דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא קלז,א)
תנאי היא (ולא גרסינן 'אלא אחריך נמי תנאי היא', דמשמע דתירוצא דתרצינן
לעיל לריש לקיש 'אחריך שאני' - לאו תירוצא הוא, דהא ודאי לריש לקיש מתרצינן 'אחריך
שאני', כדמתרצי רב ורבי הושעיא לעיל, דהשתא קיימי כולהו ברייתות כריש לקיש, בין
למאן דאמר 'יחזרו ליורשי נותן' בין למאן דאמר 'יחזרו ליורשי ראשון' - כולהו סבירא
להו דקנין פירות דעלמא לאו כקנין הגוף דמי; דאפילו הך דקתני 'יחזרו ליורשי
ראשון' - היינו משום דאחריך שאני; אלא לרבי יוחנן הוא דמתרצינן הכי 'תנאי היא',
כלומר: איכא תנאי דפליגי בקנין פירות דראשון אי כקנין הגוף דמי או לא, ואנא [רבי יוחנן] סבירא לי כמאן דאמר
כקנין הגוף דמי), דתניא: '"נכסי לך ואחריך לפלוני"
- וירד ראשון ומכר ואכל - השני מוציא מיד הלקוחות (אחר שימות
הראשון, דקנין פירות דראשון לאו כקנין הגוף דמי, ו'אחריך' שאני לא אמרינן
אליבא דרבי) - דברי רבי; רבן שמעון בן
גמליאל אומר: אין לשני אלא מה ששייר ראשון (ואם לא שייר כלום - לא יטול השני כלום, דקנין פירות
דראשון כקנין הגוף דמי לרבי יוחנן; ולריש לקיש טעמא משום ד'אחריך' שאני)
(דרבי סבירא ליה לאו כקנין הגוף דמי; והך ברייתא
דקתני 'יחזרו ליורשי נותן' - רבי היא; ורבי שמעון [בן
גמליאל] סבירא ליה כקנין הגוף דמי; והך דקתני
'יחזרו ליורשי ראשון' - רבי שמעון היא, ואנא [רבי
יוחנן] סבירא לי כרבי שמעון; והיינו דפסיק
רבי יוחנן כרבי שמעון; ומיהו לריש לקיש לאו בקנין פירות כקנין הגוף דמי
פליגי, אלא לכולי עלמא לאו כקנין הגוף דמי, ובהא פליגי: רבי סבר 'אחריך' נמי קנין
פירות בעלמא הוא דאית ליה לראשון, והלכך שני מוציא מיד הלקוחות, והיכא דמת שני -
יחזרו ליורשי נותן, דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ורבן שמעון בן גמליאל
סבר בעלמא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, והכא 'אחריך' שאני, וגוף ופירות
אקני לראשון, הלכך אין לשני אלא מה ששייר ראשון, והיכא דמת שני - יחזרו ליורשי
ראשון; וכן עיקר: דהשתא לא תקשי הלכתא אהלכתא: דהא פסקינן הלכתא כריש לקיש בפרק
'החולץ' דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ובהא ד'אחריך לפלוני' קיימא לן
כרבן שמעון דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, כדפסקינן הלכתא לקמן, ולא פליג ריש לקיש
על ההוא פסק דפסיק רבי יוחנן לקמן; ומדאביי [להלן] נמי איכא למשמע דהכי קיימא לן, דאמר אביי 'איזהו רשע
ערום כו'; ולקמן נמי בההיא אתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי אזל איהו אקנייה
לבנו קטן כרבן שמעון כו' עד אפילו רבן שמעון לא קאמר כו' - דמהתם נמי שמעינן
דהלכתא כרבן שמעון; והלכך בעינן לפרושי דרבן שמעון סבירא ליה כריש לקיש דקנין
פירות לאו כקנין הגוף דמי, והכא היינו טעמא ד'אחריך' שאני, ולא תקשי הלכתא
אהלכתא).
ורמינהי: '"נכסי לך ואחריך לפלוני" - יורד ראשון ומוכר ואוכל (אורחא דמילתא
נקט: שמכר והוציא המעות בהוצאה) - דברי רבי; רבן שמעון
בן גמליאל אומר: אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד (קסלקא דעתא השתא: פירות יכול לאכול
ולמכור, אבל לא הגוף, ואם מכר - השני מוציא מיד הלקוחות);
- קשיא דרבי אדרבי ודרשב"ג אדרשב"ג!?
דרבי אדרבי לא קשיא: הא (קמייתא דקאמר רבי 'השני מוציא')
לגופא (הני מילי היכא דמכר הגוף: שאין לו לראשון אלא פירות), הא (והך ברייתא דקאמר 'יורד ראשון ומוכר' -) לפירא; דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא: הא לכתחלה
הא דיעבד (הא לכתחלה קאמר רבי שמעון 'אין לו למכור' לכתחלה הגוף,
אלא אכילת הפירות, כדי שיתקיים דעתו של נותן, דהא גלי דעתיה דניחא ליה שישתייר קצת
לשני אם יתרצה הראשון לשייר אחריו כלום; והכי קתני: יורד ראשון ומוכר ואוכל - מסתמא דברי רבי, שהרי אינו יכול למכור כי אם פירות;
רשב"ג אומר אין לו לראשון לירד ולמכור מסתמא, שהרי הכל מכור, ולא נתקיימה דעת הנותן,
אלא: אכילת פירות הוא דאית ליה לכתחלה, או למכרן; אבל גופא - דיעבד אִין, לכתחלה
לא; והא קמייתא דיעבד אֵין לשני אלא מה ששייר ראשון).
אמר אביי: איזהו רשע (גורם לעבור על דברי הנותן)
ערום (דאהנו מעשיו, והרי הוא חוטא ולא לו [ומיהו המוכר עצמו,
דהיינו ראשון - לא מקרי 'רשע' ואף על גב דלכתחלה אסור לעשות כן, דלא חמיר איסוריה,
שהרי השליטו הנותן בגוף ופירות לעשות בהן כרצונו)?
זה המשיא עצה (לראשון) למכור בנכסים כרבן שמעון
בן גמליאל (דהא קיימא לן כרבי שמעון דאין לשני אלא מה ששייר ראשון;
ולא נעשה נחת רוחו של מת שאמר 'אחריך לפלוני', דהוה ניחא ליה אם ישתייר; ומיהו לא
אקפיד קפידא גמורה שלא יוכל הראשון למכרן אם ירצה).
אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ומודה (רבי שמעון אף על גב דאמר 'אין לשני
אלא מה ששייר ראשון') שאם נתנן (אותו ראשון) במתנת שכיב מרע (כגון דאמר 'מהיום ולאחר מיתה') - לא עשה כלום (והשני מוציא; אי נמי כשהיה שכיב
מרע נתנה, דשתי מתנות הללו שוות, כדאמרן לעיל [קלה,ב]: איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע? כו'); מאי טעמא? אמר
אביי: מתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה, וכבר קדמו 'אחריך'.
(ה"ג בהלכות גדולות ובפירוש רבינו חננאל: מאי טעמא?
אמר אביי: מתנת שכיב מרע אימת הויא? לאחר מיתה, וכבר קדמו 'אחריך': האי שני דקאמר
עליה הנותן 'אחריך לפלוני' קדם לזה שנתנו לו הראשון: דמשעה שהתחיל האי ראשון לטרוף
- קנה השני, ד'אחריך' - עם גמר מיתה משמע: דמשעה דאין הראשון צריך לנכסים הללו -
זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד; אבל האי מקבל מתנה מראשון - לא קנה עד לאחר
גמר מיתה, דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו - אין רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתגמר
מיתתו; אבל לעיל: דנותן סליק נפשיה מהני נכסים, שהרי נתנו לראשון - חפץ הוא שיזכה השני
עם גמר מיתתו של ראשון).
ומי אמר אביי הכי (דמתנת שכיב מרע לאחר גמר מיתה)?
והא איתמר: מתנת שכיב מרע - מאימתי קנה? אביי אמר: עם גמר מיתה (אלמא בהדי
הדדי קנו, ולאשמועינן אתא דחולקין בשוה), ורבא אמר: לאחר גמר
מיתה!
הדר ביה אביי מההיא (ד'עם גמר מיתה').
ממאי דמההיא הדר ביה? דלמא מהא הדר ביה?
לא סלקא דעתך (דמההיא דלאחר מיתה הדר ביה, דהא ודאי סתם שכיב מרע הנותן
לאחרים ממון שלו - אין בדעתו להוציאו מרשותו עד לאחר גמר מיתתו, דאשכחן נמי כהאי
גוונא גבי אשתו, כשהוא מגרשה ומתירה לאחרים - דלא גמר להוציאה מכחו עד לאחר גמר
מיתתו), דתנן [גיטין פ"ז מ,ג, דף עב,א]: '"זה גיטך אם מַתִּי
(כלומר: אם אמות אז יהא גט)", "זה גיטך מחולי זה (לאחר גמר חולי, דהיינו לאחר מיתה)", "זה גיטך לאחר מיתה" - לא אמר כלום.
אמר רבי זירא אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל - ואפילו היו בהן עבדים
והוציאן לחירות (כלומר: ורבן שמעון קאמר דמה שמכר ראשון הכל הוי מכור,
ואפילו עבדים והוציאם לחירות).
(וקפריך:) פשיטא (דכיון דאקני
גוף לראשון - מצי למעבד ביה כל מה דבעי)!?
מהו דתימא אמר ליה 'למיעבד איסורא (דהמשחרר עבדו - עובר בעשה ד'לעולם בהם תעבודו' (ויקרא כה)) לא יהבינן לך' - קא משמע
לן.
אמר רב יוסף אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואפילו עשאן תכריכין
למת (תכריכי המת אסורין בהנאה; ובפרק 'נגמר הדין' (סנהדרין
דף מז:) נפקא לן מקראי).
פשיטא!?
מהו דתימא לשוינהו איסורי הנאה לא יהבי לך (אלא על מנת ליהנות בהן בני אדם, דניחא
ליה לאיניש דליהנו אינשי מממוניה ולא ילך לאיבוד)
- קא משמע לן.
דרש רב נחמן בר רב חסדא: "אתרוג זה נתון לך (כל ימיך)
במתנה, ואחריך (אחר מיתתו) לפלוני (לצאת בו
וגם לאכלו אם ירצה, דהא לא קאמר 'ואחריו לפלוני')":
נטלו ראשון ויצא בו (כלומר: נטלו לצאת בו ובירך עליו)-
באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל (דלרבי לא יצא ראשון, דהא לית ליה בגויה אלא קנין פירות:
שהרי אינו יכול למכרו, ולא קרינא ביה 'לכם' ולרבי שמעון ראשון יצא, דהא אי
בעי הוה אכיל ליה או מזבין ליה, דהא 'אחריך' קאמר: מה שישתייר אחריך).
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: עד כאן לא פליגי רבי ורבן שמעון בן גמליאל התם (בפירות
דראשון, דודאי פירות אית ליה), אלא דמר (דרבי שמעון) סבר קנין פירות (שיש לו לראשון) כקנין הגוף דמי (אפילו לריש לקיש, ד'אחריך' שאני), ומר (ורבי) סבר קנין פירות לאו
כקנין הגוף דמי (ואם מכר את הגוף - לא עשה ולא כלום; אבל בפירות - הכל
מודים דאית ליה; הלכך גבי אתרוג נמי: יציאת ידי חובתו ליטלו - היינו פירותיו,
דאפילו לרבי יצא); אלא הכא [באתרוג]
(בבא בתרא קלז,ב)
אי מיפק לא נפיק ביה (ראשון לרבי) - למאי יהביה ניהליה
(שהרי אין בו פירות אחרות, והגוף אינו יכול למכור ולאכול,
ולא ניתן לראשון אלא לקיים בו מצות נטילה, ו'לכם' קרינן
ביה, דאין לשני כח בו כל זמן שראוי לזה הראשון לצאת בו, דהא 'אחריך' קאמר; ולא דמי
לאתרוג השותפין שאין יוצא בו, כדלקמן, דהתם כולהו מיהא הוו שותפין ביחד; אבל הכא -
אינו משועבד לשני כלל כל ימי חיי הראשון)? אלא מיפק - דכולי
עלמא לא פליגי דנפיק ביה; מכרה או אכלה באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל (דלרבי
צריך לשלם דמי אתרוג לשני, ולרבן שמעון אין לשני אלא מה ששייר ראשון; ולאשמועינן אתא דכי היכי דפליגי
בקרקעות - פליגי באתרוג: דלרבי יורד הראשון ומוכרו לצאת בו, דלפירי יהביה ניהליה, והיינו
פירותיו, ולרבן שמעון אין לו לכתחלה אלא 'אכילת פירות' דהיינו לצאת בו, ואם מכר –
מכור; ומשום דסלקא דעתא אמינא מכור דאפילו רבי מודה דלגופו יהביה לראשון, דהא ליכא
פירות - קא משמע לן דליטלו ולצאת בו היינו 'פירות' שנתן לראשון, והגוף נתן לשני).
אמר רבה בר רב הונא: האחין שקנו אתרוג (ירשו מאביהן או לקחו במעות ירושת אביהן) בתפוסת הבית (כל זמן שלא חלקו);
נטלו אחד מהן (אחד מן האחין בלא דעת חבירו)
ויצא בו (רואין אם אין האחין מקפידין זה על זה, ויכול לאכלו
בלא רשותם, כגון שיש אתרוגים הרבה בתפוסת הבית, או שימצאו הרבה אתרוגים בעיר, או
שכבר יצאו ואין צריכין לו עוד): אם יכול לאוכלו -
יצא (דקרינא ביה 'לכם', שהרי כולו שלו הוא), ואם לאו - לא יצא (דכתיב (ויקרא כג) 'ולקחתם לכם' – משלכם: שיהא כולו שלו ולא שמקצתו שלו;
דאף על גב דדרשינן בשחיטת חולין בפרק 'ראשית הגז' (דף קלה קלו.) 'בגדיכם'
'עריסותיכם' 'תרומותיכם' - לרבות טלית של שותפין ועיסת השותפין ותבואת השותפין
שחייבין בציצית ובחלה ובתרומה - הוא הדין נמי אי הוה כתיב הכא 'פרי עץ הדרכם' -
אפילו של שותפות; אבל כיון דכתיב 'לכם' - צריך שיהא כולו שלו; והאי דלא כתיב 'ולקחת לך' היינו
למדרש מיניה שתהא לקיחה לכל אחד ואחד, כדדרשינן במסכת סוכה (דף מא:) ובתורת כהנים; ומנהג שלנו שנהגו לברך כל הקהל באתרוג
אחד - דעתנו מסכמת לתת כל אחד במתנה את חלקו לחבירו, כדאמרינן גבי רבן גמליאל ורבי
יהושע במסכת סוכה (שם), ואף על גב דלא פריש - כמאן דפריש דמי, דלא גרע ממתנה על
מנת להחזיר, דלהכי מיהא דעת כל הקהל שוה: שינתן לכל אחד עד שיברך עליו ואחר
כך יחזיר; והני מילי ביו"ט ראשון,
אבל ביו"ט שני אמרינן: מתוך שיוצא בשאול - יוצא בגזול );
(ומה שכתוב בספרים)
ודוקא דאיכא אתרוג לכל חד וחד (גירסת הרשב"ם: 'ודוקא אתרוג אבל פריש ורמון לא'), אבל פריש או רמון – לא (אריכות פירוש של שוטים הוא, ואינו
מן הגמרא; כן נראה בעיני, וכשר).
אמר רבא: "אתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי", נטלו ויצא
בו: החזירו – יצא (איגלאי מילתא למפרע דהויא מתנה מעיקרא, שהרי קיים עתה
תנאי: שהמתנה היתה תלויה בתנאי ונתקיים); לא החזירו (אלא מכרו
או אכלו) - לא יצא (דאיגלאי
מילתא דלא הויא מתנה; ואע"ג דלגבי
גיטין קיימא לן כרבי מאיר דבעי תנאי כפול, כדאמר בפרק 'מי שאחזו' (גיטין דף עה:):
אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע כו' - הני מילי לענין גיטין וקדושין הוא דבעינן תנאי
כפול לכתחלה לרווחא דמילתא, דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן; מיהא לגבי דיני ממונות
- לא בעינן תנאי כפול אלא גלויי דעתא בעלמא, וכיון דאמר 'על מנת שתחזירהו לי', ואף
על גב דלא כפליה למימר 'ואם לא תחזירהו לא תהא מתנה' - אפילו הכי לא הוי מתנה אלא
אם כן נתקיים התנאי: דהא אפילו היכא דלא פירש כלום ואיכא למיתלי באומדן דעתא -
אזלינן בתר אומדן דעתא [בפירקין לעיל גבי דינים הרבה, כגון הכותב נכסיו לאשתו (דף
קלא:), ולקמן בפרק 'מי שמת' (דף קמח:) גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, וגבי מי
ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו, דאמר בפרק 'מי שמת' (לקמן דף
קמו:) דלא הויא מתנה); קא משמע לן דמתנה על מנת
להחזיר שמה מתנה.
ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי; כל אימת דהות אזלא למיגזריה
- הוה קפיד עילוה; אקניתיה ניהליה כל שני חייו (דרב ביבי, ואחריו יחזור לה וליורשיה); אזל איהו אקנייה ניהליה לבנו קטן (כרבן
שמעון, דאמר 'אין לשני אלא מה ששייר ראשון'; ואף על גב דרבן שמעון לכתחלה אסר -
הני מילי כשאמר לו נותן 'אחריך לפלוני', דבעינן שישתייר לאותו פלוני אחריו קצת,
אבל הך איתתא - כיון דיהבה ליה לגמרי כל ימי חייו ולא פירשה לו לתת אחריו לאדם אחר
אלא לעצמו - לקורת רוחו של רב ביבי נתכוונה, ואפילו ליתנו לכתחלה לכל מי שירצה,
והאי דאקני לבנו קטן - היינו כדי שלא תוכל האשה לחזור ולקנות ממנו; אי נמי לפי
שסמוך על שלחנו ויאכל רב ביבי הפירות תחת מזונות בנו; ונראה בעיני דלא גרס 'לבנו קטן'
אלא 'לבנו' גרידא, וכן כתב בפירושי רבנו חננאל, ואגב שיטפא דכתב הכי בגמרא בשאר
מקומות - כתבו נמי אף בכאן).
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: משום דאתו ממולאי ('ממולאי' כדאמר בראש השנה (דף יח ע"ש):
רבא ואביי - מדבית עלי קאתו, ועל שם מקומן נקראו 'בני עלי ממולאי', כדאמר בבראשית
רבה בתחלת פרשה נ"ט: ואברהם זקן עטרת תפארת שיבה וגו'; רבי מאיר אזל לממלא,
ראה אותם שחורי ראש, אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, דכתיב ביה 'וכל מרבית ביתך
ימותו אנשים'? אמרו: רבי! התפלל עלינו! אמר להם: לכו וטיפלו לצדקה ואתם זוכין
לזקנה כו'; והכי נמי אמר בראש השנה (שם): אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה:
בזבח ומנחה הוא דאין מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמ"ח)
- אמריתו מילי מוליאתא (דברים כרותים שאין בהם ממש, לשון 'ימל קצירו'
(איוב יח); אי נמי כגון מוליא במוליא – ב'חזקת הבתים' (לעיל דף נד.): גבשושיות,
כלומר: דברים בעלי מומין; ועל שם מקומם מגדפם, כדכתיב: בתי אכזיב לאכזב ועקרון
תעקר (מיכה א)): אפילו רבן שמעון בן גמליאל
לא קאמר (דמה שמכר ראשון הוי מכור)
אלא לאחֵר (אלא כשאמר "נכסי לך ואחריך לאחר"), אבל לעצמו (אבל כשאמר "ואחריך לעצמי" כי הך איתתא, דלא
אקניתיה לך אלא לימי חייך, ורוצה היא שאחריך יחזור לה)
- לא (אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה דלא אקנייה לך אלא פירות,
ומאי דאקנית לברך לא אהני מידי, אלא לפירות כל ימי חייך).
אמר רבא אמר רב נחמן: "שור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי (אחר הזמן)"; הקדישו והחזירו - הרי זה מוקדש ומוחזר (כלומר:
הרי זה מוקדש, שהרי מוחזר הוא ונתקיים התנאי: דאיגלאי מילתא דהויא מתנה למפרע; ונראה בעיני דאם מת בתוך הזמן - דפטור
מלשלם, דלא הוה שואל להתחייב באונסין, ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה, אלא
מקבל מתנה הוא, ולא נתחייב אלא בפשיעה) (נראה
בעיני דמקמי הא עובדא דרב ביבי גרס לה, דדמיא להך דאמר רבא "אתרוג זה נתון לך
במתנה על מנת שתחזירהו לי" "שור זה נתון לך במתנה עד זמן פלוני לעשות בו
מלאכתך").
אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי אהדריה ("על מנת שתחזירהו לי" קאמר ליה: שיהא חזרתו
לעצמו, אבל כיון שהקדישו - אין זו כי אם חזרה להקדש)?
אמר ליה: ומאי חסריה?
אלא אמר רב אשי: חזינן: אי אמר ליה "על מנת שתחזירהו" - הא אהדריה;
אי אמר ליה "על מנת שתחזירהו לי" - מידי דחזי ליה קאמר ליה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב נכסיו (ולא גרס 'כל') לאחֵר, ואמר הלה "אי אפשי בהן" – קנה, ואפילו
עומד וצווח ("איני חפץ במתנה זו"!; וטעמא מפרש לקמיה); ורבי יוחנן אמר: לא קנה.
אמר רבי אבא בר ממל: ולא פליגי:
(בבא בתרא קלח,א)
כאן בצווח מעיקרא (מתחלה כשמסר לו זה את השטר התחיל צווח; הלכך לא קנה: שאין
מזכין לו לאדם בעל כרחו, דחוב הוא לו, דכתיב (משלי טו) 'שונא מתנות יחיה', וכדאמרינן [באלו טריפות] (חולין דף מד:): והנותן עצמו
לא תחזיר לו, שהרי סילק עצמו מהם, אלא הפקר הם, וכל המחזיק בהן - זכה בהן, כדאמרינן
בכריתות בתחלת פרק 'המביא אשם תלוי' (דף כד.): 'אמר ריש לקיש: הנותן מתנה לחבירו
ואמר הלה "אי אפשי" - כל המחזיק בה זכה בה; ואסקינן התם כריש לקיש), כאן בשותק מעיקרא ולבסוף צווח (קנה;
כיון דקיבל השטר בשתיקה - נתרצה לזכות במתנה, ומאחר שזכה - אין מועיל כלום להוציאה
מרשותו מה שאמר "אי אפשי במתנה זו" עד שיתנה בלשון מתנה לאחרים או
שיפקירם).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.