דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא קלב,ב)
ההוא (שכיב מרע) דאמר להו: תלתא לברת
ותלתא לברת ותלתא לאיתת (דהיינו עשאה שותף בין הבנות, ומן הדין אבדה כתובתה
מהני תרי תילתי שנתן האב לבנות, שהרי מחלה להו שעבודה ולא תטרוף עוד מחוב כתובתה
כלום, אלא אם כן יקנה בעלה נכסים אחרים אחרי כן, שהרי מנכסים הבאים לא מחלה שעבוד
שלה); שכיבא חדא מבנתיה (ואיתרמי
מילתא דלא קנה נכסים אחרים אלא מהני נכסים עצמן חזר וקנה, דשכיבא חדא מבנתא בחייו,
וחזר וירשה: שהאב יורש את בתו); סבר רב פפי למימר:
לא שקלא אלא תלתא (לית לה לאיתתא אלא תילתא דיהב לה בעלה: דמהא תילתא
דחזר וקנה - לית לה מידי, שהרי לא ממקום אחר בא לידו אלא מאותן נכסים עצמן של
בנות, שכבר מחלה האשה שעבודה עליהם - והלכך לא הדרי משעבדי לה).
(בבא בתרא קלג,א)
אמר ליה רב כהנא: אילו הדר קני מי לא שקלא? וכיון דאילו הדר קני שקלא -
השתא נמי שקלא (אילו קנה נכסים אחרים בתר הכי - לית לה לאשה? –
בתמיה: הא ודאי אית לה, דנהי דמחלה שעבודה לבנות בשביל שעשאה שותף ביניהן - חוב
כתובתה מיהא לא מחלה: שאם תמצא מקום לטרוף, כגון שיקנה נכסים - טורפת מהם, וכדכתב
'ודעתיד אנא למיקני': שנכסים העתידין לבא ישתעבדו לה; וכיון דאילו הדר קני מאדם
אחר, או ממורישיו - אית לה לאשה, השתא נמי: כי נפלו לו מאותן נכסים עצמן - אית לה:
דמה לי אותן נכסים עצמן מה לי אחרים!? שאם נתרצית להקנות המתנה לבנות ולמחול להם
שעבודה לבעלה - מיהא לא מחלה מידי אם תמצא מקום לגבות! וכן הלכה).
ההוא דפלגינהו לנכסיה לאתתיה ולבניה שייר חד דיקלא (כל נכסיו חילק לבניו ולאשתו
ובצוואת שכיב מרע, דהיינו עשאה שותף בין הבנים, אלא ששייר דקל אחד שלא פירש למי); סבר רבינא למימר: לית לה (ממותר כתובה)
אלא חד דיקלא (אלא ההוא דיקלא, דהא אי לא שייר דיקלא - אבדה כתובתה
מן הבנים: שמחלה להם שִעבודה משום דנעשית שותף ביניהן, והשתא נמי זכו הבנים והיא
תטרוף את הדקל); אמר ליה רב יימר לרבינא: אי
לית לה (אי לית לה כתובתה מחלק הבנים משום דידעה דלית ליה
נכסים אחריני, ומחלה להו בשביל שעשאה שותף ביניהם)
- (אי הכי) חד דיקלא נמי לית לה
(דהא ידעת ליה להאי דקל ומחלה להו ליורשיו, דכל כתובתה
מחלה מהני נכסים דאית ליה משום דעשאה שותף, דמה לי למחול שעבודה מאותן שחלק לבנים
ומה לי מן אותו דקל שלא חלק?); אלא מיגו דנחתא
לדיקלא, נחתא נמי לכולהו נכסי (אלא מאי אית לן למימר? מאיזה טעם נחתא אדקל לטרוף
ממנו? היינו משום דלא מחלה כתובתה שהרי הניח לה מקום קצת לגבות הימנו, כגון האי
דקל שלא רצה לחלוק לבניו! ומגו דנחתא אדקל - נחתא נמי אחלק הבנים, דהאי דשתקה ולא
ערערה - היינו לפי שהיה מניח לה הדקל, וסברה: "למה אערער עכשיו עד שישומו בית
דין את הדקל ואטרפנו, והדר אערער על הבנים ואטרוף מהן המותר", דלא הויא שתיקה
דידה מחילה אלא היכא דמחלק כל הנכסים ולא שביק לה מידי; דמשום האי טעמא
מספקא לן לעיל (דף קלב:) גבי בריא: דדלמא כיון דאיכא למימר הדר קני סברה "למה
אערער עכשיו עד אשר אראה אם אמצא מקום לגבות מצד אחר" וכיון דמשום הכי שתקה -
לא הויא שתיקותה הודאה, אלא תלויה ועומדת אם תערער על אלו אם לאו, והכא נמי: כיון
דשבק לה מידי למיטרף - להכי שתקה ואחר כך תצעוק על המותר).
(והשתא שמעינן מהכא דשכיב
מרע הכותב כל נכסיו או מחלק לבניו בפני אשתו, וגם לה נתן קרקע כל שהוא ושתקה ולא
ערערה, והוא הדין אם כתב כל נכסיו לאחרים בפניה ולה כתב קרקע כל שהוא – קנו, שהרי
מחלה להן שעבודה, ולא תטרוף מהן, כרב נחמן, דאמר: 'הואיל ועשאה שותף בין הבנים -
אבדה כתובתה' דבעשאה שותף תליא מילתא, לא שנא עם בניו ולא שנא עם אחרים; והכי נמי
כשחלק כל נכסיו לאשתו וליורשיו; אבל שייר אפילו דקל אחד - דהיינו קרקע כל שהוא -
שלא פירש למי, מגו דהדרא אדיקלא - הדרא ונחתא למגבי מכולהו נכסי, ולא מחלה מידי;
ודוקא בשכתב לה קרקע כל שהוא, אבל אם נתן לה מטלטלים ולא קרקע - לא מקריא 'שותף
בין הבנים' ולא מחלה מידי, ונחתא אכולהו נכסי, כדאמר רב נחמן: מטלטלי לא קאמרינן
והני מילי דאבדה כתובתה מהנהו נכסי שכתב לבניו, אבל אי הדר בתר הכי וקני נכסי
אחריני - ואפילו מהנהו נכסי עצמן שחלק לבניו, כגון שמת אחד מבניו בחייו - הדרא
וגביא מינייהו מותר כתובתה, שכך כתב לה 'דעתיד אנא למיקני'; ודוקא שכיב מרע,
כדאמרן לעיל, אבל בריא שחלק נכסיו לבניו וכתב גם לה קרקע כל שהוא - הא איבעיא ליה
לרבא אי מחלה להו שעבודה שעל אותן נכסים אם לאו, ואוקימנא בתיקו; והלכך: כיון
דמספקא לן - אמרינן 'המוציא מחבירו' דהיינו אשה – 'עליה להביא הראיה', דבכל דין
תיקו - מאן דתפיס תפיס, ומיהו אי הדר קני - אית לה.)
אמר רב הונא: שכיב מרע (משום דאליבא דרבי יוחנן בן ברוקה מיירי, כדלקמן -
נקיט 'שכיב מרע', דהא בבריא מיבעיא לן לעיל אי איירי ביה רבי יוחנן בן ברוקה אי לא) שכתב כל נכסיו לאחר (סתם ולא פירש לא לשון מתנה ולא
לשון ירושה אלא סתמא נכסי לפלוני), רואין: אם (אותו
מקבל מתנה) ראוי ליורשו (כגון
בן בין הבנים) - נוטלן משום ירושה (כרבי
יוחנן בן ברוקה: דכיון דראוי ליורשו - מסתמא להוריש לו נתכוין, הואיל ולא פירש
לשון מתנה, אבל גבי ירושה – אינו צריך לפרש, דממילא קא ירית; הלכך כל היכא דאיכא
לאוקומה בירושה דתפסה מן התורה - לא מקני ליה מסתמא במתנה למיעקר נחלה דאורייתא), ואם לאו (דאינו ראוי לירש)
- נוטלן משום מתנה
אמר ליה רב נחמן: גנבא גנובי למה לך (לסתום דבריך ולמימר רואין כו')? אי סבירא לך כרבי יוחנן בן ברוקה (דאמר
'אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין', ולפיכך אתה אומר רואין אם ראוי ליורשו
כו') - אימא (בהדיא:) 'הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה' (ולא תסתיר דבריך לומר כרבי יוחנן
בן ברוקה בענין שלא יבינו בני אדם), דהא שמעתתיך כרבי
יוחנן בן ברוקה הוא דאזלא! דלמא כי הא קאמרת (כל זה אמר ליה רב נחמן לרב הונא): דההוא דהוה קא שכיב (היה נפטר לבית עולמו), ואמרו ליה "נכסיה למאן? דלמא לפלניא?" ואמר
להו "אלא למאן? (כלומר: מאן קא שקיל נכסיי אלא הוא)" (והוי כמאן דאמר ליה "נכסיי לך"; והיינו
שכתב 'דקאמרת' דמה לי כתב מה לי אמר), ואמרת לן עלה: אם
ראוי ליורשו - נוטלן משום ירושה, ואם לאו - נוטלן משום מתנה (דמכל מקום שקיל; מיהו אם קרובו
וראוי ליורשו - הוי ירושה, ואי לאו הוי מתנה; ד"אלא למאן" וכן "נכסיי
לך" - שתי לשונות משמע: כשהוא יורש משמע לשון ירושה, וכשאין ראוי לירש הוי
לשון מתנה)" (שמא אתה לא לכך נתכוונת: לומר
דבריך בסתם, ולהשמיענו כרבי יוחנן? אלא עובדא הכי הוה בסתם, כדמפרש ואזיל, ועיקר
דבריך באת להשמיענו חילוק בין נטילה משום מתנה לנטילה משום ירושה, כדמפרש ואזיל;
ואגב אורחך מיהא שמעינן דסבירא לך כרבי יוחנן, ומיהו עיקר שיטה זו שתפסת - לא לכך
באתה, דאם כן היה לך לומר בפירוש 'הלכה כר' יוחנן בן ברוקה')?
אמר ליה: אִין, הכי קאמינא (על הכותב נכסיו סתם באתי להורות דזמנין הוי ירושה
וזמנין הוי מתנה).
(ולקמן מפרש מאי נפקא לן
מינה: למאי אתא לאשמועינן.)
למאי הלכתא?
סבר רב אדא בר אהבה קמיה דרבא למימר (לפרושי למאי נפקא מינה ומה בא רב
הונא ללמדנו): אם ראוי ליורשו - אלמנתו
נזונית מנכסיו (להכי אמר רב הונא דהוי לשון ירושה: שתהא אלמנתו של מת
ניזונת מנכסיו שהוריש לזה, כדתנן (כתובות דף צה:): אלמנה ניזונת מנכסי יתומים, כלומר:
יורשין), ואם לאו (נוטלן
משום מתנה) - אין אלמנתו נזונית מנכסיו (כדתנן
(גיטין דף מח:): 'אין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון
העולם', משום דהוי מזונות דבר שאין לו קצבה, ואין יכולין לקוחות להזהר; ובין מתנה
ובין מכר הוו משועבדים).
אמר ליה רבא: (וכי בשביל שנתנו במתנת שכיב מרע שאינה קונה אלא
מדרבנן, שהרי אין מתנה לאחר מיתה, אלא תקנת חכמים היא שיהיו דבריו ככתובין
וכמסורין כדי שלא תטרף דעתו עליו) מיגרע גרעא (בתמיה)? השתא בירושה דאורייתא אמרת אלמנתו נזונית מנכסיו
במתנה דרבנן (כי הך מתנת שכיב מרע שאין בה קנין אלא מדרבנן,
כדפרישית) לא כל שכן (דניזונת
מהן! ולעולם לאו להכי נפקא מינה חילוק שהשמיענו רב הונא בין נוטל משום ירושה ובין
נוטל משום מתנה) (וכי הורע כחה של אלמנתו בכך השתא
בירושה דאורייתא דאלימא כח יורש אם ראוי ליורשו שהתורה זיכתה לו, כדכתיב 'ביום הנחילו את בניו' אפילו הכי אמרינן 'אלמנה ניזונת מנכסי היורש')!? (ומהכא שמעינן דהא דקיימא לן דמזון האשה והבנות לא
טרפא ממשעבדי - הני מילי מתנה גמורה בקנין או מכר גמור, אבל מתנת שכיב מרע -
אלמנתו ניזונת מנכסי מקבל מתנה, והוא הדין לבנות.)
אלא אמר רבא (להכי נפקא מינה בין מתנה לירושה):
כדשלח רב אחא בר רב עויא: לדברי רבי יוחנן בן ברוקה (לעיל בשמעתין פרישית לה): (שאם אמר האי שכיב מרע)
"נכסי לך ואחריך לפלוני" ([או] "ואלא למאן, ואחריו
לפלוני", רואין): אם היה ראשון ראוי ליורשו (נוטלו
משום ירושה) - אין לשני במקום ראשון כלום
(דכיון דעשאו יורש - וזכה בדין תורה; כי קאמר תו
"ואחריו לפלוני" הוי 'מתנה על מה שכתוב בתורה' דאינו יכול לעקור תורת
ירושה מאותו שירש כבר; וגם אפילו אם פירש "אני מורישך על מנת שיטול" - האי שני אחריך הוי נמי 'מתנה על
מה שכתוב בתורה', והוי המעשה מעשה - והתנאי בטל),
שאין לשון 'מתנה' אלא לשון 'ירושה', וירושה אין לה הפסק (אלא ממשמשת עד ראובן, כדנפקא לן
מקראי בפירקין (דף קטו:)).
אמר ליה רבא לרב נחמן: והא אפסקה (דעל תנאי שיטול שני אחריו הוריש לראשון)!?
[משיב רב נחמן:] הוא [המצוה נכסיו; או: רבא]: יש לה הפסק, ורחמנא אמר אין
לה הפסק (והוי מתנה על מה שכתוב בתורה, והוי מעשה מעשה והתנאי בטל;
והכי הלכתא: כדשלח רב אחא, דהא חזינא עובדא בסמוך כוותיה).
(בבא בתרא קלג,ב)
ההוא דאמר ליה לחבריה (הראוי ליורשו, כדמפרש לקמיה)
"נכסי לך ואחריך לפלוני" [ומת], וראשון ראוי ליורשו;
הוה שכיב ראשון - אתא שני, קא תבע. סבר רב עיליש קמיה דרבא למימר: שני נמי שקיל (שהרי
לא נתן לראשון כי אם כל ימי חייו, ומתנה אינה מתקיימת כי אם לדעת הנותן).
אמר ליה: דייני דחצצתא (דייני פשרה שאין בקיאין בדין וחוצצין מחצה לזה ומחצה
לזה, כדין ממון המוטל בספק; ורבינו חננאל פירש 'חצצתא': בית הקברות) הכי דייני! לאו היינו דשלח רב אחא בר רב עויא (וכיון
דראשון ראוי ליורשו - אין לשני אחריו כלום)!?
אכסיף (רב עיליש מרבא, פן יאמר רבא בלבו: אילו לא הייתי בכאן
- היה דן דין שקר, וכן כל דינין שהוא דן שלא בפני).
קרי עליה (רבא לנחמו) (ישעיהו ס,כב) [הקטן
יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום] אני ה' בעתה אחישנה (בעת שהצדיקים צריכין לישועה
הקב"ה - ממציאה להם; אף אתה אני יודע בך שמעולם לא באת תקלה על ידך, שהרי
עכשיו זימנני לי הקב"ה קודם שהגעת להוראה, ולא נכשלת).
משנה:
הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו - מה שעשה עשוי (מילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט
לה דאסור לעשות כן), אלא אין רוח חכמים נוחה
הימנו (אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלא חרון אף גורם להן:
שכועסין עליו דקא עקר נחלה דאורייתא).
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם לא היו בניו נוהגים כשורה - זכור לטוב (בגמרא
מפרש לה אי לפרושי אתא אי לפלוגי).
גמרא:
איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג (דאפילו אין בניו נוהגים כשורה אין
רוח חכמים נוחה הימנו, דדלמא נפקא מיניה זרעא מעליא, כדלקמן)
או לא?
תא שמע: דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה; הוה ליה עיליתא
דדינרי; קם אקדשה. אזיל, נסיב בת גאדיל כלילי דינאי מלכא (בת מי שמקלע עטרות דינאי המלך); אולידה דביתהו, זבין לה ביניתא (דג
לצורך אשתו שילדה); קרעה, אשכח בה מרגליתא!
אמרה ליה: לא תמטייה למלכא (למכרו לצורך עטרות המלך)
דשקלי לה מינך בדמי קלילי (בזול)! זיל אמטייה לגבי
גזברי (של הקדש ויקחנה לאבני אפוד: דנהי דבטלי אורים ותומים
לישאל בהן, כדכתיב (עזרא ב) 'עד
עמוד כהן לאורים ותומים' כאדם שאומר לחבירו 'עד
שיבא משיח', אפוד וחושן מיהא לא בטלו, דאין כהן משמש בלא שמונה בגדים) ולא תשיימה את (שלא תפתח לומר: "בכך וכך
אתננה להקדש": דכיון דשיימת לה בדמי קלילי - תו לא מצית למישקל מינה טפי), דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (כדכתיב
(ויקרא כז) 'ואיש כי יקדיש [וגו'] (דברים כג) 'מוצא שפתיך תשמור' [וגו']), אלא לשיימוה אינהו (אלא
הגזבר, שהוא בקי - ישיימנה לך, וירא שמים הוא, ולא ישום אותה בזול); אמטייה, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי; אמרי ליה: שבע
איכא (מן הי"ג יש שבע להקדש),
שית ליכא (אבל השש אינן).
אמר להו: שבע הבו לי, שית - הרי הן מוקדשות לשמים (כלומר: מה ששוה האבן יותר אני
מקדיש ממנה לגבוה).
עמדו וכתבו (נראה בעיני שהיו כותבין חשבונות של הקדש כמה מכניסין
וכמה מוציאין; ומיהו מלשון ש'כתבו' דייקינן; ואיכא למימר נמי דלמילף מינה כתבו כן): יוסף בן יועזר הכניס אחת (חדא עיליתא דדינרי) ובנו הכניס שש (ובנו שהיה סבור שלא ינהוג כשורה -
הקדיש שש עליות: שזכות אביו שהקדיש אחת בשביל שלא היה בנו נוהג כשורה גרם לבנו
שהוכשר להקדיש שש; ומהכא דייקינן לקמן 'מכלל דשפיר עבד יוסף בן יועזר'; אלמא לא
פליגי רבנן עליה, דהא 'עמדו וכתבו' קתני, דהיינו כל חכמי הדור).
ואיכא דאמרי (לגנאי): יוסף בן יועזר
הכניס אחת ובנו הוציא שבע (שלא היה לו לקבל כל (כך) ממון ההקדש להתרוקן מכל וכל,
והיה לו להניח בהקדש שתים או אחת, אך הוא גלה דעתו שאם היו כל השלש עשרה עליות
בהקדש - היה נוטל את כולן).
מדקא אמרי 'הכניס' (וקדייק מדקתני ברישא 'ובנו הכניס שש' - שמשבח את הבן) - מכלל דשפיר עבד (מכלל דהאב שפיר עבד, כרבן שמעון,
וכדפרישית; ולאיכא דאמרי לא מסיק השתא אדעתיה ואורחיה דגמרא לאתויי ראיה בכל דוכתא
מרישא ומהדר ליה מסיפא)!
אדרבה (לאיכא דאמרי איכא למידק דרבנן פליגי עליה): מדקא אמרי (מדכתבו כן): '(ובנו) הוציא' - מכלל דלאו שפיר עבד (הכי קאמר: לפי שיוסף בן יועזר
הכניס אחד שלא כדין: שלא היה לו להקדיש כל נכסיו, כרבנן דפליגי על רבי שמעון -
לפיכך נתגלגלה חובה והוציא בנו שבע: שריקן כל אוצרות הקדש)!
אלא מהא ליכא למשמע מינה (דהא תנאי היא דפליגי בהכי: תנא דרישא סבירא ליה דלא
פליגי, ותנא דאיכא דאמרי סבירא ליה דפליגי; הלכך אנן - אמאן נסמוך?).
מאי הוי עלה?
תא שמע: דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! לא תיהוי 'בי עבורי אחסנתא (מקום
שמעביר האב נחלה מן הראוי לה, ואפילו להרבות לאחד ולמעט לאחד)', ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכל שכן מברא לברתא (אלמא
פליגי רבנן עליה, מדקאמר שמואל הכי; דאי לא תימא הכי, שמואל דאמר כמאן? והכי הלכתא, כרבנן, דקם שמואל כוותייהו; ואף על גב דאמר רבי יוחנן 'הלכה כרבן
שמעון בן גמליאל בכל מקום במשנתנו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה - שמואל לית ליה
האי כללא; וגם רבא, דקאמר במסכת עבודה זרה בפרק חמישי (דף סט:) 'הלכה כרבן שמעון
בן גמליאל' - לית ליה נמי האי כללא; הלכך: כל כללות שבגמרא, כגון 'הלכה כסתם
משנה', 'הלכה כרבי עקיבא מחבירו', 'כרבי יוסי מחבירו', 'כרבן שמעון בן גמליאל
במשנתנו', 'רבי אליעזר ורבי יהושע - הלכה כרבי יהושע', רבי יהודה ורבי שמעון -
הלכה כרבי יהודה', וכן 'רבי מאיר ורבי
יהודה - הלכה כרבי יהודה' - כולהו קיימא לן הכי בר מהיכא דמפרש גמרא דלית הלכתא
הכי).
תנו רבנן: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה; עמד וכתב נכסיו ליונתן
בן עוזיאל; מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש (לצרכו)
והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש (ואיכא למימר דלהכי מכר והקדיש מעיקרא: כדי להודיע שמה
שמחזיר לבניו - משלו הוא מחזיר, כדאהדר ליה לשמאי כדלקמן).
בא עליו שמאי במקלו ותרמילו (כלומר להתווכח עמו על שעבר דברי המת: שנתכוין לתת לו
על מנת שלא יהנו בניו מנכסיו, דכמאן דאמר ליה "הריני נותן לך נכסי על מנת
שתמכרם לצרכך, דתהני בדמיהן, ולא על מנת שתתנם לבני", דאיכא אומדן דעתא דלהכי
יהיב ליה ואף על פי שלא פירש; והכי קאמר ליה שמאי ליהונתן: חזרה שהחזרת לבניו אינה
כלום, דאם כן לא הויא מתנה, והוי כמי שהפקיד לך נכסיו על מנת שלא יהנו בהן בניו,
וחזור וקח אותן, דקיימא לן 'מצוה לקיים דברי המת'; ושמאי היה טועה במעשה דבית
חורון, דלקמן, דקאמר "לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים", ואמרו
חכמים דלא הויא מתנה הואיל ועבר על דעת הנותן, וגם ההקדש לא חל, והכא נמי: כיון
שעברת על דברי המת - המתנה אינה מתנה והחזרה אינה חזרה, כי התם: דמתנה בטילה וגם
ההקדש לא נתפס; ומיהו לא דמו: דהתם פריש ליה בהדיא "ואינן לפניך אלא על מנת
שיבא אביו ויאכל בו", אבל הכא - סתמא קיהיב ליה ליונתן, ולא פירש "על
מנת שתהנה בהן אתה ולא בני", הלכך
לגמרי יהב ליה לעשות בה כרצונו); אמר לו: שמאי! אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה
שהקדשתי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי;
(בבא בתרא קלד,א)
אם לאו - אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי (והיינו דקאמר ליה: כשם שאי אתה
יכול להחזיר מה שמכרתי - דהתם מיהא מודית לי דהא על מנת ליהנות אני בהן נתנם לי -
אי אתה יכול להחזיר מה שהחזרתי, דבעל כרחך אין מתנה לחצאין, דאם איני יכול ליתנה
לבניו - אם כן גם אני בעצמי איני יכול ליהנות בהן, כדאמר גבי מעשה דבית חורון:
דכיון ד'נתנה לו ליהנות על מנת שלא יקדיש' לא הוי מתנה כלל, הכא נמי: אם איתא
דלדעת כן עשה: שלא יהא לי רשות ליתן לבניו או לכל מי שארצה - אם כן גם אני לא אוכל
למכור לאחרים או להקדיש; אלא מאי אית לך למימר? אמאי הויא מכירתי מכירה והקדשי
הקדש? משום דלא פירש מידי – והבי נמי גבי חזרה: הא לא פירש מידי; אבל גבי מעשה
דבית חורון, כיון דפירש – פירש; ושמאי לא הוה דייק מעיקרא אמכירה ואהקדש דמכר
יהונתן והקדיש).
אמר: הטיח עלי בן עוזיאל! הטיח עלי בן עוזיאל ('הטיח עלי' כמו 'הטיח דברים כלפי
מעלה' (תענית דף כה.), כלומר: השיבני דרך בזיון ונצחני)!
(ומלתא דבדיחותא הוא.)
מעיקרא מאי סבר (גירסת הרשב"ם: והוא סבור. שמאי, כדפרישית לעיל;
כן נראה בעיני; ויש מפרשים דאיונתן קאי, שמכר והקדיש תחלה ולא רצה להחזיר לבניו,
ולא נהירא; ואיכא ספרים דכתב בהו 'מעיקרא סבר')?
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.