דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא קנג,ב)
וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה וכו':
(בבא בתרא קנד,א)
ראיה במאי (בין לרבנן בין לרבי מאיר קבעי, ומשום דאיכא לפרשה
בתרי גווני, כדלקמן, קבעי הכי)?
רב הונא אמר: ראיה בעדים; רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: ראיה בקיום השטר.
רב הונא אמר ראיה בעדים: קא מיפלגי בפלוגתא דרבי יעקב ורבי נתן; <סימן
מניח> רבי מאיר כרבי נתן ורבנן [חכמים] כרבי יעקב (רבי
מאיר אזיל בתר השתא, כרבי נתן, ומתניתין - כגון שהוא בריא עכשיו, והכי קאמר
מתניתין: אמר "שכיב מרע הייתי, ועכשיו אני בריא, וחוזרני בי", והן
אומרים "בריא היית" - עליו להביא ראיה בעדים ששכיב מרע היה; וחכמים
אומרים: הנותן מוחזק הוא בנכסים, ועל המקבל מתנה - שהוא 'מוציא מחבירו' - עליו
הראיה בעדים שיביא שבריא היה):
רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי: ראיה (שאמרו חכמים 'המוציא מחבירו עליו
הראיה') - בקיום השטר (קאמרי
רבנן שצריך לקיים שטרו שלא יוכל נותן לטעון ולומר "מזויף הוא"; וכיון
דנתקיים שלא על פי הנותן - דאין כאן הפה שאסר הוא הפה שהתיר, שהרי לא נתקיים על פי
הנותן, דנימא מיגו: יבא בעל השטר ויזכה במתנתו, דכולי עלמא אזלינן בתר השתא, כרבה
ורבי נתן, וכיון דבריא הוא עכשיו - זכה בעל השטר, אך יקיים שטרו שלא יוכל נותן
לפסלו; אבל ראיה דרבי מאיר - ראיה בעדים היא, כדמפרש: עליו להביא ראיה ששכ"מ
היה, דברי רבי מאיר).
קא מיפלגי ב'מודה (לוה) בשטר שכתבו (ואינו
מזויף, אלא שטוען "פרעתיו" או "שכיב מרע הייתי" או "שטר
אמנה" או "שטר פסים הוא") - צריך (המלוה) לקיימו (על פי אחרים, שלא יוכל לוה לפסלו במיגו)' (קמיפלגי): דרבי מאיר סבר מודה
בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו (דסתם שטרות הרי הם כשרים, ובשטרות לא נימא 'הפה שאסר
הוא הפה שהתיר לפסלו', והכי קאמר מתניתין: צריך להביא ראיה בעדים ששכיב מרע היה -
דברי רבי מאיר, מאחר שמודה הוא בשטר שכתבו ונתקיים השטר בכך דאזלינן בתר השתא,
שהוא בריא, כרבי נתן; וחכמים אומרים 'המוציא מחבירו' - שהוא בעל השטר – 'צריך
להביא ראיה': קיום השטר: שיתקיים בחותמיו, דהודאת נותן שטוען "כתבתיו" לא
מהניא מידי, דהא קאמר "שכיב מרע הייתי", והפה שאסר הוא הפה שהתיר! והלכך
צריך בעל השטר לקיימו - ויזכה במתנתו, דאזלינן בתר השתא שהוא בריא, כרבי נתן), ורבנן סברי: מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.
(ומתרי לישני ומתרי אמוראי
שמעינן דאזלינן בתר השתא, כרבה ורבי נתן, כדפרישית.)
והא איפליגו בה (במודה בשטר שכתבו צריך לקיימו)
חדא זימנא (בפרק ב' דכתובות [יח,ב] דתנן התם: העדים שאמרו "כתב
ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו", "קטנים היינו", "פסולים היינו"
- הרי אלו נאמנין, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר), דתניא (בגמרא): אין נאמנין לפוסלו (ופליג אמתניתין: דלא חייש להפה
שאסר גבי שטרות, דלא נחשדו ישראל על כך; ומפרש התם במסקנא: טעמא דקסבר רבי מאיר
'מודה בשטר שכתבו לוה שאין צריך מלוה לקיימו' וכיון שאמר לוה "אני
כתבתיו" - תו לא מהימני עדים למפסליה, שהרי אין לך קיום גדול מזה שהלוה מודה
שכתבו, דמסתמא לא נעשה בפסלות, וכמו שכתב ידו יוצא ממקום אחר דמי, דתנן התם 'אין
נאמנין' - דאין כאן הפה שאסר) - דברי רבי מאיר, וחכמים
אומרים: נאמנין (דאף על גב דמודה לוה שכתבו - צריך לקיימו; וכיון
שאינו מתקיים כי אם על פי עדים הללו שאומרים "כתב ידינו הוא זה" - הא
קאמרי נמי "קטנים היינו" ונאמנים: דהפה שאסר הוא הפה שהתיר).
צריכא: דאי איתמר ההיא - בההיא קאמרי רבנן (דאף על גב שמודה לוה שכתבו - לא
חשיב כקיום, כיון דעדים עצמן פוסלין חתימתן) משום דאלימי עדים
ומרעי שטרא (ולא מהניא הודאת לוה),
אבל הכא (במתניתין) הוא דלאו כל כמיניה (לאורועי
שטרא ולמימר שכיב מרע היה, כיון דמודה שכתבו, ועדים לא קא פסלי חתימתן) - אימא לא; ואי איתמר בהא - בהא קאמר רבי מאיר, אבל
בהך אימא מודה להו לרבנן – צריכא.
וכן אמר רבה: ראיה בעדים.
אמר ליה אביי: מאי טעמא? אי נימא (היינו טעמייהו דרבנן:)
מדכולהו (מתנות בריא) כתיב בהו 'כד הוה
מהלך על רגלוהי בשוקא' ובהא לא כתיב בה - שמע מינה שכיב מרע הוי (והלכך
אמרי רבנן 'המוציא מחבירו' - דהיינו מקבל מתנה - עליו להביא ראיה שבריא היה,
דמסתמא יש לומר ששכיב מרע היה)!
אדרבה: מדכולהו כתיב בהו 'כד קציר ורמי בערסיה', והא לא כתיב בה - שמע מינה
בריא הוי! איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי - אוקי ממונא בחזקת מריה (איכא
למימר הכי כו' - רבה הוא דקא משני לאביי הכי: היינו טעמייהו דרבנן משום דאיכא
למימר הכי והכי, ומספקא לן אם מתנת בריא הוא אם מתנת שכיב מרע; הלכך אוקי ממונא
בחזקת מריה: בחזקת נותן, והלכך המוציא מחבירו - דהיינו בעל השטר - עליו להביא ראיה
בעדים שבריא היה להוציא הממון מחזקת הנותן).
ובַפלוגתא (דרב הונא ורב חסדא פליגי רבי יוחנן וריש לקיש): דרבי יוחנן אמר ראיה בעדים ורבי שמעון בן לקיש אמר:
ראיה בקיום השטר.
איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: מעשה בבני ברק (מקום) באחד שמכר בנכסי אביו ומת (וקסלקא
דעתא השתא נכסי בחזקת יורשין קיימי ולא באו עדיין ליד לקוחות, ואתו לקוחות וקא
מערערו להוציא מן היורשין לפי שקנאום מן המת), ובאו בני משפחה וערערו לומר "קטן היה בשעת
מיתה" (והיורשין עוררין ומשיבין דבר ללקוחות ואומרים "קטן
היה קרובנו בשעת מיתה", וקיימא לן לקמן (דף קנה.) דאינו יכול למכור בנכסי
אביו עד שיהא בן עשרים, ולא נוציא הנכסים מחזקתנו"), ובאו (לקוחות, והלקוחות לא מצאו עדים שיאמרו 'גדול היה',
ולכך הוצרכו לבודקו) ושאלו את רבי עקיבא:
מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו! ועוד: סימנין עשויין להשתנות (ואפילו
אם דומין עתה לסימני גדול – יש לומר אילו היה קיים הוה שומא) לאחר מיתה (וכשלא יוכלו לבודקו, וגם העדים לא
מצאו – הפסידו, דרבי עקיבא כדרבנן, דאמרי 'המוציא מחבירו עליו הראיה בעדים שבריא
היה'; והכא נמי על הלקוחות להביא ראיה שגדול היה).';
(בבא בתרא קנד,ב)
בשלמא לדידי דאמינא (דאמרי רבנן במתניתין 'המוציא מחבירו עליו הראיה' -
היינו) ראיה בעדים (שבריא
היה, ויגבה מתנתו מיד היורשין, הכי נמי בקשו לקוחות לעשות כך ולבקש עדים כדי לטרוף
מקחן מיד היורשין) כיון דאמר ללקוחות "אייתו
עדים" ולא אשכחו, היינו דקא אתו ואמרו ליה "מהו לבודקו"; אלא לדידך
דאמרת ראיה בקיום השטר - למה להו לבודקו? לקיימו שטרייהו (ומסתמא אין העדים חותמין על השטר
אלא אם כן נעשה גדול), ולוקמו בנכסי!
[השיבו ריש לקיש:] מי סברת נכסי בחזקת
בני משפחה קיימי וקא אתו לקוחות ומערערי? נכסי בחזקת לקוחות קיימי (והחזיקו
בהן קודם ערעור), וקא אתו בני משפחה וקא
מערערי (ואמרי "קטן היה! ושלא כדין תפסתם", דהתם
גבי יורשין לא שייך קיום שטריה); הכי נמי מסתברא
מדקאמר להו "אי אתם רשאים לנוולו" ואישתיקו: אי אמרת בשלמא בני משפחה קא
מערערי - משום הכי אישתיקו (כדי שלא לינוול קרובם),
אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי - אמאי שתקי? לימרו ליה "אנן זוזי יהבינן ליה!
לינוול ולינוול! (אין אנו חוששין בבשתו שאינו קרובנו והפסדנו מרובה)"?
אי משום הא - לא איריא: הכי קאמר להו [רבי עקיבא:] חדא: דאי אתם רשאים לנוולו; ועוד: וכי תימרו
"זוזי שקל לינוול ולינוול" - סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה.
שאל רבי שמעון בן לקיש את רבי יוחנן: זו ששנויה במשנת בר קפרא (ואסיפא
קאי 'לימא רבי מאיר היא':) 'הרי שהיה אוכל שדה
ובא בחזקת שהיא שלו, וקרא עליו אחד ערער לומר "שלי היא", והוציא זה את
אונו לומר שמכרתה לי או שנתתה לי במתנה: אם אמר "איני מכיר בשטר זה
מעולם"- יתקיים השטר בחותמיו; אם
אמר "שטר פסים הוא זה (שפייסת ממני לכתוב לך שטר מכירה להחזיקך בעשיר לוקח
קרקעות)", או "שטר אמנה
שמכרתי לך ולא נתת לי דמים (האמנתיך למסור לך שטר מכירה קודם שקבלתי הדמים)": אם יש עדים - הלך אחר עדים, ואם לאו - הלך
אחר השטר'; לימא רבי מאיר היא, דאמר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו, ולא רבנן!?
אמר ליה [רבי יוחנן לריש
לקיש]: לא! שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אינו צריך
לקיימו (כדמפרש לקמיה: דכי פליגי רבנן ואמרי 'מודה בשטר שכתבו
שצריך לקיימו' - הני מילי היכא דאיכא עדים דמרעי ליה לשטרא ופוסלין חתימת עצמן -
הרי זה פסול גדול,הלכך:אף על גב דמודה לוה שכתבו - צריך לקיימו; אבל בהך דבר קפרא:
דלוה גופיה קפסיל ליה, ולא עדים, כיון דמודה שכתבו - לאו כל כמיניה למימר "שטר
פסים הוא", והכל מודים שא"צ לקיימו).
והא מיפלג פליגי, דתניא: 'אין נאמנין לפוסלו - דברי רבי מאיר; וחכמים
אומרים: נאמנין'!?
אמר ליה: אי עדים אלימי (דהתם אמרי עדים פסולי עדות היינו) ומרעי שטרא - איהו כל כמיניה (בתמיה: וכי יש כח ביד הלוה לומר
"איני חייב כלום"? והכא לא אמרינן הפה שאסר הוא הפה שהתיר: דכיון דאמר
לוה "כתבתי שטר זה, אפס שטר פסים או שטר אמנה הוא", ד'מה לי לשקר' במקום
עדים לא אמרינן: דאנן סהדי דלאו שטר אמנה הוא, דעדים אשטר אמנה ופסים לא חתמי, דלא
ניתן ליכתב, כדאמר בפרק ב' דכתובות (דף יט.); והלכך לא מהימן למימר 'שטר אמנה הוא')?
אמר ליה (ריש לקיש קאמר ליה לרבי יוחנן):
(היכי מצית למימר דלדברי הכל מודה בשטר שכתבו א"צ
לקיימו אף על גב דאיהו נמי פסיל ליה משום שטר אמנה או שטר פסים, דלאו כל כמיניה
לאורועיה איהו כל זמן דעדים גופייהו לא מרעי ליה?)
והלא משמך אמרו 'יפה ערערו בני משפחה' (אף על גב דמודו בני משפחה בשטר שכתב נותן מתנה, כיון
דאמרי "קטן היה" - נאמנין עד שיתקיים השטר בחותמיו! אלמא מודה בשטר
שכתבו לדידך צריך לקיימו)?
אמר ליה: זו - אלעזר אמרה, אני לא אמרתי דבר זה מעולם.
אמר רבי זירא: אם יכפור רבי יוחנן ברבי אלעזר תלמידו - יכפור ברבי ינאי רבו
(בתמיה: והלא לרבי ינאי רבו א"ר יוחנן בהדיא
'צריך לקיימו')? דאמר רבי ינאי אמר רבי:
מודה בשטר שכתבו <אינו> צריך לקיימו, ואמר ליה רבי יוחנן: רבי! לא
משנתנו היא זו: 'וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה'? אין ראיה אלא בקיום
השטר, ברם נראין דברי רבינו יוסף (רבי זירא קאמר ליה; ואתא לתרוצי דמאי דא"ר יוחנן
לריש לקיש לעיל 'שאני אומר לדברי הכל א"צ לקיימו' - היינו טעמא דסבירא ליה
לרבי יוחנן דמהפכינן מתניתין ר"מ לרבנן, דסבירא ליה לרבנן א"צ לקיימו,
כדמפרש ואזיל, והאי דקאמר רבי יוחנן לדברי הכל א"צ לקיימו - לאו דוקא, אלא משום
דאליבא דרבנן קאמר דא"צ לקיימו חשיב ליה כדברי הכל),
דאמר רבינו יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: זו (מתניתין דמוכח א"צ לקיימו) דברי חכמים, אבל רבי מאיר אומר: מודה בשטר שכתבו
שצריך לקיימו.
ומאי 'דברי הכל'? - דרבנן לגבי רבי מאיר 'דברי הכל' היא.
והא איפכא תנן: 'וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה'?
איפוך [את המשנה לפי רב
יוסף].
והא תניא 'אין נאמנין לפוסלו - דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים נאמנין'!?
איפוך.
והא רבי יוחנן – 'ראיה בעדים' קאמר?
איפוך.
לימא ליפוך נמי תיובתא (דאמר לעיל: 'איתיביה ר' יוחנן לר"ש בן לקיש
וכו': ליפוך, והשתא צריך לומר איתיביה ריש לקיש לר' יוחנן: דמהא שמעינן דמתניתין
ראיה בעדים קאמר)!?
לא,
(בבא בתרא קנה,א)
הכי קאמר ליה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום
השטר (ואפכינא נמי מתניתין: דלרבנן אין צריך לקיימו כיון
דמודה שכתבו) - היינו דמשכחת לה דנחתי
לקוחות לנכסים (היינו דמשכחת להו נכסי בידא דלקוחות ואתו יורשין
וקמערערי, כדאמר לעיל 'הכי נמי מסתברא מדקתני דאמר להו "אי אתם רשאין
לנוולו" כו'; הלכך שמא קיימו שטר או אפילו לא קיימו - כיון דמודו בני משפחה
בשטר שכתבו נותן - אין צריך לקיימו, והוחזקו לקוחות בנכסים);
אלא לדידך - דאמרת 'ראיה בעדים' (ולדידך לא מתהפכא מתניתין, וכיון דאמרי רבנן 'המוציא
מחבירו עליו הראיה', דהיינו מקבל מתנה) - היכי משכחת לה
דנחתי לקוחות בנכסים (נכסי בידא דלקוחות היכי משכחת לה? הא לית להו עדים
שגדול היה)?
אמר ליה: מודינא לך בערער דבני משפחה דלאו ערער הוא (ומן הדין הוחזקו לקוחות בנכסים): מאי קאמרי? "קטן היה"? חזקה אין העדים
חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול (נותן ומקבל ועדים - כולם גדולים וכשרים).
(ומסקנא דשמעתא: מודה בשטר שכתבו - אין צריך לקיימו,
כדשמואל וכרבי יוחנן: לא שנא היכא דאיהו מרע ליה לשטרא למימר "שטר פסים
הוא", "שטר אמנה הוא", לא שנא היכא דעדים מרעי ליה לומר "אנוסין
היינו": דהא אפכינא נמי הכא לההיא דכתובות לעיל, דאין נאמנין לפסלו כו').
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.