראיית המעשה יהא ראוי לעדות
זו) – פסול (אף על פי
שתחלתו בכשרות); תחלתו וסופו בכשרות – כשר.
(בבא בתרא קכח,ב)
תיובתא דכולהו (שמואל ורב ששת ורב פפא)?
תיובתא (דכולן הכשירו מיהא לעדות קרקע פיתח ונסתמא, והכא קא פסיל
כולהו עדיות: מדהדר ותנא 'זה הכלל כל שתחלתו או סופו בפסלות פסול', דהא מרישא שמעת
מינה דאם סופו בפסלות – פסול, ולמה לי למהדר ולמתני ב'זה הכלל' אי לאו לאתויי כל
הני).
שלח רבי אבא לרב יוסף בר חמא: האומר על תינוק בין הבנים (לקמיה מפרש
מאי אמר על אותו תינוק) – נאמן; ורבי יוחנן אמר:
אינו נאמן.
מאי קאמר?
אמר אביי: הכי קאמר: האומר על תינוק בין הבנים "יירש כל נכסי" – נאמן,
כרבי יוחנן בן ברוקה (במתניתין: אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימים,
ופסקינן לקמן הלכתא כוותיה), ורבי יוחנן אמר אינו
נאמן – כרבנן.
מתקיף לה רבא: האי 'נאמן' ו'אינו נאמן'? 'יירש' ו'לא יירש' מבעיא ליה!?
אלא אמר רבא: הכי קאמר: האומר על תינוק בין הבנים "בכור הוא" – נאמן,
כרבי יהודה (ואף על גב דמוחזק לן באחר שהוא בכור - אפילו הכי אב נאמן;
והכי הלכתא, דהא פסיק הכי לקמן דהלכתא בכולהו כ'דשלח רבי אבא', ואמרינן דלאפוקי
רבי יוחנן אצטריך למיפסק הלכתא כותיה דרבי אבא; ושמע
מינה: אם הוחזק אחד מן הבנים בבכורה בחיי האב, אף שלא אמר האב "כי בני בכורי
הוא" - נוטל פי שנים, שלא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא במוחזק שאחר בכור ואמר
אביו על המוחזק בפשוט שהוא בכור; והתם אמר רבי יהודה: נאמן האב לבטל החזקה, אבל אם
לא אמר האב על האחר שהוא בכור - התם אפילו רבי יהודה מודה שהחזקה קיימת, דאי לא
תימא הכי הוה ליה לרבי יהודה למימר הכי: 'רבי יהודה אומר: כל בכור שלא הכירו אביו
ואמר "זהו בכורי" - אינו נוטל פי שנים'; אלא מדלא תני הכי - שמע מינה
כדאמרינן); ורבי יוחנן אמר: אינו נאמן,
כרבנן (הואיל ומוחזק לן באחר שהוא בכור).
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: האומר "תטול אשתי כאחד מן הבנים"
(וקבלה: שנתרצית, כדלקמן בפירקין; אי נמי: לבר מכתובתה
נתן לה חלק בנכסיו; ובשכיב מרע מיירי, דדבריו ככתובין וכמסורין; אי נמי בבריא ועל ידי
קנין) - נוטלת כאחד מן הבנים.
אמר רבא: ובנכסים של עכשיו (שאם נתרבו הנכסים בשעת חלוקה - אינה נוטלת כי אם באותן
שהיו לו בשעת אמירה: ד'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם'; ואפילו לרבי מאיר דאמר
'אדם מקנה' - הני מילי במפרש, אבל בסתמא - אין אדם מעלה על דעתו דבר הראוי לו לבא
להקנותו, אלא לדבר שהוא מוחזק בו; והלכך הך אשה - ידה על התחתונה: דמסתמא לא נתן
לה אלא נכסים שהיו לו באותה שעה), ובבנים הבאין לאחר מכאן
(כלומר: לא לפי חשבון הבנים שיש לו עכשיו לבד תחלוק לאחר
מותו ותטול חלק גדול, אלא אף לפי חשבון כל הבנים של שעת חלוקה נתן לה; ונראה בעיני דאפילו אם היה לו בנים מרובים ונתמעטו
בחיי האב - דשקלה חלק גדול כחשבון מיעוט הבנים הבאין לחלוק בנכסי האב לאחר מיתתו,
דהא 'תטול כאחד מכל הבנים' קאמר, ולשעת חלוקה איכוין, דלפי חלוקת ההיא שעתא תטול,
לא שנא נתרבו ולא שנא נתמעטו, דהא נוטלת אשתו כאחד מן הבנים קאמר רבי אבא).
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא: המוציא שטר חוב על חבירו: מלוה אומר
"לא נפרעתי כלום", ולוה אומר "פרעתי מחצה (ומחצה אני חייב)" (דהוה ליה מודה מקצת הטענה, וישבע, כדמפרש לקמיה; וכגון
דמקמי דאסהידו העדים שפרע לו כולו הודה לו, דלא הוה משיב אבדה), והעדים מעידין (אחר דהודה מחצה) שפרע כולו - הרי זה (הלוה)
נשבע (שפרע, ויפטר מלשלם מחצה, ומחצה ישלם: לפי שכבר הודה, דהודאת
בעל דין שוה יותר מהעדאת עדים), וגובה (המלוה) מחצה מנכסים בני חורין (שיש לו ללוה),
אבל ממשועבדין – לא, דאמרי (דיכלי לקוחות למימר):
"( אתון - קנוניא עבידתו אהדדי;)
אנן - אעדים סמכינן (דמסהדי דפרע הכל)";
(פלוגתא דרבי עקיבא ורבי שמעון בן אלעזר בתחלת 'שנים אוחזין':
'שטר שכתוב בו "סלעין"
או "דינרים": מלוה אומר חמש, ולוה אומר שלש: רבי שמעון בן אלעזר אומר: הואיל
והודה מקצת הטענה – ישבע; רבי עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבדה' - ופטור משבועה, ד"סלעין" לא משמע טפי משנים,
דתפסת מרובה לא תפסת, ויד בעל השטר על התחתונה; ועל השלישי שהודה הוה משיב אבדה,
ותנן: המוצא מציאה - לא ישבע מפני
תקון העולם) ואפילו לרבי עקיבא, דאמר (התם): 'משיב אבדה הוי (בסלע השלישי)'
(דאי הוה בעי הוה אמר "אינן אלא שנים", ד"סלעין"
- תרי משמע, והוה מיפטר משבועה, כדמפרש התם, משום דקא מסייע ליה שטרא) - הני מילי (דחשבינן ליה משיב אבדה)
היכא דליכא עדים (כי התם: שעדי מלוה לא ידעו אלא מה שכתבו, ד"סלעין"
כתבו סתם, ופחות סלעים - שנים), אבל היכא (דחזינן
לבסוף) דאיכא עדים (כאחד מהם) - אירתותי אירתת (איכא למימר דזה הלוה היה יודע אתו
שרוצין להעיד כאחד מהן, ואירתת שלא יבאו לסייע למלוה, ולפיכך הודה מחצה).
מתקיף לה מר בר רב אשי: אדרבה אפילו לרבי שמעון בן אלעזר דאמר 'מודה מקצת הטענה
הוי' - הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי ליה, אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי
ליה - ודאי משיב אבדה הוי (ואף על גב דלא אתו עדים אלא בתר הודאתו)! (והך אתקפתא לא חיישינן לה, כדלקמן.)
דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי: הלכתא בכל הני שמעתתא כדשלח ליה רבי אבא
לרב יוסף בר חמא.
אמר ליה רבינא לרב אשי: דרב נחמן מאי (דפליג עליה גבי עבדים, ואמר 'אין גובין
מן העבדים', וקיימא לן כרב נחמן בדיני, וקשיא הלכתא אהלכתא)?
אמר ליה: אין גובין; מתנינן לה 'וכן אמר רב נחמן'
ואלא הלכתא - לאפוקי מאי (כיון דלא פליג פשיטא דהכי הלכתא)?
(בבא בתרא קכט,א)
אי לאפוקי מדרבא (דאמר: אף בראשון)
- מוסיף הוא (והלא מוסיף הוא על דברי רבי אבא דאמר 'שלישי בשני כשר',
ואתא איהו למימר דאף בראשון, ואיכא למימר דאפילו רבי אבא מודה, והיא גופה אצטריך
לרבי אבא לאשמועינן דשלישי בשני כשר, דאיכא למאן דאמר: בסנהדרין 'פסול' - בפרק 'זה
בורר' (דף כח.), ולאו למידק מינה 'הא שלישי בראשון פסול', דדלמא עובדא הוה בשלישי
בשני, ושלח ליה דכשר)!?
אי דמר בר רב אשי (דאכשר באבא דאבא)
- (הא כבר איפסיק ד)לית
הלכתא כמר בר רב אשי (כדאמרינן לעיל; והך דרשה דמר זוטרא - בתר הכי הואי)!? (והכי נמי הויא: דמר בר רב אשי – תוספת; אלא דעדיפא מינה
קא פריך.)
אי לאפוקי מדשמואל ורב ששת ורב פפא - הא איתותבו!?
אלא לאפוקי מדרבי יוחנן (דאמר 'אינו נאמן' כרבנן),
ומאתקפתא דמר בר רב אשי (דאתא למימר 'ודאי משיב אבדה הוא', ולית הלכתא כוותיה,
כיון דאכתי כשהודה - לא העידו עדים, ולא קמסייעי ליה, איכא למימר דמירתת מינייהו: שאינו
יודע מה בלבם, כרבי אבא).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.