דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא קמד,ב)
ושמואל אמר: (לעולם כדקתני ברייתא: דהאב השולח שושבינות על יד אחד
מבניו - חוזרת לאותו הבן לבדו;) הכא (ומתניתין
- דקתני 'חוזרת לאמצע') - ביבם עסקינן (הני
מילי שמת הבן שנשתלחה שושבינות על ידו, ורוצה היה לחזור לו אלא שמת, וייבם אחד מן
האחים את אשתו, ורחמנא אמר 'יקום
על שם אחיו' לנחלה),
(ודינו היה ליטול השושבינות במקום אחיו אי לאו דקרייה
רחמנא 'בכור', כדכתיב 'והיה הבכור וגו') שאינו נוטל בראוי
כבמוחזק (ואמרינן לקמן דאין בכור נוטל פי שנים, הלכך חוזרת
לאמצע: לכל האחין).
(ומקשה גמראף) מכלל דאידך משלם (אותו
שנשתלחה לו שושבינות על ידי זה הבן שמת - בעי שלומי בתמיה: וכי יש לו לשלם
שושבינות ליורשי שושבינו שמת)? לימא (והלא
יכול לומר) "תנו לי שושביני ואשמח
עמו (ואוכל בחופתו כמו ששמח גם הוא ואכל בחופתי, וכיון שמת
נפטרתי מלשלם שכן מנהג שושבינות להביא דורון ולאכול עמו בחופתו)"? מי לא תניא 'מקום שנהגו להחזיר
קדושין (אחר מיתת האשה בימי אירוסין, כדמפרש ואזיל) – מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר - אין מחזירין', ואמר רב יוסף בר
אבא: אמר מר עוקבא אמר שמואל: לא שנו אלא שמתה היא, אבל מת הוא - אין מחזירין; מאי
טעמא? יכולה היא שתאמר
(בבא בתרא קמה,א)
"תנו לי בעלי ואשמח עמו" (כלומר: "אני מזומנת להשלים תנאי קדושי, דהיינו
נשואין, ואין העיכוב תלוי בי") - הכא נמי נימא
"תנו לי שושביני ואשמח עמו"!?
אמר רב יוסף: (בעלמא אמרינן "תנו לי שושביני ואשמח עמו",
כדקאמרת; אבל) הכא במאי עסקינן? כגון ששמח
עמו ז' ימי משתה (ואכל עם המת בחופתו אותו שחייב לו השושבינות ונתחייב
השושבין מיד לפרעו אחרי ששמח עמו) ולא הספיק לפורעו עד
שמת (וייבם אחיו את אשתו; ושושבינות זו ראויה היא ותחזור
לאמצע; דרך שושבינות: אוכל עמו ואחר כך מביא הדורון).
לימא "תנו לי בעלי ואשמח עמו" - תנאי היא (למר מחזירין קדושין אם מת הארוס,
ולמר אין מחזירין), דתניא: 'המארס את האשה:
בתולה גובה מאתים (אם מת או גירשה, ובדכתב לה מן האירוסין; דהיכא דלא
כתב לה - בעיא היא בכתובות (דף פט:), ולא איפשיטא), ואלמנה מנה מקום שנהגו להחזיר קדושין – מחזירין,
מקום שנהגו שלא להחזיר קדושין - אין מחזירין (לקמיה
מפרש לה ואזיל), דברי רבי נתן; רבי
יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו: מקום שנהגו להחזיר – מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר
- אין מחזירין.' (לקמן פריך עלה.)
רבי יהודה הנשיא היינו תנא קמא!? אלא לאו "תנו לי בעלי ואשמח
עמו" איכא בינייהו, וחסורי מחסרא והכי קתני: המארס את האשה: בתולה גובה מאתים
ואלמנה מנה; במה דברים אמורים? דהדר ביה איהו (חוזר בה ורוצה לגרשה; הלכך תטול כתובתה
מלבד קדושין! והוא הדין אם מת הוא, כדמפרש ואזיל; ומשום דמיבעי ליה לפרושי באנפי
נפשיה: טעמא דמת הוא, משום "תנו לי בעלי ואשמח עמו" נקט הכא לישנא ד'הדר
ביה איהו'), אבל מתה: מקום שנהגו להחזיר
– מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר - אין מחזירין; ודוקא שמתה היא, אבל מת הוא -
אין מחזירין; מאי טעמא? יכולה היא שתאמר "תנו לי בעלי ואשמח עמו"; ואתא
רבי יהודה הנשיא למימר: באמת אמרו: בין מת הוא ובין מתה היא, מקום שנהגו להחזיר
מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר - אין מחזירין, ולא מציא אמרה "תנו לי בעלי
ואשמח עמו".
לא! דכולי עלמא יכולה שתאמר "תנו לי בעלי ואשמח עמו", ודמית הוא
כולי עלמא לא פליגי (דאינה מחזרת קדושין, דמציא אמרה "תנו לי בעלי
ואשמח עמו", כדאוקמה רב יוסף בר אבא לברייתא דלעיל);
כי פליגי שמתה היא, והכא - בקדושין לטיבועין ניתנו (שאם תמות ולא יזכה לישאנה - יהיו
אבודין ולא יחזרו לו) קא מיפלגי: רבי נתן סבר:
קדושין לאו לטיבועין ניתנו, ורבי יהודה הנשיא סבר: קדושין לטיבועין ניתנו.
(ופרכינן:) והא 'מקום שנהגו
להחזיר מחזירין' קתני (במילתיה דרבי יהודה הנשיא, והיכי מוקמת לה לדידיה
דלטיבועין ניתנו)?
הכי קאמר (רבי יהודה): וסבלונות (והוא
תכשיטים ששולח לארוסתו לאחר שקדשה), ודאי (בההוא
מודינא לך דבמנהגא תליא מילתא) מקום שנהגו להחזיר
מחזירין (אבל קדושין ודאי לטיבועין ניתנו),
והני תנאי - כהני תנאי (דלקמן כי הני תנאי דלעיל, דפליגי בקדושין לטיבועין
ניתנו), דתניא (לקמן
מיפרשא כולה): 'קדשה בככר (בככר
כסף, היינו כ"ה מנה: ככר = כ"ה מנים; מנה = כ"ה שקלים; שקל = ארבעה
דינר, דהיינו ארבעה זוזים): בתולה גובה
מאתים (מאתים זוז, דהיינו שני מנין, והיינו 'חמשים שקל כמוהר הבתולות' מלבד קדושין תטול כתובתה) ואלמנה מנה - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בתולה גובה
מאתים (מן הככר של קדושין, ומחזרת השאר לארוסה), ואלמנה מנה, ומחזרת לו את השאר; רבי יוסי אומר (לקמיה
מפרש לה): קדשה בעשרים - נותן לה
שלשים חצאין קדשה בשלשים נותן לה עשרים חצאין'; במאי עסקינן? אילימא שמתה (שמתה
היא ומשום הכי קאמר רבי יהודה 'מחזרת לו את השאר', דקדושין לאו לטיבועין ניתנו)- מי אית לה כתובה? ואלא שמת הוא (והלכך
גובה כתובתה כדין אלמנה)? אמאי 'מחזרת לו את השאר' (ואמאי
קמחזרת לרבי יהודה את השאר)? ונימא (והא
אוקימנא לעיל 'יכולה היא שתאמר) "תנו לי בעלי
ואשמח עמו"!?
ואלא באשת ישראל שזינתה (תחת ארוס [שלה], ובאה לגבות כתובתה כשיגרשנה בעלה), ובמאי? אי ברצון - מי אית לה כתובה? ואלא באונס -
מישרא שריא ליה (כדנפקא לן בסוטה (דף ב:) מ'והיא לא נתפשה'
אסורה, הא נתפשה – מותרת, ואם בא לגרשה שלא כדין - למה תחזיר [לו] את השאר)!? ואלא באשת כהן שנאנסה (ואסורה לו, כדנפקא לן (כתובות דף
נא:) מ'והיא לא נתפשה':
הא יש לך אחרת, אף על פי שנתפשה – אסורה; ואיזו זו? אשת כהן; וכיון דלא פשעה - לא
הפסידה כתובתה לדברי הכל, אבל בקידושיה פליגי),
ו'בקדושין לטיבועין ניתנו' קמיפלגי: רבי מאיר סבר קדושין לטיבועין ניתנו, ורבי
יהודה סבר לאו לטיבועין ניתנו, ורבי יוסי מספקא ליה אי לטיבועין ניתנו אי לא (והוו
קדושין ממון המוטל בספק, וחולקין, ומחזרת לו את החצי או חושבת בכתובתה, ותטרוף
ממנו מוֹתר כתובתה), והלכך: קדשה (לאלמנה) בעשרים (שקלים דהיינו שמונים זוזים; המ' זוזים צריכה להחזיר
לו, וחושבת בכתובתה) - (והוא)
נותן לה שלשים חצאין (שקלים, דהיינו ס' זוז; הרי נתקבלה האלמנה ק' זוז
דהיינו מנה בכתובתה)! קדשה בשלשים (דהיינו
מאה ועשרים זוז; חציים תחשוב בכתובתה, דהיינו ששים זוז)
- נותן לה עשרים חצאין <(וארבעים החסרים לה - הוא יתן: עשרים חצאי שקל, דהיינו
מ' זוז)!
(נראה בעיני דהכי גרסינן:)
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: בכל מקום שנהגו להחזיר מחזירין (היכא
דמתה אשה); ותרגומא [פירוש 'בכל מקום שנהגו להחזיר']: נהרדעא, שאר בבל
מאי?
רבה ורב יוסף, דאמרי תרוייהו: מוהרי (ששולח אחר קדושין, והן 'סבלונות') – הדרי (במיתת האשה; ונראה בעיני דתרי גווני נינהו 'מוהרי'
ו'סבלונות': דהא גבי סבלונות נמי הכי פסקינן לה לקמן, גבי מתניתין דסבלונות, ותרי
זימני למה לי? ויש לומר דמוהר הוא ממון שמקדים לה עתה בימי אירוסין שיהא כותב
בכתובתה כשתנשא לו, ולהכי מיקרי 'מוהר'), קדושי לא הדרי.
אמר רב פפא: הלכתא: בין שמת הוא, בין שמתה היא, והדר ביה הוא - מוהרי הדרי,
קדושי לא הדרי; הדרא בה איהי - אפילו קדושי נמי הדרי.
אמימר אמר: קדושי לא הדרי: גזירה שמא יאמרו 'קדושין תופסין באחותה' (קדושי
טעות היו ולכך חזרו, ונמצאו קדושין תופסין באחותה ומותרת לו).
רב אשי אמר: גיטה מוכיח עליה.
והא דרב אשי בדותא היא?
דאיכא דשמע בהא (בהחזרת קדושין) ולא שמע בהא (בגט;
הלכך קדושין לא הדרי).
שהשושבינות נגבית בב"ד:
תנו רבנן: חמשה דברים נאמרו בשושבינות: (1) נגבית בבית דין, (2) וחוזרת
בעונתה (כשישא זה אשה יחזיר לו שושבינותו, ולא קודם), (3) ואין בה משום רבית (אם הרבה לו בדורון יותר),
(בבא בתרא קמה,ב)
(4) ואין השביעית משמטתה (אם עברה שביעית בינתיים קודם שחזר זה ונשא גם הוא אשה), (5) ואין הבכור נוטל בה פי שנים (היכא
דחוזרת לאמצע כדתניא לעיל):
'נגבית בבית דין' - מאי טעמא? כמלוה דמיא ('נגבית בבית דין, מאי טעמא? מפני
שהיא כמלוה' - הכי גרסינן לה; ובספרים כתוב 'נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה
מ"ט מפני שהיא כמלוה, דלדעת כן הלווהו: שיחזיר לו בעונת שמחתו, ופרעון הולך
אחר קביעות זמן שקבע לו המלוה),
'ואין בה משום רבית' - דלאו אדעתא דהכי יהב ליה (שאם רצה - פוחת לו; אלא מתוך שמחת
ריעות הרבה בדורון),
'ואין השביעית משמטתה' - דלא קרינא ביה 'לא יגוש' (שאינו יכול לדחקו בבית דין
בשביעית, שהרי לא הגיע זמנו עד שישא הוא אשה ויחזיר לו אז, דאינה נגבית אלא בבית
דין בעונתה, כדאמרינן במסכת מכות
(דף ג:): 'המלוה את חבירו לעשר שנים - אין
שביעית משמטתו' אף זה לא הגיע זמנו עד
לאחר שביעית, הלכך בשביעית אכתי לא מטא זמניה שיוכל לנוגשו, דעדיין לא נשא אשה),
'ואין הבכור נוטל פי שנים' - דהוה ליה 'ראוי', ואין הבכור נוטל בראוי
כבמוחזק (ופסקינן הלכתא בפרק יש נוחלין (לעיל דף קכה:) אין
הבכור נוטל פי שנים במלוה, בין שגבו קרקע בין שגבו מעות).
אמר רב כהנא: כללא דשושבינותא: (אותו שעליו להחזיר שושבינות)
הוה במתא (הוה בעיר כשנשא שושבינו אשה ולא בא לשמחתו) - איבעי ליה למיתא (ונגבית בבית דין); שמע קל טבלא (אשקלנ"א בלעז: שהיו משמיעין
קול לבא לשמוח עם החתן) - איבעי ליה למיתא, לא שמע
קל טבלא - איבעי ליה לאודועיה, (ומדלא אודעיה) תרעומת אית ליה (תרעומות
אית ליה עליה, כדמפרש ואזיל), (אבל) שלומי (מיהא) משלם.
ועד כמה (דהא ודאי צריך לנכות דמי אכילתו, שהרי לא אכל עמו)?
אמר אביי: נהגו בני גננא: עד זוזא (זוזא היה אוכל, הלכך זוזא פוחת מדמי שושבינותו) אייתא בכפיה אכליה בכרסיה (אית דגרסי 'עד זוזא אייתיה בכפיה
אכלי בכסיה = בבטנו, כמו 'בית הכוסות' אי נמי 'בכרסיה');
עד ארבעה (אם נתחייב ארבעה זוזים משושבינותו) משלם פלגא (דכיון דמביא ארבעה, רגילין להאכילו בריוח עד שני
זוזים, וכיון דלא אכל - יפחות שנים מן הארבעה),
מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה (לפי מה שהוא חשוב ומביא הרבה ורגילין לכבדו במיני
מעדנים - יפחתו לו מדמי שושבינותו כפי מה שהיה אוכל).
תנו רבנן: עשה עמו בפומבי (בגלוי שמחה מפורסמת),
ובקש לעשות עמו בצנעא (וזה שחזר ונשא גם הוא אשה בקש לעשות חופתו בצניעות,
או לפי שעת צרה היא, או שרוצה לצמצם סעודתו ואינו חושש להרבות אוכלין) - יכול לומר לו: "בפומבי אעשה עמך כדרך שעשית
עמי (בשמחה יתירה אני חפץ, כמו שעשיתי לך)"! (וכן כל הנך דמפרש ואזיל:)
עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה - יכול לומר לו: "בבתולה אעשה
עמך כדרך שעשית עמי"!
עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה - יכול לומר לו: "לכשתשא אשה
אחרת אעשה עמך (לא אשמחך יותר ממה ששמחתני, שאיני חפץ בשמחה יתירה)"!
עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים, יכול לומר לו: "באחת אעשה עמך
כדרך שעשית עמי"!
תנו רבנן: עתיר נכסין (עשיר משדות וכרמים וזיתים הנראין לבריות) (וגם) עתיר פומבי (עושר
הגלוי, כגון רוב בהמות שהכל יודעים בהן) - זה הוא בעל הגדות (זהו
בעל אגדה שדורש בכל מקום ברבים בבתי משתאות שדורש בימים טובים והכל נאספין לשמוע
ויש לו קול חכמה ובא להשמיענו שמתוך שאין אגדות צריכות עיון יכול לדרוש בכל מקום); עתיר סלעים (שולחני שמשתכר תמיד במיני מטבעות) עתיר תקוע (יש מפרשין שיש לו בתים הרבה ומשתכר בהן תדיר, ומיקרי
הכי על שם 'ויעקב תקע את אהלו' (בראשית לא); ולי נראה כדאמרינן במנחות (דף פה:): 'תקוע אלפא לשמן': עיר היא, ומשם היו מביאים שמן למנחות) - זהו בעל פלפול (ודימה למטבעות ולשמן את הפלפול,
על שם שמרויח יום יום תדיר בפלפולו טעמים הרבה כשאר המטבעות וטעמי השמן שמביאין
מתקוע); עתיר משח (אנשי
מדות (במדבר יג) מתרגמינן 'אינשי משחן' עתיר בדבר המדוד, כגון תבואה, שאין משתכרין
בה תדיר אלא מכניסין אותה לאוצר, ולכשתגיע עת מכירה - אז ימכרנה וישתכר), (והיינו נמי) עתיר כמס (כמו 'כמוס עמדי חתום באוצרותי' (דברים לג): דבר שמכניסין לאוצר) - זהו בעל שמועות (שיודע הלכות ומימרות האמוראין,
ולכשיגיע עת הוראה - יגלה שמועותיו); הכל צריכין ל'מרי
חטיא': גמרא (זה בעל גמרא שממית עצמו לכוין הלכות ולתרץ הוויות:
סוגיית גמרא ותרוצי משניות וברייתות - וזהו עיקר הגמרא: שאם לא הגמרא - אין למדין
הלכה מתוך משנה, כדאמרינן: 'התנאים
מבלי עולם' (סוטה דף כב.))
אמר רבי זירא אמר רב: מאי דכתיב (משלי
טו,טו) כל ימי עני
רעים? -
זה בעל גמרא; [סוף הפסוק:] וטוב לב משתה
תמיד -
זה בעל משנה.
רבא אמר איפכא (כל ימי עני רעים זה בעל משנה: שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו,
וגם כי כשחולקות זו על זו - אינו יכול לתרץ; וטוב לב זה
בעל הגמרא: שיודע משניות על עיקרם, ובקי בטעמיהם, ויש בידו כח להורות הלכה למעשה), והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא: מאי דכתיב (קהלת י,ט) מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם? 'מסיע אבנים יעצב
בהן' - ('יעצב' לשון 'בעצבון תאכלנה' (בראשית ג)) אלו בעלי משנה (ששונה משניות כל היום, ואין לו
אלא צער: שמתקשה בטעמיהן ואינו יודע לפרש); 'בוקע עצים יסכן
בם' - אלו בעלי גמרא ('יסכן' לשון תמימות, כמו 'ותהי למלך סוכנת' (מלכים א א), כלומר: שנהנה מהן).
רבי חנינא אמר: 'כל ימי עני רעים' - זה שיש לו אשה רעה, 'וטוב לב משתה
תמיד' -
זה שיש לו אשה טובה;
רבי ינאי אמר: 'כל ימי עני רעים' זה איסטניס (מי
שדעתו קצה ולבו נמאס בכל דבר מגונה שהוא רואה),
'וטוב
לב משתה תמיד' זה שדעתו יפה (שסובל הכל: דאינו מזיק לו שום לכלוך ושום דבר מיאוס);
רבי יוחנן אמר: 'כל ימי עני רעים' זה רחמן (כמה
ענינים הוא רואה, וכמה מאורעות שלבו בוכה תדיר עליהן),
'וטוב
לב משתה תמיד' - זה אכזרי;
ורבי יהושע בן לוי אמר 'כל ימי עני רעים' - זה שדעתו קצרה (כמו
עצרן וקפדן: עינו רעה בשלו ובשל אחרים); 'וטוב לב משתה
תמיד'
זה שדעתו רחבה
(בבא בתרא קמו,א)
ואמר רבי יהושע בן לוי: כל ימי עני רעים? והא איכא שבתות וימים טובים (שיש לו
מנות ומזונות שהיו מחלקין לעניים מערב שבת לערב שבת)?
– (אלא) כדשמואל (כשמואל
אתא קרא לאשמועינן), דאמר שמואל: שנוי וסת (חוק;
כמו עני, שכל ימות החול אוכל פת חריבה, ובשבת אוכל בשר)
- (הכי גרסינן:) תחלת חולי (מתוך
כך מתחיל לחלות; ואית דגרסי 'חולי מעיים') (וכולה
רבי יהושע קאמר לה).
כתיב בספר בן סירא: 'כל ימי עני רעים' בן סירא אומר: אף לילות (שלמה
כתב 'כל ימי עני רעים', אבל בלילות - כשישן - יש לו מנוחה; ובן סירא אומר:
אף הלילות אין לו מנוחה): (כי)
בשפל גגים גגו (ונמצא דלף טורדו ביום סגריר),
ממטר גגים לגגו; ברום הרים כרמו, מעפר כרמו לכרמים (זבל ואשפה שהביא לכרמו נשפך
לכרמים אחרים, שהוא במקום רעוע בהרים ובסלעים, במקום שאין עשיר חפץ בו, נופל למטה
בכרמים של עשירים, שהם במקום טוב ומדרון ונוח לעסוק בהן).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.