דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא קלז,ב)
אמר רב יהודה אמר שמואל: הכותב נכסיו (ולא גרס 'כל') לאחֵר, ואמר הלה "אי אפשי בהן" – קנה,
ואפילו עומד וצווח ("איני חפץ במתנה זו"!; וטעמא מפרש לקמיה); ורבי יוחנן אמר: לא קנה.
אמר רבי אבא בר ממל: ולא פליגי:
(בבא בתרא קלח,א)
כאן בצווח מעיקרא (מתחלה כשמסר לו זה את השטר התחיל צווח; הלכך לא קנה:
שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו, דחוב הוא לו, דכתיב (משלי טו) 'שונא מתנות יחיה', וכדאמרינן [באלו טריפות] (חולין דף מד:): והנותן
עצמו לא תחזיר לו, שהרי סילק עצמו מהם, אלא הפקר הם, וכל המחזיק בהן - זכה בהן,
כדאמרינן בכריתות בתחלת פרק 'המביא אשם תלוי' (דף כד.): 'אמר ריש לקיש: הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה "אי
אפשי" - כל המחזיק בה זכה בה;
ואסקינן התם כריש לקיש), כאן בשותק מעיקרא ולבסוף
צווח (קנה; כיון דקיבל השטר בשתיקה - נתרצה לזכות במתנה,
ומאחר שזכה - אין מועיל כלום להוציאה מרשותו מה שאמר "אי אפשי במתנה זו"
עד שיתנה בלשון מתנה לאחרים או שיפקירם).
אמר רב נחמן בר יצחק: זיכה לו על ידי אחר (בפניו)
ושתק (והוא שתק כשמסרו את השטר)
ולבסוף צווח (או הקנו בקנין סודר לאחרים לצרכו וכשבאו למסור לו
השטר התחיל צווח) - באנו למחלוקת (אם קנה
אם לאו) רבן שמעון בן גמליאל ורבנן,
דתניא [תוספתא בבא בתרא פ"ח
מ"א בשנויים קלים]: 'הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים (ומתוך כך צווח) ואמר הלה "אי אפשי בהן" (שאינו
רוצה לזון העבדים, דאפילו למאן דאמר 'יכול הרב לומר לעבד "עשה ואיני
זנך"', אפילו הכי לא ניחא ליה לעשות כן), אם היה רבן שני (מקבל
מתנה) כהן - הרי אלו אוכלין
בתרומה (מחמת השני, דודאי קנה, וכתיב 'וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו' (ויקרא כב)); רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון שאמר הלה "אי אפשי בהן" - כבר
זכו בהן יורשין (כלומר ראשון או יורשין)' (ולרבן שמעון לא סבירא ליה האי דריש לקיש דאמר בכריתות
[כד,א] בפרק 'המביא': 'הנותן מתנה לחבירו ואמר
הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה',
דסבירא ליה לרבן שמעון דאדעתא דהכי יהיב ליה: דאי לא בעי מקבל מתנה - תיהדר ליה,
והכי מפרש בכריתות; ומיהו הלכתא כריש לקיש; ובהך פלוגתא נמי הלכתא כרבנן, דהא
דקיימא לן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל במשנתנו - היינו משנה, אבל ברייתא – לא; אלא
הלכה כרבנן, ד'משנתינו' - מתניתין משמע; אבל היכא דאמרינן 'משנה' היינו נמי
ברייתא, כדאמרינן בעלמא (גיטין דף סז.) 'משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי'
ומשום הכי קיימא לן כותיה, בין במשנה בין בברייתא),
והוינן בה: ותנא קמא - אפילו עומד וצווח.
אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן: בצווח מעיקרו - דכולי עלמא לא פליגי דלא קני;
שתק ולבסוף צווח - דכולי עלמא לא פליגי דקני; כי פליגי שזיכה לו על ידי אחר ושתק
ולבסוף צווח, דתנא קמא סבר מדשתיק – קנינהו, והאי דקא צווח - מהדר הוא דקא הדר
ביה, ורבן שמעון בן גמליאל סבר: הוכיח סופו (שצווח)
על תחלתו (על השתיקה שבתחלה דלא נתרצה במתנה), והאי דלא צווח עד השתא – דסבר: כי לא מטו לידי -
מאי אצווח (דגנאי היא לצווח כל זמן שלא הגיע מתנה לידו)?
תנו רבנן [תוספתא בבא בתרא פ"ט
מ"ד בשנויים קלים]: 'שכיב מרע (להכי נקט שכיב מרע: דבדידיה איכא לאיפלוגי בין היכא
דאמר 'אחריו לפלוני' להיכא דלא אמר, משום דראוי לחלק כל נכסיו בדבור פיו: לזה כך
ולזה כך; אבל בריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו, והדבר ידוע למי מקנה תחלה ולמי
לבסוף) שאמר "תנו מאתים
זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני (וכגון
דלא שייר אחריהן כלום! דאי שייר מידי שלא חלק להם, אף על גב דמית - לא קנו אלא אם
כן הקנה להם בקנין סודר, כדפסקינן לקמן [ב'מי שמת' (דף קנא:)]: מתנת שכיב מרע
במקצת - בעי קנין ואף על גב דמית) - אין אומרין
כל הקודם בשטר זוכה; לפיכך: יצא עליו שטר חוב (קודם
שקבלו המעות; אי נמי כגון דהני מאתים זוז ושלש מאות זוז = שדות ששוות כך וכך דמים,
הלכך אפילו לאחר שגבו - גובה בעל חוב מהן, דמקבל מתנת שכיב מרע - כיורש שויוה רבנן
לקמן [ב'מי שמת'] ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבעל חוב) - גובה מכולם (שהרי
לכולם נתכוין ליתן ביחד, אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד, וכגון שלא שתק
בינתים, דהיינו 'נמלך' [לקמן ב'מי שמת']; הלכך גובה מכולן: מן המעט ימעיט ומן הרב
ירבה, כגון: אם בא בעל חוב לטרוף תשע דינרין - גובה מן המאתים ב' דינר, ומן השלש
מאות - שלש דינר, ומן הד' מאות - ארבע דינר; והא דנקט האי סידרא - רבותא הוא דנקט,
ומשום סיפא: דהיכא דאמר 'אחריו' ו'אחריו' - דאחרון אחרון נפסד, ואף על פי שאוהבו
השכיב מרע יותר ליתן לו מתנה מרובה); אבל אמר
"תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני" אומרין: כל הקודם
בשטר זוכה; לפיכך: יצא עליו שטר חוב - גובה מן האחרון; אין לו (כדי
החוב) - גובה (המותר) משלפניו; אין לו - גובה משלפני פניו'.
תנו רבנן [תוספתא בבא בתרא פ"ז
מ"ד בשנויים קלים]: 'שכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור כראוי לו"
נוטלן ונוטל את בכורתו (אמרינן לקמן דהאי 'כראוי לו' לישנא יתירא הוא: ליפוי
כח שנתן לו הני מאתים זוז לבד בכורתו; הלכך נוטלן וגם את בכורתו); (ואי לא הוה אמר "כראוי לו" היה נוטלן
בבכורתו: רצה בכורתו נוטל, רצה מאתים זוז נוטל, דידו על העליונה, כדאמרינן נמי
לקמן גבי היכא דאמר "בבכורתו" בהדיא:) אם אמר "[תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור] בבכורתו" [ולא אמר "כרואי לו"] - ידו על העליונה: רצה נוטלן (רצה
מאתים נוטל אם בכורתו פחות ממאתים זוז; והוא הדין אם אמר "תנו מאתים זוז
לפלוני בני" סתמא, ולא אמר "בבכורתו" - דידו על העליונה, כדפרכינן
לקמן: 'ודלמא 'כראוי לו' בחובו קאמר? ומשנינן: רבי עקיבא היא, דדייק לישנא יתירא;
אם לא אמר "כראוי לו" הוה אמרינן דבחובו או בבכורתו קאמר דיטול מאתים,
והא דנקט הכא "בבכורתו" אתא לאשמועינן: דאף על גב דפריש בהדיא בבכורתו -
אפילו הכי יטול כל בכורתו אם היא יותר ממאתים זוז, דידו על העליונה), רצה נוטל בכורתו (אם היא
יותר ממאתים, שהרי אינו יכול לגרוע מבכורתו אפילו לרבי יוחנן בן ברוקה, כדנפקא לן
בפרקין לעיל, מ'לא יוכל לבכר'); ושכיב מרע
שאמר "תנו מאתים זוז לפלונית אשתי כראוי לה" - נוטלתן ונוטלת את כתובתה;
אם אמר "בכתובתה"
(בבא בתרא קלח,ב)
ידה על העליונה (וכגון
שלא מחלה לו בכך): רצה נוטלתן רצה נוטלת
כתובתה; ושכיב מרע שאמר "תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו" -
נוטלן ונוטל את חובו; ואם אמר "בחובו" - נוטלן בחובו' משום דאמר "כראוי
לו" נוטלן ונוטל את חובו? ודלמא "כראוי לו בחובו" קאמר?
אמר רב נחמן: אמר לי הונא: הא מני? רבי עקיבא היא, דדייק לישנא יתירא, דתנן
'ולא
את הבור (שבבית) , ולא את הדות (שבבית) - (אינן מכורין בכלל 'בית') אף על פי שכתב לו "עומקא ורומא (של בית)" (דתשמיש הן בפני עצמן, ולא אהני "עומקא
ורומא" אלא למקני עומקא ורומא, כדאמרן בפרק 'המוכר את הבית': דמסתמא לא קני
איניש עומקא ורומא); וצריך (למוכר) ליקח לו דרך (לבורו
ולדותו ששייר לעצמו; דמוכר בעין יפה מוכר, ולא שייר לעצמו דרך) - דברי רבי עקיבא; וחכמים אומרים: אין צריך ליקח לו
דרך (דהא "חוץ מאלו" לא הוה צריך למימר למעוטי
בור ודות, דהא מסתמא לא קני להו לוקח; אלא לטפויי לו שיור דרך לבור ודות עצמו
נתכוין; ומיהו רבנן נמי מודו דכל לישנא יתירא - לטפויי אתי היכא דאיכא מידי
לטפויי, כי הכא בהך ברייתא; והא דאמרן 'הא מני רבי עקיבא היא' - לאו דוקא, דהוא
הדין לרבנן, אלא משום דאשכחן ברבי עקיבא בהדיא דדריש לישנא יתירא - מוקי לה כר'
עקיבא); ומודה רבי עקיבא בזמן
שאמר לו "חוץ מאלו" שאינו צריך ליקח לו דרך' אלמא כיון דלא צריך, וקאמר
- לטפויי מלתא קאתי, הכא נמי: כיון דלא צריך וקאמר - לטפויי מלתא קא אתי.
תנו רבנן: שכיב מרע שאמר "מנה יש לי אצל פלוני" - העדים כותבין (מה
ששומעין, זכרון עדות שהיתה בפנינו: שאמר פלוני שכיב מרע שפלוני חייב לו מנה, ומה
ששמענו כתבנו וחתמנו) אף על פי שאין מכירין (את
הלוה, או אם נתחייב לו כלום אם לאו); לפיכך (שנתנו
חכמים רשות לעדים לכתוב מה ששמעו אף על פי שאין יודעין אם אמת אם שקר), כשהוא גובה - צריך להביא ראיה (צריכין
היתומים להביא ראיה לגבות מאותו פלוני, דעדים הללו מה ששמעו מפי השכיב מרע כתבו,
והם לא ידעו אם ממש בדבריו אם לאו) - דברי רבי
מאיר; וחכמים אומרים: אין כותבין אלא אם כן מכירין (דחיישינן
לבית דין טועין: שיראו שכתבו העדים, ויהו סבורים שהעדים לא כתבו צוואת שכיב מרע עד
שחקרו תחלה היטב וידעו שדבריו אמת, כדאמר ריש לקיש בכתובות (דף יט.): 'אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול'; ואמר נמי [גיטין ג,א]: 'עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין'! הלכך אין כותבין אלא אם כן מכירים שדבריו אמת) , לפיכך כשהוא גובה - אין צריך להביא ראיה (שהרי
לא כתבו אלא אם כן הכירו ואינו צריך להביא ראיה אחרת, אלא שטר זה יתקיים בחותמיו).
אמר רב נחמן: אמר לי הונא: תנא: רבי מאיר אומר: אין כותבין, וחכמים אומרים:
כותבין; ואף רבי מאיר לא אמר אלא משום בית דין טועין (מן הדין היה לו להודות לדברי
חכמים, ולומר 'כותבין', משום דאין פנאי לשכיב מרע לתבוע ללוה; אלא דחייש רבי מאיר
לבית דין טועין: שיהו סבורין שהעדים לא כתבו אלא אם כן הכירו, ולא יצריכו [בית הדין] ליורשין להביא ראיה).
אמר רב דימי מנהרדעא: הלכתא: אין חוששין לבית דין טועין (אלא
כותבין אף על פי שאין מכירין, כרב נחמן אליבא דרבנן).
ומאי שנא מדרבא, דאמר רבא*: 'אין חולצין אלא אם כן מכירין (יבם
ויבמה שבאו לפנינו לחלוץ, ואין אנו יודעין שהוא יבמה - אין נזקקין להם בית דין
לחלוץ, כדמפרשי טעמא לקמן: דחיישינן לבית דין טועין: שאם תבא לינשא לבית דין אחר
על ידי חליצת בית דין ראשון, שחלצו לה בלא הכרה - יתירוה בית דין שני לפי שיהו
טועין לומר לא חלצו לה בית דין ראשון אלא אם כן הכירו שזה יבמהּ, ולא ידעו הלכה
זו: שחולצין אף על פי שאין מכירין; הלכך תקנו דאין חולצין אלא אם כן מכירין), (וכהכי גרסינן איכא למימר נמי:)
ואין ממאנין (אין בית דין נזקקין למיאון)
אלא אם כן מכירין (עד שיכירו שניהם מהאי טעמא גופיה), לפיכך (כיון שאין חולצין אלא אם כן מכירין) כותבין (עדים) גט חליצה וגט מיאון (גט של
חליצה ומיאון להתירה) ואף על פי שאין מכירין (דהא
ודאי בית דין הכירו כשחלצו ומיאנו; והלכך אם כתבו לה עדים "ראינו שחלצה
ומיאנה מפלוני", אפילו לא כתבו בו "ואשתמודעינהו" - ניסת בעדות זו)' מאי טעמא (אין חולצין אלא אם כן מכירין)?
לאו משום דחוששין לבית דין טועין (כדפרישית: שאם אתה אומר 'חולצין בלא מכירין' - יטעו
בית דין שני להשיאה בלא בדיקה, שיהו סבורין: לא חלצו אלא אם כן הכירו, שטועין
בהלכה זו (וסבורין חולצין אע"פ שאין מכירין); ולעיל נמי ניחוש לבית דין טועין
ולימא אין כותבין, כרבי מאיר)!?
[*ה"ג מאי שנא מדרבא
דאמר רבא אין חולצין כו'. ולא גרסינן 'דאמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא', דאינהו
– 'חולצין וממאנין אף על פי שאין מכירין' קאמרי בפרק 'מצות חליצה', אבל רבא דידיה
אמר 'אין חולצין כו'; ואי גרס להו - הכי גרס: 'ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אמר רב
סחורה אמר רב הונא חולצין כו'; ורבא דידיה אמר אין חולצין כו', ואדְרבא קאי גמרא,
ופריך: מאי שנא האי דפסקינן הלכתא 'אין חוששין מדרבא'? דסבירא ליה חוששין]
(ומשני:) לא; בית דין בתר בית
דינא לא דייקי (כלומר גבי חליצה ומיאונין לפיכך תקנו אין חולצין אלא
אם כן מכירין שאם אתה אומר 'חולצין אף על פי שאין מכירין', התם ודאי חיישינן לבית
דין טועין: שיטעו בית דין שני לומר כי יפה הכירו בית דין ראשון כשחלצו, דבית דין
שני בתר בית דין ראשון לא דייקי, דכיון דחליצה ומיאונין בשלשה, כדתנן בסנהדרין (דף
ב.) - קמו בית דין במילתא, ושפיר עבוד חליצה ומיאונין),
בית דינא בתר עדים דייקי (כגון הכא גבי צוואת שכיב מרע לא יטעו בית דין לומר
'לא כתבו עדים אלא אם כן הכירו', אלא ידקדקו אחרי העדים אם הכירו בדבר אם לאו).
(והלכתא: אין חוששין לבית דין טועין, כדפסיק רב דימי.)
משנה:
(אהכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קאי דאקני ליה גופא
מהיום ופירי לאחר מיתה, והלכך:) האב תולש ומאכיל לכל
מי שירצה (מאכיל האב בחייו פירות שתלש לכל מי שירצה), ומה שהניח תלוש (אבל מה שהניח מחובר לקרקע בשעת
מיתתו) - (אף על פי שעומד לתלוש - הרי הוא
של בנו מקבל מתנה; ודוקא בנו; אבל הכותב נכסיו לאחֵר - אפילו מה שהניח מחובר לקרקע
בשעת מיתתו) הרי הוא של יורשין (-ולא
למקבל מתנה לבדו, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מאחֵר; והכי מוכח בגמרא).
גמרא:
(ומקשינן:) תלוש – אִין (מה
שהניח תלוש הרי הן של יורשין), (אבל) מחובר - לא (המחובר הרי הוא של מקבל מתנה, דכגופה של קרקע דמי,
ואקנייה ניהליה לאחר מיתה)?
(בבא בתרא קלט,א)
והא תניא 'שמין את המחוברין ללוקח' (ובתוספתא דכתובות [משנה ז בשנויים] היא שנויה: 'מכר הבן ומת [בגירסתנו: או שמת
האב] האב - אם יש בנכסים מחוברים
לקרקעות שמין לו'; ולעיל מינה [משנה ו]
קתני 'הכותב כל נכסיו לבנו צריך
שיכתוב מהיום ולאחר מיתה [דברי רבי יהודה...]' ופירושה: הכותב כל נכסיו מהיום ולאחר מיתה לבנו,
והלך אותו הבן ומכר הנכסים הללו בחיי אביו, ואחר זמן מת האב - זכה הלוקח במה שמכר
לו בגופה של קרקע; ואם יש בנכסים פירות מחוברין - לא זכה הלוקח אלא בגופה של קרקע,
אבל בפירות - אף על גב דמחוברים הן - ליורשין הן; לפיכך שמין אותן ללוקח, ונותן
דמיהן ליורשין)?
אמר עולא (ומשני): לא קשיא: כאן (מתניתין) בבנו (שכתב לבנו ולא מכרן לאחֵר בחיי האב, דדעתו של אדם
קרובה אצל בנו, כדמפרש לקמיה, דלדעת כן אקני ליה גופא לאחר מיתה עם פירות המחוברין
- דליזכי בהו איהו גופיה, ולא לדעת כן שיזכה בהן הלוקח מבנו בחייו; אי נמי הבן
עצמו לא אקני ללוקח - דהוא אחֵר - אלא הגוף, ולא הפירות אף על גב דמחוברין), כאן באחֵר (שמכרו הבן לאחֵר בחיי האב):
הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. (והוא הדין אם כתבו האב לאחֵר 'מהיום ולאחר
מיתה' - שאין לו חלק במחוברין.)
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer, Footnotes
become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.