דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא
קלג,ב)
תנו רבנן: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה; עמד וכתב נכסיו ליונתן
בן עוזיאל; מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש (לצרכו)
והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש (ואיכא למימר דלהכי מכר והקדיש מעיקרא: כדי להודיע שמה
שמחזיר לבניו - משלו הוא מחזיר, כדאהדר ליה לשמאי כדלקמן).
בא עליו שמאי במקלו ותרמילו (כלומר להתווכח עמו על שעבר דברי המת שנתכוין לתת לו על
מנת שלא יהנו בניו מנכסיו, דכמאן דאמר ליה "הריני נותן לך נכסי על מנת שתמכרם
לצרכך, דתהני בדמיהן, ולא על מנת שתתנם לבני", דאיכא אומדן דעתא דלהכי יהיב
ליה ואף על פי שלא פירש; והכי קאמר ליה שמאי ליהונתן: חזרה שהחזרת לבניו אינה כלום,
דאם כן לא הויא מתנה, והוי כמי שהפקיד לך נכסיו על מנת שלא יהנו בהן בניו, וחזור
וקח אותן, דקיימא לן 'מצוה לקיים דברי המת'; ושמאי היה טועה במעשה דבית חורון,
דלקמן, דקאמר "לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדישם לשמים", ואמרו חכמים
דלא הויא מתנה הואיל ועבר על דעת הנותן, וגם ההקדש לא חל, והכא נמי: כיון שעברת על
דברי המת - המתנה אינה מתנה והחזרה אינה חזרה, כי התם: דמתנה בטילה וגם ההקדש לא
נתפס; ומיהו לא דמו: דהתם פריש ליה בהדיא "ואינן לפניך אלא על מנת שיבא אביו
ויאכל בו", אבל הכא - סתמא קיהיב ליה ליונתן, ולא פירש "על מנת שתהנה בהן אתה ולא בני", הלכך לגמרי יהב
ליה לעשות בה כרצונו),!
אמר לו: שמאי! אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי אתה יכול להוציא
מה שהחזרתי;
(בבא בתרא קלד,א)
אם לאו - אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי (והיינו דקאמר ליה: כשם שאי אתה יכול
להחזיר מה שמכרתי - דהתם מיהא מודית לי דהא על מנת ליהנות אני בהן נתנם לי - אי
אתה יכול להחזיר מה שהחזרתי, דבעל כרחך אין מתנה לחצאין, דאם איני יכול ליתנה לבניו
- אם כן גם אני בעצמי איני יכול ליהנות בהן, כדאמר גבי מעשה דבית חורון: דכיון
ד'נתנה לו ליהנות על מנת שלא יקדיש' לא הוי מתנה כלל, הכא נמי: אם איתא דלדעת כן
עשה: שלא יהא לי רשות ליתן לבניו או לכל מי שארצה - אם כן גם אני לא אוכל למכור
לאחרים או להקדיש; אלא מאי אית לך למימר? אמאי הויא מכירתי מכירה והקדשי הקדש?
משום דלא פירש מידי – והבי נמי גבי חזרה: הא לא פירש מידי; אבל גבי מעשה דבית חורון,
כיון דפירש – פירש; ושמאי לא הוה דייק מעיקרא אמכירה ואהקדש דמכר יהונתן והקדיש).
אמר: הטיח עלי בן עוזיאל! הטיח עלי בן עוזיאל ('הטיח עלי' כמו 'הטיח דברים כלפי מעלה'
(תענית דף כה.), כלומר: השיבני דרך בזיון ונצחני)!
(ומלתא דבדיחותא הוא.)
מעיקרא מאי סבר (גירסת הרשב"ם: והוא סבור. שמאי, כדפרישית לעיל; כן
נראה בעיני; ויש מפרשים דאיונתן קאי, שמכר והקדיש תחלה ולא רצה להחזיר לבניו, ולא
נהירא; ואיכא ספרים דכתב בהו 'מעיקרא סבר')?
משום מעשה דבית חורון, דתנן [נדרים
פ"ה מ"ה, דף מח,א] מעשה בבית חורון באחד שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה
משיא בנו (והיה חפץ לזמן את אביו לסעודתו),
ואמר לחבירו: הרי חצר וסעודה נתונין לך במתנה, ואינן לפניך [אלא כדי] שיבא אבא ויאכל
עמנו בסעודה (ובמסכת נדרים מתרצינן אפילו היכא דקא אמר ליה "הרי
הן לפניך ויבא אבא ויאכל עמנו: נמי מיירי, ואפילו הכי לא הויא מתנה, דמכל מקום
מוכיח דבשביל שיאכל אביו הוא עושה, ולא נתכוין לתת לו מתנה גמורה; וקאמרינן התם
דכללא דסיפא קאתי לאתויי דקתני 'כל מתנה שאינה כו').
אמר לו: אם שלי הן - הרי הן מוקדשין לשמים!
אמר לו: לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים!!
אמר לו: לא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומרצין זה לזה ויהא
עון תלוי בראשו (שעל ידי שאני מקבל מתנה שלך, והיא אינה מתנה, נמצאתם חוטאין
ונהנה זה משל זה, וקעבריתו א'לא יחל')!
(הכי גרסינן:) אמרו חכמים: כל מתנה
שאינה שאם הקדישה מוקדשת - אינה מתנה (כלומר: כל מתנה שאין דין זה נוהג בה: שתהא מוקדשת אם הקדישה
- אינה מתנה, הואיל וגילה דעתו שעל מנת כן נתנה לו: שלא יקדישנה; ולעיל נמי, גבי
ההוא שכתב נכסיו ליהונתן כיון שלא היה בנו נוהג כשורה - על מנת שלא יחזיר לבניו
נתן לו; ויונתן סבר: כיון דסתמא יהב - הויא מתנה לעשות בה ככל אשר יחפוץ).
תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן; שלשים מהן ראוים שתשרה עליהן שכינה
כמשה רבינו (אלא שעון הדור גורם, ואין הדור ראוי לכך), שלשים מהן ראוים שתעמוד להן חמה כיהושע בן נון (ולמשה נמי
עמדה חמה, דנפקא לן במסכת עבודה זרה (דף כה.) 'אחל אחל'; אלא משום דאין חשובין כל
כך כמשה תלאן ביהושע), עשרים בינוניים; גדול שבכולן
יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי
שלא הניח מקרא ומשנה, גמרא (סברת המשניות כעין שאנו מפרשין עליהן לא שנו כו' חסורי
מחסרא כו'), הלכות (הלכה למשה
מסיני) ואגדות (מדרשי פסוק
כגון תנחומא ובראשית רבה ויקרא רבה), דקדוקי תורה (וי"ו
ד'וזה לכם הטמא' (ויקרא יא), דמרבינן מיניה דם השרץ) ודקדוקי סופרים (כגון גזירות שגזרו חכמים שלא יבא לידי
איסור תורה), וקלין וחמורין (שאדם דן
מעצמו) וגזרות שוות (כגון
'יליף קיחה קיחה משדה עפרון' (קדושין דף ב.)),
ותקופות (מולד הלבנה), וגמטריאות (כגון
'אנכי': אנא נפשי כתבית יהבית;
'ירט': יראה ראתה נטתה (שבת דף קה.)), ומשלות כובסים (צורך יש בה ללמוד דברי תורה,
כדכתיב (קהלת יב) 'תקן משלים הרבה' וכתיב 'להבין משל ומליצה' (משלי א)), ומשלות שועלים, שיחת שדים (להשביעם ונפקא מינה לעשות קמיע
לרפואה) ושיחת דקלים (שבני
אדם רגילים לדבר על הדקלים, כדכתיב בשלמה 'וידבר על העצים' (מלכים א ד)) ושיחת מלאכי השרת (להשביעם),
ודבר גדול ודבר קטן - דבר גדול: מעשה מרכבה (שביחזקאל),
ודבר קטן: הויות דאביי ורבא (שהקשו משניות וברייתות טובא ותירצום) - לקיים מה
שנאמר (משלי ח,כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם
אמלא (להנחיל
אוהבי יש עולמות; וכל כך למה? כי אוצרותיהם מלאים כל טוב: דברי תורה וחכמה); וכי מאחר דקטן שבכולם כן - גדול שבכולם על אחת כמה
וכמה (להבין דבר מתוך דבר יותר ויותר)!
אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו נשרף.
משנה:
האומר "זה בני" - נאמן (בגמרא מפרש למאי הלכתא);
"זה אחי" - אינו נאמן (להורישו עם אחיו, שהרי אינן מכירין אותו, כדמפרש בגמרא), ויטול עמו בחלקו (כגון: אם שנים הן לבד הספק, ויש
להן לחלוק שלש שדות, זה נוטל שדה ומחצה וזה נוטל שדה ומחצה, ונותן זה המעיד על
אחיו הספק שהוא אחיו - החצי שדה; דהכי קאמר ליה "ודאי אחי אתה, ויש לך ליטול
שדה אחת מן השלש, וחצי השדה שיש לי מחלקך - אתן לך, וחצי האחר - ביד אחי הוא; הבא
לך ראיה וטול"); מת (הספק)
- יחזרו נכסים (שנתן לו מחלקו) למקומן (כלומר:
למי שנתנם לו; אבל שאר אחין אין יורשים עמו, דאמר להו האי "הרי החזקתם בנחלה הראויה
לו לספק מאבינו - אותה טלו לכם, שהרי לא מחל לכם חלקו, ואכתי עד השתא בתורת גזל
ישנה בידכם! ועתה תירשו אותו חלק מן הדין, וגם אני אירש חלקי שנתתי לו כמו כן, דנמצינו
כולנו שוין בנחלתו"); נפלו לו (לספק) נכסים (ירושה בחייו) ממקום אחר (או קנה
נכסים, ועכשיו מת) - יירשו אחיו (של מעיד) עמו (דהא קא מודי להו שאחיהם הוא).
גמרא:
'"זה בני" – נאמן' - למאי הלכתא?
אמר רב יהודה אמר שמואל: ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום.
(בבא בתרא קלד,ב)
ליורשו – פשיטא (דמגו דאי בעי יהיב ליה במתנה, כי אמר נמי "בני הוא
ויירשני" – נאמן; ואי משום נכסים הבאים לאחר מיכן אתא: לאשמועינן דאף על גב
דאין יכול להקנותן – נאמן, הא לאו מלתא היא: דודאי אינו נאמן, דהא ליכא למימר מגו!
ואף על גב דדרשינן לעיל (דף קכז:) 'יכיר' בצריך היכרא, ואוקמינן דהאב נאמן אפילו לנכסים
הבאים לאחר מיכן, אי נמי שנפלו לו כשהוא גוסס - הני מילי גבי חלק בכורה, דידעינן
שהוא בנו אך אינו ידוע אם בכור הוא אם לאו, ואתא קרא למימר דכיון דידעינן דבנו הוא
- נאמן לומר "בכורי הוא", אבל היכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לאו - לא
מהימנינן ליה אלא לנכסים שיש לו עכשיו, משום דאיכא למימר מגו);
לפטור את אשתו מן היבום אצטריכא ליה (למתניתין למיתני 'האומר "זה בני" – נאמן', דסלקא דעתא אמינא: לא תנשא לשוק בלא חליצה, כדלקמן).
הא נמי תנינא (בקדושין פרק 'האומר' [פ"ג
מ"ח]):
'מי
שאמר בשעת מיתתו (אורחא דמלתא נקט) "יש לי בנים" (ואין אשתו
זקוקה ליבם) – נאמן (ותנשא לשוק); "יש לי אחים" (וזקוקה
ליבם) - אינו נאמן'(לאסרה;
וטעמא מפרשינן לקמיה)!
(ומשני:) התם דלא מוחזק לן (האי
גברא בשעת מיתה) באח (לא באחי ולא בבני, וקיימא הך אתתא
בחזקת שאינה זקוקה ליבם; דספק ספיקא הוא: שמא יש לו בנים, ואם תימצי לומר אין לו -
שמא גם אחין אין לו, ומותרת לשוק; דהכי מוקמינן לה התם בקדושין, משום דבעי לאוקמה אפילו
כרבי נתן, דאמר 'נאמן לאסרה': שאם אמר "יש לי אחין" - נאמן; וההיא דרבי
נתן - מוקמינן לה התם במוחזק לן דאית ליה אחי ולא מוחזק לן בבני; אבל מתניתין
דהתם, דקתני '"יש לי בנים" –
נאמן, "יש לי אחים" - אינו נאמן'
- בדלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני, כדפרישית; הלכך: אמר "יש לי בנים" - אחזקה
קמייתא הוא דמוקי לה, הלכך נאמן; ונפקא מינה דאפילו אי אתי אח לאחר מכאן, ואמר
"אחוהי דמיתנא הוינא" - לא כל כמיניה דאהני דבוריה [לאחזוקי] לחזקה; אמר
"יש לי אחין ואין לי בנים" - לאו כל כמיניה דמפיק לה מחזקה), הכא אף על גב דמוחזק ליה באח (הכא אתי לאשמועינן דאף על גב דמוחזק
לן בגויה דאית ליה אחי - חזקה בעלמא בלא עדים - אפילו הכי אי אמר "זה בני"
- נאמן לפטרה מיבום, וכדמפרש טעמא לקמן: מגו דאי בעי פטר לה בגט, והלכך מה לו
לשקר? דסלקא דעתא אמינא לא אתי 'מה לי לשקר' ומרע ליה לחזקה - קא משמע לן 'נאמן';
והאי דקתני '"זה בני" - נאמן' הוא הדין דאי אמר "יש לי בנים" - נאמן
להתירה, אלא משום סיפא אצטריך ליה למיתני: '"זה אחי" - אינו נאמן' לאשמועינן דלתת לו מחלקו הוא נאמן, ולא לירש עם שאר
אחין - תנא נמי רישא '"זה בני"'; ומיהו סיפא, דקתני '"זה אחי" - אינו נאמן' - לא בהיתר ולא באיסור של שוק מיירי, דהא ודאי אפילו
שתק – אסורה, כיון דמוחזק לן באחי ולא בבני, אלא לענין לירש עם אחיו קאמר: דאינו
נאמן; אי נמי איכא למימר דהכי קאמר: 'האומר "זה בני" – נאמן', ואע"ג
דמוחזק לן באחי; '"זה אחי" -
אינו נאמן' לאסרה אם היא בחזקת מותרת, כגון
דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני).
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו '"זה בני" – נאמן'? הואיל ובעל שאמר
"גרשתי את אשתי" – נאמן (והלכך: מגו דאי בעי אמר "גרשתי" ותפטר
מהיבום - כי אמר נמי "יש לי בנים" – נאמן; וטעמא דבעל שאמר "גרשתי את
אשתי" נאמן - היינו משום דאי בעי מגרש לה השתא בפנינו).
אמר רב יוסף (רב יוסף חלה ושכח תלמודו, כדאמרינן במסכת נדרים (דף
מא.), ושמועות ששמע מרב יהודה רבו קודם חליו, ועכשיו מתקשה בהן -היה נותן אל לבו
ותמה אם שמע כן, והיה מתרצן מדעתו, והכי קאמר):
מריה דאברהם (ריבונו של עולם)!
(אפשר ששמעתי מרב יהודה שינוי גדול כזה, ד)תלי תניא (המשנה דקתני '"זה בני" - נאמן') בדלא תניא (בדבר שאינו במשנה ובברייתא: הך דבעל שאמר "גרשתי
את אשתי", דמימרא בעלמא היא, וגם היא צריכה טעם אחר, ותולה את העיקר בטפל לו)? אלא אי אתמר - הכי איתמר (אלא אי אמר לי רב יהודה הכי אמרה): אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו '"זה בני"
– נאמן'?
- הואיל ובידו לגרשה (דמגו דאי בעי מגרש לה ופטר לה בגיטא מיבום - כי אמר נמי
"זה בני" – נאמן).
אמר רב יוסף: השתא דאמרת אמרינן 'הואיל', בעל שאמר "גרשתי את אשתי"
– נאמן (לפטרה מיבום), הואיל ובידו לגרשה!
כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי"
- אינו נאמן (דאם איתא דגרשה - קלא אית לה למלתא; הלכך לא אמרינן 'מה
לי לשקר', דכ'מה לי לשקר במקום עדים' דמי; ומיהו כי אמר "זה בני" – נאמן,
דהתם ודאי איכא למימר 'הואיל ובידו [לגרשה]').
מנפח רב ששת בידיה: אזל ליה 'הואיל' דרב יוסף (מנפח בידיה דרך שחוק, כאדם שמנפח קש
מתחת ידיו ומשליכו לאבוד, כלומר: כזה הרוח שהלך - כך אבד טעמו של רב יוסף, דאמר
'בעל שאמר גרשתיה...' ומיהו 'הואיל' דשמואל - איתיה דהא ודאי מצי מגרש לה)!
איני! והא אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי"
– נאמן!
לא קשיא: כאן למפרע (אם עמד לפנינו באחד באייר ואמר "גרשתי את אשתי מאחד
בניסן" - אינו נאמן להחזיקה כמו מגורשת למפרע: שאם יבואו עדים אחרי כן שיאמרו
"אנו ראינו שזינתה בט"ו בניסן" תדון בחנק כדין אשת איש: דאין הבעל
נאמן לעשותה מגורשת למפרע, שהרי אין כאן מגו: שהרי אינו יכול עכשיו באחד באייר
לעשות לה גט שתתגרש בו למפרע מקודם זנות), כאן להבא (אם אמר
"גרשתי את אשתי" סתם, אי נמי "עכשיו גרשתי": דאינו מעיד עליה
למפרע, ולא נפקא מינה אלא לפטרה מכאן ולהבא, בין לזנות בין ליפטר מיבום, וגם להנשא
לכל מי שתרצה בחיי בעלה, ד'מה לו לשקר'? הא אי בעי מגרש לה בפנינו! ואכתי לא אזל
לה 'הואיל' דרב יוסף לגמרי, דלהבא מיהא אמרינן 'הואיל').
איבעיא להו: אמר למפרע - מהו להימוניה להבא (כלומר: הא פשיטא לן דהיכא דאמר למפרע
לא מהימן לגבי זנות דמפרע, דהא ליכא מגו, ואם אמר "עכשיו גרשתי" דלא נפקא
מינה אלא להבא - ודאי מהימנינן ליה, דהא אי בעי מצי מגרש לה, ומה לו לשקר? אבל הא
קמבעיא לן היכא דקאמר למפרע, כלומר: "זה ל' יום שגרשתי את אשתי": מהו להימוניה
לפטרה מזנות דלהבא: דגבי להבא איכא למימר מגו דמה לו לשקר לפטרה להבא בטענת גרושין
דלמפרע - הא אי בעי מצי מגרש לה השתא)? מי פלגינן דבורא (דבמאי
דאמר "גרשתי" מהימנינן ליה, ותפטר אשתו מכאן ולהבא, ובמאי דאמר "זה
ל' יום", דהיינו למפרע - לא מהימנינן ליה, דליכא מגו)
או לא פלגינן דבורא (אלא כיון דלא מהימנינן ליה בגירושי מפרע, משום דאין
בידו לעשות וליכא מגו - נמצא שלא גירש אשתו למפרע, והשתא נמי לא גירש, דאיהו לא
טעין אלא גירושי מפרע - אנן טענינן ליה [בתמיה]? והלכך כל היכא דאמר בעל "גרשתי
אתמול" - לא מהימנינן ליה כלל דמגו דלא מהימן לגבי מפרע לא מהימן
להבא: דלא פלגינן דבורא; ולא משכחת לה דמהימן אלא היכא דאמר סתמא "גרשתי את
אשתי", אי נמי "עכשיו גרשתי את אשתי" - דמהימנינן אכוליה דבוריה:
דכיון דלא נפקא לן אמעשה דלשעבר כלל, אלא אהנהו דלהבא - מה לו לשקר? הרי יכול
לגרשה!)? (כן נראה בעיני.)
רב מארי ורב זביד: חד אמר פלגינן, וחד אמר לא פלגינן.
מאי שנא מדרבא, דאמר רבא: '(בעל שאמר בפני בית דין:)
"איש פלוני בא על אשתי" -
הוא ואחר מצטרפין להורגו (לבועל)'; 'להורגו' - ולא להורגה
(דאצל אשתו פסול הוא לעדות, אלמא פלגינן האי עדות: דלבועל
מהימן, לאשה לא מהימן);
בתרי גופי (בועל ואשה) פלגינן (דלגבי בועל
אנו מאמינין כל העדות), בחד גופא (למפרע ולהבא
באשה אחת) לא פלגינן.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.