דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא
קמה,ב)
שלבו בוכה תדיר עליהן), 'וטוב לב משתה תמיד' - זה אכזרי;
ורבי יהושע בן לוי אמר 'כל ימי עני רעים' - זה שדעתו קצרה (כמו עצרן
וקפדן: עינו רעה בשלו ובשל אחרים); 'וטוב לב משתה תמיד' זה שדעתו רחבה;
(בבא בתרא קמו,א)
ואמר רבי יהושע בן לוי: כל ימי עני רעים? והא איכא שבתות וימים טובים (שיש לו
מנות ומזונות שהיו מחלקין לעניים מערב שבת לערב שבת)?
– (אלא) כדשמואל (כשמואל
אתא קרא לאשמועינן), דאמר שמואל: שנוי וסת (חוק; כמו
עני, שכל ימות החול אוכל פת חריבה, ובשבת אוכל בשר)
- (הכי גרסינן:) תחלת חולי (מתוך כך
מתחיל לחלות; ואית דגרסי 'חולי מעיים') (וכולה רבי
יהושע קאמר לה).
כתיב בספר בן סירא: 'כל ימי עני רעים' בן סירא אומר: אף לילות (שלמה כתב
'כל ימי עני רעים', אבל בלילות - כשישן - יש לו מנוחה; ובן סירא אומר:
אף הלילות אין לו מנוחה): (כי)
בשפל גגים גגו (ונמצא דלף טורדו ביום סגריר),
ממטר גגים לגגו; ברום הרים כרמו, מעפר כרמו לכרמים (זבל ואשפה שהביא לכרמו נשפך לכרמים
אחרים, שהוא במקום רעוע בהרים ובסלעים, במקום שאין עשיר חפץ בו, נופל למטה בכרמים
של עשירים, שהם במקום טוב ומדרון ונוח לעסוק בהן).
משנה:
שולח סבלונות לבית חמיו (מנהג חתנים: לאחר קדושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו
תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן, ופעמים אוכל שם עמה):
שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר - אינן נגבין (אם מת הוא או שמתה היא או שחזר בו
ורוצה לגרשה: שמחמת חיבת שמחת אכילה שאכל ושתה ושמח עמהן - מחל סבלונות העשוין
ליבלות); לא אכל שם סעודת חתן - הרי
אלו נגבין (אבל אין עשוין ליבלות - הדרי אף על פי שאכל ושתה עמהן
- כדתניא בגמרא; ובסבלונות סתם מיירי, דהא לקמן מפליג בסבלונות ששלח כדי שיבאו עמה
לבית בעלה לסבלונות ששלח כדי שתשתמש בבית אביה, והנהו לא תלו באכילת חתן; מכלל
דרישא - בסתם סבלונות, והנהו תלויין בסעודת חתן: אם אכל עמהן מחולין, ואם לאו -
נגבין).
שלח סבלונות מרובין (ופירש:) שיחזרו עמה לבית בעלה
(והוא הדין למועטים אם שלחן לכך)
- הרי אלו נגבין; סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה - אין נגבין (אלא אורחא
דמילתא נקט: מרובים - רגיל לשלוח, ולפרש כדי שיבואו עמה לבית בעלה, ומועטין - כדי
שתשתמש בהן בבית אביה).
גמרא:
אמר רבא: דוקא דינר (אכל שם סעודת חתן בדינר תנן 'אין נגבין'), אבל פחות מדינר – לא (לא מחל מידי).
פשיטא: 'דינר' תנן!?
מהו דתימא הוא הדין דאפילו פחות מדינר, והאי דקתני 'דינר' - אורחא דמילתא קתני
(שיעור אכילת אדם בדינר, כדאמרן 'עד זוזא אכלי בכרסיה')? - קא משמע לן.
'אכל' תנן; שתה – מאי?
'הוא' תנן (דקתני 'אם אכל
שם' דמשמע הוא עצמו); שלוחו - מאי?
'שם' תנן; שגר לו (לחתן מן סעודתם בביתו)
- מאי?
תא שמע דאמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו מאה קרונות של
כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ושל כלי מילת, ורכב בשמחתו (מתוך שמחת
הון רב ששלח לבית חמיו) והלך ועמד על פתח בית חמיו,
והוציאו כוס של חמין ושתה (שתה על סוסו) ומת (אח"כ,
קודם נשואין); וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה
לפני חכמים לאושא (כשהיתה סנהדרין לשם; דאושא היא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרין,
כדאיתא במסכת ראש השנה (דף לא.)), ואמרו: 'סבלונות העשוין
ליבלות (קודם נשואין) - אין נגבין (דהנהו מחולין
בסעודת חתן בדינר, כדפרישית במתניתין), ושאין עשוין ליבלות
(כגון תכשיטי זהב וכסף)
– נגבין' שמע מינה: אפילו שתה; שמעת מינה: אפילו פחות מדינר (ותקשי לרבא).
אמר רב אשי: מאן לימא לן דלא שחקי ליה מרגניתא דשויא אלפא
זוזי (בכוס החמין) ואשקיה (שכן דרך השרים: שותין אותו לרפואה)?
שמעת מינה: אפילו שגרו לו (שהרי שתה כשהוא רוכב סוסו לפני פתח בית חמיו).
דלמא כל פתח בית חמיו כבית חמיו דמי? (אבל שגרו
לו בביתו איבעיא לן!)
איבעיא להו:
מהו שישלש?
(מצאתי גירסא בפירוש רבנו חננאל
שאינה בספרים שלנו: הא דאמר רבא 'דוקא דינר', כלומר: שאם אכל בבית חמיו מה ששוה
דינר, או שתה יין; אבל פחות מדינר – לא; ועלה אמרינן: מהו שישלש בסבלונות? ועלתה
בתיקו – פירוש: אם שלח סבלונות במאה מנה, ואכל בבית חמיו בדינר - זכו בבית חמיו
בכל הסבלונות; והשתא דאכל בחצי דינר - יזכו לחצי הסבלונות? והוא הדין לשליש ולרביע?
וזהו פירוש 'מהו שישלש' בסבלונות ועלתה בתיקו)
שבח סבלונות מהו (היכא דהדרי סבלונות - מי הדרי שבח שהשביחו, כגון שלח לבית
חמיו צאן ובקר וילדו)? כיון דאי איתנהו לדידיה
הדרי: ברשותיה שבוח? או דלמא כיון דאי אבדי או מגנבי בעי שלומי ליה - ברשותא דידה
שבוח?
תיקו.
בעי רבא: סבלונות העשוין ליבלות (דאמרן דלא הדרי)
ולא בלו (אם לא בלו בשעת חזרה אותן שאין עשוין ליבלות) מהו (מי הדרי עמהן או לא)?
תא שמע : 'וזו הלכה העלה רבי אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו: סבלונות העשוין ליבלות
- אין נגבין, ושאין עשוין ליבלות – נגבין' – מאי? לאו אף על גב דלא בלו?
לא, דבלו.
תא שמע: 'סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה - אין נגבין' (בשלמא הך
קמייתא, כיון דקתני 'עשויות ליבלות' - מצית לאוקמה בדבלו; אבל הכא - מילתא דפסיקא
קתני: 'שתשתמש בהן בבית אביה' - אף על פי שישנן בעין)?
(ומיהו הוה מצי לתרוצי (כשאין עשוין ליבלות או) כשעשוין
ליבלות ובלו, אלא רבותא אשמועינן: אפילו כשעשוין ליבלות ולא בלו.)
תרגמה רבא: (כגון:) בייבא וסבכתא (מיני צעיפים
וקישורי נשים, שהן דבר מועט, ומחיל להו לגמרי, לא שנא בלו ולא שנא לא בלו; אבל
תכשיטין חשובין תיבעי לך).
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד ששגר לבית חמיו יין חדש ושמן חדש וכלי פשתן
חדש בעצרת (כלים מפשתן חדש)
בעצרת' מאי קא משמע לן? איבעית אימא: חשיבותא דארץ ישראל (שבחא דא"י: שממהרת לבשל פירותיה
בעצרת) קא משמע לן, ואיבעית אימא: דאי
טעין טענתיה טענה (אי הדרי סבלונות, וטעין "יין ושמן שלחתי לך בעצרת"
- לא הוחזק בדאי בכך, והדרי ליה).
אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתו תותרנית היא (חולי הוא:
שאינה יכולה להריח, ומום שבסתר הוא, ותנן ב'המדיר' בכתובות (דף עב:): 'המקדש את האשה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו עליה מומין
אינה מקודשת; כנסה סתם ונמצאו בה מומין - תצא שלא בכתובה כו' עד וחכ"א
במה דברים אמורים במומין שבסתר כו'; וזה
האיש לא קבל עליו את המומין, ואם קדשה סתם וכנסה סתם, ונמצאו בה מומין - תצא בלא
כתובה, ומיהו גט בעיא, כדמפרש בגמרא בפרק 'המדיר'),
ונכנס אחריה לחורבה לבודקה (שם, ונשא עמו בתוך חיקו צנון לנסותה אם תריח; ויש מפרשים
כותבת נטל בתוך חיקו, ולא צנון, וקרוב לגליל היה מעשה);
אמר לה "ריח צנון אני מריח בגליל" (לנסותה אם תריח; שמתוך דבריה ניכר
אם תריח, ועל הצנון שבתוך חיקו אמר; וללישנא דמפרש שכותבת היה עמו - לכך אמר לה
'ריח צנון': לדעת אם תשיבנו דבר לאמר 'ריח כותבת אני מריחה, ולא ריח צנון')
(בבא בתרא קמו,ב)
אמרה ליה (דרך שחוק): "מן יהיב לן מכותבות
דיריחו ואכלנא ביה (שהן מתוקים ונאכל עם הצנון שהוא חד, שכן היה דרכן לאכול
תמרים עם הצנון: שזה חד וזה מתוק, ומתקן זה את זה)"
(ולפי שהבינה שלנסותה נתכוין - השיבתו דרך שחוק כך; וללישנא
דאמרינן שנטל עמו כותבת, אמרה "כותבות דיריחו אני מריח ולא צנון"; יריחו נקראת 'עיר התמרים', והיינו כותבות); נפל עלה חורבה ומתה (ובא הבעל לפני בית דין והיה רוצה
לירש את אשתו); אמרו חכמים: הואיל ולא נכנס
אחריה (לבא עליה) אלא לבודקה (ולגרשה), מתה (ומתה בתוך כך)- אינו יורשה (אית דגרסי
הכי, ומוקי לה בארוסה; ולא נהירא לי: דאפילו בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסתה
לחופה - לא ירית לה, כדתני חנן בר אמי [יבמות כט,ב בשם רבי חייא, ולא חנן בר אמי;
יבמות מג,ב בשם רבי חייא בר אמי]: אשתו
ארוסה: לא אונן כו' מתה אינו יורשה, דאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה, כדנפקא לן
(לעיל דף קט:) ירושת הבעל מ'שארו
הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה', דהיינו
לאחר שנכנסה לחופה; הלכך בנשואה מוקמינן לה; והכי גרסינן: ואמרו חכמים הואיל ונכנס
אחריה לבודקה מתה אינו יורשה: דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום, ובתוך
כך מתה קודם שנתפייסו - אינו זוכה בירושה; ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה
שיש בדעתו לגרשה - שוב אינו יורשה, כדאמרינן במסכת גיטין (דף יח.) [בבא מציעא
יט,א]: משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות).
סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה וכו':
יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר: בין שמתה היא ובין שמת הוא: הדר הוא
(איהו ומגרש לה) - סבלונות הדרי (כגון: סבלונות
שאין עשוין ליבלות ששלח סתם), (אבל) מאכל ומשתה (ששלח בבית חמיו)
- לא הדר (לא הדרי מסתמא אם אכל מסעודת חתן שם בדינר, דהיינו
'עשוין ליבלות', הלכך מחולין, כדתניא לעיל; אבל אם פירש 'על מנת שיחזרו לי' – הדרי,
לא שנא סבלונות מרובין ולא שנא סבלונות מועטין, כדמפרש במתניתין); (אבל) הדרא בה איהי: הדרא אפילו
כישא דירקא (אגודה של ירק; אבל קדושין - לא הדרי, כדאמרינן לעיל: גזירה
שמא יאמרו כו').
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ושמין להן דמי בשר בזול (כשיחזרו לו אוכל ומשקה שהאכילם והשקם
- ישומו בזול, כדמפרש לקמיה).
עד כמה 'בזול'?
עד תילתא (לפחות שליש מדמיו; שבענין זה שמין כל מחזירין אוכלים הנאכלים
מתחלה שלא לדעת חזרה; שאילו היה יודע שצריך להחזיר - לא היה אוכל משלו; ומיהו בזול
מיהא מחזיר; והכי נמי אמרו (בבא קמא דף
כ.) גבי 'אכלה מתוך הרחבה - משלמת מה
שנהנית': דמי עמיר בזול או דמי שעורים בזול;
וכן (כתובות דף לד:) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה: 'שחטוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול'; ומהכא פשטינן לכל 'בזול' דהיינו: כל הדמים חסר שליש:
כל זוזא חשבינן, ואמרינן לשלומי בארבעה דנקי: ארבע מעות, דהיינו שני חלקי דינר,
שהרי שש מעה כסף = דינר, ודנקא היא מעה).
משנה:
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים (והוא הדין אם חילק על פיו בלא כתיבה: שאמר
"נכסיי לפלוני", כדתנן לקמן (דף קנו:) באמן של בני רוכל שמתה וקיימו חכמים
את דבריה; וכגון שהיו עדים שהיה שכיב מרע כשכתב או נתן מתנה זו, או שכתב בשטר 'כד קציר ורמי בערסיה' כדאמרינן לקמן בגמרא),
ושייר קרקע כל שהוא (כשיעור המפורש בגמרא)
- (הואיל ושייר לעצמו - הרי היא כמתנת בריא; הלכך בין עומד
מחליו בין מת) מתנתו קיימת (דשלא מדאגת
מיתה נתן); לא שייר קרקע כל שהוא - אין
מתנתו קיימת (ואם עמד – חוזר, אפילו קנו מידו: שנראין הדברים שמחמת
מיתה נתן, ועל מנת שאם לא ימות - לא יתקיים מתנה: דמדלא שייר מידי – אמרינן: לאו אדעתא
דהכי יהב ליה שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות; אבל אם מת - מיהא מתנתו
מתנה, בין שייר בין לא שייר, כדמוכח בגמרא: אמר רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים - רואין:
אם כמחלק מת קנו כולן כו', ואפילו לא קנו מידו
- קנו כל הנכסים לאחר מיתתו היכא דלא שייר מידי, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו;
וטעמא מפרש בגמרא; ודוקא שכיב מרע שכתב כל נכסיו סתם, ולא צוה מחמת מיתה, ולא הזכיר
דברי מיתה בשעת צואה; אבל מְצַוֶה מחמת מיתה - אפילו שייר קרקע כל שהוא וקנו מיניה
- אין מתנתו מתנה, אלא אם עמד – חוזר, כדפסקינן לקמן בגמרא, וכדפרישית).
(ד"ה מתנתו מתנה: דמתנת
שכיב מרע במקצת, אם עמד מחליו - אינו חוזר; וכגון שכתוב בו קנין, כדפסקינן
לקמן בגמרא; והלכתא: מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין אף על גב דמית; ומְצַוֶה מחמת
מיתה במקצת לא בעי קנין, והוא דמית; [אבל אם] עמד - חוזר אף על גב דקנו מיניה, הואיל
ומדאגת מיתה צוה מתנה זו.)
גמרא:
מאן תנא (דסבירא ליה) דאזלינן בתר אומדנא (דדעתא דנותן
מתנה, אף על פי שלא פירש - כמי שפירש דמי, דקתני היכא דלא שייר קרקע כל שהוא אמדינן
דעתיה שנתייאש מן החיים, ולהכי לא שייר, ואדעתא דהכי יהב: שאם ימות תתקיים המתנה,
ואם יעמוד - תחזור לו, ולא תתקיים המתנה)?
אמר רב נחמן: רבי שמעון בן מנסיא היא, דתניא: 'הרי שהלך בנו למדינת הים
ושמע שמת בנו, ועמד וכתב כל נכסיו לאחר[ים] (כששמע שמת
בנו, אך לא פירש שבשביל מיתת בנו הוא עושה, אלא סתם נתן), ואחר כך בא בנו - מתנתו מתנה (אחרי שלא
פירש ותלה במיתת בנ;ו דלא אזלינן בתר אומדן דעתיה); רבי שמעון בן מנסיא אומר: אין מתנתו מתנה שאלמלי היה
יודע שבנו קיים - לא היה כותבן' (ומתניתין - רבי שמעון בן מנסיא היא, דקתני הכא 'לא שייר - אין מתנתו מתנה', דאמדינן דעתיה: שאילו היה יודע שיעמוד מחולי זה - לא
היה נותן כל נכסיו).
רב ששת אמר: רבי שמעון שזורי היא, דתניא 'בראשונה היו אומרים: היוצא
בקולר (ליהרג, ואין דעתו מיושבת עליו כל כך) ואמר "כתבו גט לאשתי" - הרי אלו יכתבו ויתנו
(וכשאמר "כתבו" - על מנת לתת לאשתו אמר, אלא
מתוך טרדו ודאגתו שכח ולא אמר תנו); חזרו לומר: אף
המפרש (מיבשה לים) והיוצא בשיירא; רבי שמעון שזורי אומר: אף המסוכן (קרוב למיתה
שדעתו שיכתבו ויתנו, דלפטור את אשתו מן הייבום נתכוין)'.
ורב נחמן - מאי טעמא לא מוקים לה כרבי שמעון שזורי?
שאני התם דאמר "כתבו" (גלי דעתיה שרוצה לתת גט, דאי לאו לגרשה - כתיבת גט מה
צורך).
ורב ששת - מאי טעמא לא מוקים לה כרבי שמעון בן מנסיא?
אומדנא דמוכח שאני (שכל זמן שהיה בנו קיים - לא נתן עד ששמע שמת; אבל חולה,
כיון דרוב חולין לחיים, והוא לא צוה מחמת מיתה - ליכא אומדנא דמוכח כולי האי).
מאן תנא להא דתנו רבנן: הרי שהיה חולה ומוטל במטה, ואמרו לו "נכסיך למי"?
ואמר להן
(בבא בתרא קמז,א)
"דומה שיש לי בן; עכשיו שאין לי בן (כלומר: כמדומה הייתי שיש לי בן, עכשיו שנודע לי שאין לי
בן) - נכסי לפלוני"; [או] היה חולה ומוטל במטה
ואמרו לו "נכסיו למי"? אמר להן "דומה שאשתי מעוברת; עכשיו שאין
אשתי מעוברת - נכסי לפלוני", ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת - אין
מתנתו מתנה (דאילו היה יודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת - לא היה נותן)?
לימא רבי שמעון בן מנסיא היא, ולא רבנן?
אפילו תימא רבנן: "דומה" שאני.
ודקארי לה מאי קארי לה?
מהו דתימא צעריה הוא דקא מדכר (ולא תלה טעם מתנתו במיתת בנו, אלא כמתאונן על בנו שמת,
ולפי שבן ראוי לירש נכסי אביו, וזה אין לו בן לירש, ומתוך כך נזכר צער מיתת בנו
בשעת חילוק נכסיו, וליכא אומדן דעתיה כל כך, דאיכא למימר רבי שמעון בן מנסיא היא
ולא רבנן, דליכא הכא אומדן דמוכח כל כך) - קא משמע לן (דדוקא קאמר,
וכדמפרש ותולה מתנתו במיתת בנו דמי, ודברי הכל היא).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.