דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא קל,ב)
אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא (שפסקתיו
ומסרתיו לאדם להיות לראיה בידו) דידי לקמייכו, וחזיתו
ביה פירכא - לא תקרעוהו (אל תקרעוהו לבטל דבריי)
עד דאתיתו לקמאי; אי אית לי טעמא - אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי; לאחר מיתה - לא
מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה: לא מיקרע תקרעיניה: דאי הואי התם דלמא
הוה אמינא לכו טעמא (ושמא גם אתם תמצאו תירוץ לקושייתכם);
(בבא בתרא קלא,א)
מגמר נמי לא תגמרו מיניה (לדון מיניה, אלא כפי שדעתכם נוטה): דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות (כדתניא
במסכת נדה בשילהי פרק שני (דף כ:): רבי ראה דם בלילה וטימא; ראה ביום – וטהרו;
המתין שעה אחת וראהו אור – וטימא; אמר: אוי לי שמא טעיתי; ומקשינן: ודאי טעה,
דתניא: לא יאמר חכם 'אילו היה לח היה טמא' אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות!
והוא הדין לדבר התלוי בסברא: דאין לו אלא מה שלבו רואהו; ובפרק קמא דסנהדרין נפקא
לן מ'ועמכם בדבר המשפט': עמכם בדבר עמכם במשפט: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות).
בעי רבא: בבריא היאך (בריא שאמר "פלוני יירש שדה פלונית")? כי קאמר רבי יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע [שנאמר: ביום הנחילו את בניו], דבר אורותי הוא (ראוי
להוריש מיד שהולך למות וקרינא ביה 'יום הנחילו את בניו')
אבל בבריא לא? או דלמא אפילו בבריא נמי (מי אמר רבי יוחנן בן ברוקה דקני כיון דראוי ליורשו)?
אמר ליה רב משרשיא לרבא: תא שמע: דאמר לו רבי נתן (בבלי היה)
לרבי (שסידר המשנה): שניתם משנתכם (בכתובות
[פ"ד מ"ט]) כרבי יוחנן בן ברוקה (דאמר -
אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימין'), דתנן: לא כתב לה (לאשתו
בכתובתה) 'בנין דיכרין דיהוין ליך
מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יותר על חולקיהון דעם אחוהון (אם תמותי בחיי ואירש כתובתיך -
בניי הזכרים שתלדי לי הם יירשוה לאחר מותי יתר על חלקם שיחלקו עם אחיהם שיהיו לי
מאשה אחרת)' – חייב, שתנאי בית דין הוא (שבית
דין תקנו כתובת בנין דיכרין, כדאמרינן בכתובות, כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו:
דאם נותן לבתו - אינו יוצא מזרעו אם בתו מתה קודם בעלה: שירשו בניה את כתובתה אחר
מות אביהם; והוא שיהא שם מותר דינר שלא תעקר נחלה דאורייתא, כדאמרינן התם; אלמא
מוריש האב לבן בין הבנים, כרבי יוחנן בן ברוקה! והיה לכם לשנות משנתכם כדברי
הכל ולא אליבא דיחידאה); ואמר לו רבי:
'יסבון' תנן (ודברי הכל היא); ואמר רבי (הדר
אמר רבי) ילדות (ושטות)
היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי (ודחיתיו בדבר שאינו, דודאי 'ירתון' תנן) אלא דקיימא לן (דכתובת)
בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי (ממה שמכר אביהן):
אי סלקא דעתך 'יסבון' תנן (דמשמע לשון מתנה - הוה משמע מעכשיו, ואם מכר לאחד
(צ"ל 'לאחֵר') הוי טרפא ממשעבדי, שהרי כל נכסיו משועבדים לכתובת אמן,
ואי מההיא שעתא חלה מתנתו הוה טרפא ממשעבדי) - אמאי לא טרפא
ממשעבדי? אלא שמע מינה 'ירתון' תנן (אלא משום הכי אמרינן לשון 'ירתון': דלשון ירושה אינו
אלא לאחר מיתה! משום הכי לא מטרפא ממשעבדי: דלא חלה עד לאחר מיתה; על כרחין
'ירתון' תנן, ויפה הקשה לי רבי נתן).
מאן שמעת ליה (יתור לשון הוא דלא צריך)
דאית ליה האי סברא (דריבה לאחד ומיעט לאחד בלשון ירושה כי הכא: שיורשין
כתובת אמן, והמותר של שתי כתובות חולקין)? - רבי יוחנן בן
ברוקה, ושמע מינה אפילו בבריא (ואפילו תנינן 'יסבון', ממילתיה דרבי נתן דאמר 'שניתם
כרבי יוחנן' איכא לאוכוחי דבבריא קאמר רבי יוחנן, ומיפשטא בעיא דרבא לגמרי, ולא
האריך כל כך אלא כדי לסיים דבריו של רבי ורבי נתן דהוה מקשה לרבי איכא למימר דתני
יסבון וסבירא ליה דטריף ממשעבדי; ורבי שסתם כריב"ב משום דהכי סבירא ליה,
כדאמרינן לעיל: אמר רבי זריקא אמר רבי אמי אמר רבי חנינא אמר רבי ינאי אמר רבי:
הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה).
אמר ליה רב פפא לאביי (רב פפא לאו אבעיא דרבא קאי, דהא איפשיטא, אלא אמאי
דקאמר ליה רבי לרבי נתן, והכי קאמר): (למה
ליה לרבי למימר לרבי נתן 'יסבון תנן' לאוקומי מתניתין לדברי הכל? וכי תנינן נמי
'ירתון' - דברי הכל היא, דהא) בין למאן דאמר 'יסבון'
ובין למאן דאמר 'ירתון' - (איכא לאקשויי: אמאי קניא האי מתנה כלל?) הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (ובשעת
נשואין לא באו הבנים לעולם - שהוא מקנה להם כתובה)?
ואפילו לרבי מאיר, דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - הני מילי לדבר שישנו בעולם (דכיון
דהמקבל בעולם - יכול הנותן לשעבד עצמו לו שיתן לו מה שיקנה לו), אבל (הכא) לדבר שאינו בעולם –
לא (לא מצי משעבד נפשיה)!?
אלא תנאי בית דין שאני - הכא נמי תנאי בית דין שאני (דאלים תנאי בית דין, משום דהפקר
ב"ד הפקר להקנות אפילו לדבר שלא בא לעולם; והכא נמי אלים תנאי בית דין ואף על
גב דאמרי רבנן דלשון 'ירושה' בעלמא לא קני - הכא קני, ואפילו כרבנן אתיא מתניתין)!
אמר ליה: משום דקא מפיק לה בלשון 'ירתון' (הא דלא קאמר ליה הכי - משום דהוה
אמר ליה רבי נתן: ומפני מה הנחת לשון 'יסבון' ותנית לשון 'ירתון'? אלא משום דלבך
נוטה אחר רבי יוחנן בן ברוקה! ומשום הכי אמר ליה 'יסבון תנן'; והדר מתחרט רבי
בעצמו משום דכי הוה מקשי ליה אמאי שנית 'ירתון' מצי אמר ליה משום הכי שנינן
'ירתון': לומר דלא טרפא ממשעבדי);
הדר אמר אביי: לאו מילתא היא דאמרי (דודאי לא היה צריך רבי לומר 'יסבון תנן', דבלא שום
דיוק - מתניתין אפילו כרבנן אתיא), דתנן (דהא
קתני בסיפא דההיא משנה דכתובות (פ"ד מ"ו, דף נב,ב)):
(אף על פי ש)לא כתב לה בנן
נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ויתזנן מנכסאי עד דתילקחן לגוברין
חייב שהוא תנאי ב"ד (כדאמר רבי אלעזר בן עזריה לקמן),
והוה 'לזה במתנה ולזה בירושה' (וזה 'לשון מתנה בסוף')
וכל 'לזה בירושה ולזה במתנה' - אפילו רבנן מודו (כדתנן במתניתין: 'כתב לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף - דבריו
קיימין' ואוקימנא אפילו בשני בני אדם
ושני שדות, ובלבד שיהא תוך כדי דבור; והכא שתי תקנות הללו - כיון דבבת אחת תקנו -
הוי כמו תוך כדי דבור, והאי דקתני לשון 'ירתון' - לאשמועינן ממתניתין דרבנן מודו
אפילו בשני בני אדם ושתי שדות).
אמר ליה רב נחומי - ואית דאמר רב חנניה בר מניומי - לאביי:
(בבא בתרא קלא,ב)
ממאי דבחד בי דינא איתקון (דליהוו ב'תוך כדי דבור')?
דלמא בתרי בי דינא איתקון (ולא קאי האי אהאי כלל, ולא מהני לשון מתנה דזה אזה)?
לא סלקא דעתך (דבתרי בי דינא איתקון),
דקתני רישא [פ"ד מ"ו] 'זה מדרש דרש רבי
אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: הבנים יירשו והבנות יזונו: מה הבנים אינן יורשין
אלא לאחר מיתת אביהם אף בנות לא יזונו אלא לאחר מיתת אביהן' (ובחייו אין כופין אותו לזון את בניו,
כדאמרינן בכתובות, אלא כפינן ליה אסיתא בציבורא וליקו ולימא 'עורבא בעי בני וההוא
גברא לא בעי בני'); אי אמרת בשלמא בחד בי דינא איתקון
- היינו דילפינן תקנה מתקנה (דכיון דבחד בי דינא תקון להו, ולא מפורש בתקנות חילוק
בין זו לזו - מסתמא בחד ענין תקנינהו), אלא אי אמרת בתרי בי
דינא איתקון - (דלמא חד בי דינא קאי אמחיים, וחד אלאחר מיתה, ו)היכי ילפינן תקנה מתקנה?
ממאי? דלמא לעולם אימא לך בתרי בי דינא איתקון ('ואין כאן תוך כדי דבור' ומשום הכי
אצטריך למימר לרבי [נתן]
'יסבון תנן'), ובי דינא בתרא תקון כבי
דינא קמא (ומיהו תקנתא מתקנתא ילפינן דבי דינא בתרא - מעין בי
דינא קמא תקינו), כי היכי דלא תקשה תקנתא
אתקנתא (דלא לימרו מאי שנא תקנה זו דכתובת בנין דיכרין דלאחר
מיתה, קכתב בה 'ירתון', ומאי שנא זו דאיתקנא מחיים? ומיהו בעיא דהכא איפשיטא
ממילתיה דרבי נתן, כדפרישית; ואף על גב דרבי - כרבי יוחנן בן ברוקה סבירא ליה,
כדאמרינן לעיל: 'א"ר זריקא אמר ר' חנינא א"ר ינאי אמר רבי: הלכה כר'
יוחנן' - אפילו הכי קאמר 'יסבון', לאוקומי מתניתין דברי הכל)!?
אמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב כל נכסיו לאשתו (בלשון מתנה)
- לא עשאה אלא אפוטרופא (דאומד הדעת הוא דאין אדם מניח את בניו ונותן את הכל
לאשתו, ולא נתכוין אלא לעשותה אפוטרופא כדי שיחלקו לה בניו כבוד משום דאוקי אבוהון
נכסי ברשותה לפרנסם מהם כפי אומד דעתה, ויהיו כפופים לה; ולקמן מני לה מהני תלת
מילי דשוינהו רבנן כ'הלכתא בלא טעמא', דדברי נבואה הם - בפרק 'מי שמת', לפי שאנו
מניחין מה שכתוב בשטר בהדיא: שנתן לה הכל, לילך אחר אומד דעתנו; ובשכיב מרע מיירי,
ורבא בעי לקמן: בבריא היאך? ומשום הכי נקט לה הכא; וכן הא דתנן התם דלקמן נמי -
משום דרבא בעי עלייהו נמי 'בבריא היאך'? ודוקא
כל נכסיו, דליכא שיור לא במקרקעי ולא במטלטלי, אבל אי איכא שיור – קנתה; ומיהו
הכותב נכסיו לאחר שאין בו אומד הדעת שאינו חש כל כך לכבודו - אמרינן לקמן דאם כתב
לו כל נכסיו - אם מת קנה הכל: דכיון דלא שייר מידי - צואת שכיב מרע היא זו, שהיה
ירא למות, והוו דבריו ככתובין וכמסורין).
פשיטא בנו הגדול (שכתב לו כל נכסיו)
- לא עשאו אלא אפוטרופוס (דרוצה הוא שיחלקו לו אחיו כבוד, שהרי חייבין בכבודו,
כדאמרינן (כתובות קג.) 'ואת' לרבות אחיך הגדול, ואומד הדעת הוא שלכבודו נתכוין); בנו הקטן מאי (מי אמר כיון דקטן הוא אינו חש
לכבודו ולמתנה איכוין או דלמא אף בנו קטן רוצה לכבדו)?
איתמר רב חנילאי בר אידי אמר
שמואל: אפילו בנו קטן המוטל בעריסה (רוצה הוא בכבודו ולא עשאו אלא אפוטרופא);
פשיטא בנו ואחר - אחר במתנה ובנו אפוטרופוס, <אשתו ואחר לאחר במתנה
ואשתו אפוטרופוס> (כלומר: פשיטא לי שהכותב כל נכסיו לבנו שקרוב לו יותר
מכל קרוביו, ורוצה בכבודו יותר, או הכותב כל נכסיו לאחר - דלא חייש לכבודו כלל:
בהני שנים פשיטא לי דאחר במקום בנים משום מתנה, דלכבודו לא חייש, אלא להקנותו: לתת
לו במתנה: דאם לעשותו אפוטרופא נתכוין: בשביל שאין בניו יודעין בטיב משא ומתן -
היה לו לומר בפירוש: "אני עושה אותו אפוטרופא", ולא היה לו לכתוב לשון
'מתנה', ובנו במקום הבנים משום אפוטרופא. ולא
גרסינן 'אשתו ובנו: אשתו משום מתנה ובנו משום אפוטרופא', דהא שמואל אמר דהכותב כל
נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא, ובאשה במקום בנים הוא דמיירי; והא דלא קאמר נמי
'אשתו פשיטא משום אפוטרופא' היינו משום דקאמר לה שמואל בהדיא! אבל בנו ואחר וכל
הני דלא איירי בהו שמואל בהדיא - הדר נקיט לפרושינהו; כן נראה בעיני. ויש מפרשים 'בנו ואחר': שנתן להם ביחד לשניהן
כל נכסיו, ואין נראה בעיני: דאם כן אמאי בנו משום אפוטרופא? והלא הוא נותן מחצה
לזה ומחצה לזה, והאי אחר - היאך יזכה בכל הנכסים? ובנו אמאי יהיה אפוטרופא? והלא
לא כתב לו כל נכסיו? ואם יש לפרשה במתנה לשניהן ביחד - הכי מפרשינן: אחר משום
מתנה, וזכה בחצי הנכסים שכתב לו, ובנו משום אפוטרופא לאחיו בההוא חצי נכסים שכתב
לו: דכיון דליכא שיור לבנים: שהרי לאחר נתן חצי הנכסים, ולא נשאר לפניו כי אם החצי
שכתב לבנו - הרי הוא כמו שכתב לו כל נכסים שיש לו דמי, ולא עשאו אלא אפוטרופא;
ומיהו לא נהירא לי כלל: דלא דמי לסיפא, דקאמרינן: 'אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה':
דההיא ודאי או או קתני, והוא הדין להך רישא. 'בנו
ואשתו' לא גרסינן, ומיהו הדין כך נראה בעיני: כתב לאשתו במקום בנו - בההיא קאמר
שמואל בהדיא 'לא עשאה אלא אפוטרופא'; כתב לבנו במקום אשתו – חזינן: אם יש לזה הבן
אחין - לא עשאו אלא אפוטרופא כדי שיכבדוהו אחין, כדאמרינן לעיל: אפילו קטן המוטל
בעריסה, ואפילו במקום אשתו - דהיינו אמם – קאמרינן; ואם אין לו אחין - ודאי משום
מתנה כתב לו, דליכא למימר משום אפוטרופסות, דאינו רוצה שתכבד האם את הבן, דאדרבה:
הוא רוצה שהבן יכבדנה, כדאמרינן 'הכותב כל נכסיו לאשתו - לא עשאה אלא אפוטרופא'; הג"ה. בנו ואחר כגון
בנו ובן בנו שמת, שהוא ראוי ליורשו כמו בנו, והוא 'אחר' אצל בנו; או כגון שקיבל
עליו לזון את בן אשתו אם כתב נכסיו לבנו - פשיטא דלא עשאו אלא אפוטרופא: דרוצה
שיכבדו אותו בן בנו או בן אשתו; אבל אם כתב לבן בנו או לבן אשתו - וכל שכן לאחר
בעלמא - אמרינן דלא חש לכבודו, ונתכוין למתנה. אשתו
ואחר שהן בביתו: אם כתב לאשתו משום אפוטרופא, דרוצה הוא שיכבדוה אחרים, אבל אם כתב
לאחר - ודאי למתנה נתכוין, דאינו חש שתכבדנו אשתו; נראה לי: בנו ואשתו: אשתו משום אפוטרופוס, ובנו משום מתנה, דאדם
רוצה שיכבדו בניו את אשתו אפילו אינה אמם, שהן חייבין בכבודה דדרשינן (שם) 'את אביך'-
לרבות אשת אביך' וכל שכן זו שהיא אמם, אבל אשתו - אינו רוצה שתתבזה לכבד את בניו); אשתו ארוסה ואשתו גרושה – במתנה (מודה
שמואל דבמתנה יהיב לה, דכיון דלא גייס בהו - לא חשש בכבודן, אלא מתנה הוא רוצה
ליתן להן. הג"ה. דאינו חושש לכבודן:
זו מפני שגירשה וזו מפני שלא הכניסה עדיין. ע"כ);
איבעיא להו: בת אצל הבנים (כיון דאנו רואין דחוששין לענין נכסים מועטין,
דאמרינן: 'הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים' אלמא דחיישינן ליקרא דבנות מיקרא
דבנים, ואיכא למימר דעשאה אפוטרופא? או דלמא הני מילי לענין חזרת פתחים, אבל כי
האי גוונא - שיכבדוה בניו - לא חש לכבודה) ואשה אצל האחים (שאין
לו בנים ואב, אלא אחין; וכיון דאחיו אינן חייבין בכבוד אשתו כלל - אינו חושש
שיכבדוה, ומתנה הוא דיהב לה? או דלמא כיון דאשתו כגופו דמיא - רוצה שיכבדוה
ואפוטרופא שויה?) ואשה אצל בני הבעל (דלא
הוו ליה בנים ממנה דנימא 'אפוטרופא שויה כדי שיכבדוה בניה שחייבין בכבודה', אבל יש
לו בנים מאשה אחרת ואינן חייבין בכבודה כל כך אלא מיתורא דקרא 'את אביך -
לרבות אשת האב', וכל מי שאינן חייבין בכבודו - אינו מקפיד אם אין מכבדין אותו, וגם
היא לא תקפיד אם לא יכבדוה אלו, והלכך גם הבעל אינו חושש ולמתנה איכוין) - מהו?
אמר רבינא משמיה דרבא: בכולהו (הנך חמש נשים) לא קנה לבר מאשתו
ארוסה ואשתו גרושה; רב עוירא משמיה דרבא אמר: בכולהו (הנך חמש נשים קנו) קני, לבר מהאשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל (ובסברות
בעלמא פליגי, ובת אצל הבנים לבדה איכא בינייהו: לרבינא לא קניא, לרב עוירא קניא).
(בבא בתרא קלב,א)
בעי רבא: בבריא היאך (בבריא שכתב כל נכסיו לאשתו, ולכל הני דאיירי שמואל,
אם כתב להם במתנה מהיום לגמרי, אי נמי מהיום ולאחר מיתה - מי אמרינן מתנה גמורה
היא)? בשכיב מרע הוא דניחא ליה
דלישתמעון מלה, אבל בבריא - (דאי משום כבודה -)
הא קאי איהו (ויכבדוה מאימתו)?
או דלמא בריא נמי ניחא ליה דלישתמעון מלה מהשתא (לפי שיודעין שעתידין להיות כפופין
לה)?
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.