דברי הגמרא באותיות 12 ROD;
רשב"ם בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
(בבא בתרא קעג,ב)
ואם אמר "על מנת שאפרע ממי שארצה" כו' [- יפרע מן הערב]:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שאין נכסים ללוה, אבל יש
נכסים ללוה - לא יפרע מן הערב.
והא מדקתני סיפא 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב'
- מכלל דתנא קמא סבר לא שנא הכי ולא שנא הכי!?
חסורי מחסרא והכי קתני: המלוה את חבירו על ידי ערב - לא יפרע מן הערב, ואם
אמר "על מנת שאפרע ממי שארצה" - יפרע מן הערב; במה דברים אמורים? בשאין
נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה - לא יפרע מן הערב; וקבלן - אף על פי שיש נכסים
ללוה - יפרע מן הקבלן (אם ירצה המלוה).
(בבא בתרא קעד,א)
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה - אחד זה (ערב) ואחד זה (קבלן) - לא יפרע מהן (אלא מן
הלוֶֹה).
אמר רבה בר [בר [תיקון גירסה של בעל מלא
הרועים]]
חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו (ולא
בברייתא) - הלכה כמותו, חוץ מ'ערב' (משנה
זו; אלא יפרע מן הקבלן, ואף על פי שיש נכסים ללוה, כרבנן)
ו'צידון' (ב'מי שאחזו' במסכת גיטין),
ו'ראיה אחרונה' (בסנהדרין בפרק 'זה בורר': שני משניות של ראיה: כל זמן
שמביא ראיה כו'; בראשונה הלכה כמותו, באחרונה אין הלכה כמותו).
אמר רב הונא: "הלוהו ואני ערב", "הלוהו ואני פורע",
"הלוהו ואני חייב", "הלוהו ואני <נותן> [אתן]" - כולן
לשון ערבות הן (דהא לשון הלואה קאמר: "הלווהו: הוא יהיה לוה
ואני פורע אם לא יפרע לך"); "תן לו ואני
קבלן", "תן לו (מסור הממון בידו)
ואני פורע (ואני אפרענו לך)",
"תן לו ואני חייב", "תן לו ואני <נותן> [אתן] " - כולן
לשון קבלנות הן (אין כאן לשון הלואה אלא שליחותיה דהאי, דקאמר: "תן
לו" = עביד מִלוה). איבעיא להו: "הלוהו ואני
קבלן", "תן לו ואני ערב" מאי?
אמר ר' יצחק: לשון ערבות – ערבות (לא שנא קאמר "הלווהו" ולא שנא קאמר "תן
לו"), לשון קבלנות – קבלנות;
רב חסדא אמר: כולן לשון קבלנות הן (ואפילו "תן לו ואני ערב", אפילו "הלווהו
ואני פורע", "הלווהו ואני חייב", "הלווהו ואני נותן לך") בר מ"הלוהו ואני ערב" (דכיון דנקט
לשון הלואה ולשון ערבות - אז מוציא מכלל קבלנות);
רבא אמר: כולן לשון ערבות הן (אפילו "הלווהו ואני קבלן", "תן לו
ואני פורע", "תן לו ואני חייב", דמשמע "אני אפרע בשבילו אם לא
יפרע הוא") בר מ"תן לו ואני
נותן" (וכל שכן "תן לו ואני קבלן").
אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: הכי אמר אבא: '"תן לו ואני נותן" -
אין למלוה על הלוה כלום';
ולא היא: לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא [הקבלן מהמלוה] ויתן [ללוה] ביד.
(וקיימא לן כרבא, דהוא
בתרא, ודוקא "תן לו ואני נותן", דשניהם לשון מתנה - משמע קבלנות, שבאותו
לשון שציוהו למסור לזה - קבל עליו לפרעו, דמשמע כאילו קבל הוא עצמו מיד המלוה; בערבות לא יפרע מן הערב תחלה אלא מן הלוה,
ובקבלנות מאיזה שירצה יפרע, כרבנן דמתניתין; אבל אם נשא ונתן ביד - אין למלוה על
הלוה כלום.)
ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי [דלוה] מקמי דלתבעיה ללוה; סלקיה רב חנין
בריה דרב ייבא. אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא? אי לאו רב חנין בריה דרב
ייבא קסבר נכסיה דבר איניש אינון מערבין יתיה (גירסת הרשב"ם: 'אינון ערבין
ביה': כדכתיב (משלי כב,כז) אם
אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך וכתיב
(דברים כד,יא) יוציא אליך העבוט החוצה), ותנן 'המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן
הערב',
וקיימא לן: לא יתבע ערב תחלה (אין נכון להטריח את הערב חנם דלמא מפצי ליה לוה; והוא
הדין לנכסי דאינש: למה נזלזל בנכסיו להוריד בהן את המלוה חנם? שמא יסלקנו לוה
במעות ולא יצטרך לירד בנכסיו)!
ההוא ערבא דיתמי (אביהם לוה בחייו, וזה נעשה ערב למלוה בשבילו) דפרעיה למלוה מקמי דלודעינהו ליתמי (ולאחר מותו
פרע הערב תחלה מקמי דנתבעינהו ליתמי, כלומר: משלו פרע, ולא משל יתומים: שלא הספיק
לתבעם, ועתה חוזר עליהם ותובעם); אמר רב פפא: פריעת
בע"ח מצוה (הערב עתה נעשה בעל חוב, ומלוה על פה הוא, ומצוה לפרעו), ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו (ואם
יתומים פחותים מי"ג – דלאו בני מיעבד מצוה נינהו, וכי גדלי לישתעי דינא
בהדייהו, כדאמר ב'חזקת הבתים' (לעיל לג.) גבי עובדא דרבה בר שרשום); ורב הונא בריה דרב יהושע אמר: (לעולם
יתמי בני מיעבד מצוה נינהו כדאמר בערכין בפרק 'שום היתומים' (דף כב.):' יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו'; אלא היינו טעמא דלא גובה ערב מיתמי עד דגדלי וידעו
לטעון ולחזור אחר דינם:) אימר צררי אתפסיה (צררי
אתפסיה אביהם למַלוה בחייו לפטור את הערב, והלכך על מלוה על פה איכא למיחש דלמא
פרעיה אבוהון בחייו);
(בבא בתרא קעד,ב)
מאי בינייהו (כיון דבין למר ובין למר אין הערב גובה עכשיו מיתמי)?
איכא בינייהו כשחייב מודה (בשעת מיתתו, דליכא למיחש לצררי: לרב הונא גבי מיתמי,
לרב פפא לא גבי עד דגדלי); אי נמי דשמתוהו (שלא
רצה לפרוע בחייו) ומת בשמתיה.
שלחו מתם: שמתוהו ומת בשמתיה (היכא דשמתוהו ומית בשמתיה הדבר ידוע שלא פרעו וכמי
שחייב מודה דמי) - הלכתא כרב הונא בריה דרב
יהושע (דגבי מיתמי, ולא אמרינן 'יתמי לאו בני מיעבד מצוה
נינהו'; 'הלכתא' גרסינן, ולא גרסינן 'והלכתא').
(ואף על גב דקיימא לן לקמן בפירקין [קעו,א בדברי רב
פפא]: 'מלוה על פה גובה מן היורשין' - הני מילי כגון דשמתוהו ומית בשמתיה, אי נמי
כשחייב מודה; ופסקינן לקמן הלכתא כרב
הונא בריה דרב יהושע דאמר דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו, אלא
בכל חוב שאנו יודעין שלא פרעו אביהן בחייו או שאין אנו יודעין אלא שאמר אביהן
"תנו" – נותנין, כדפסקינן בערכין, ואין ממתינין עד דגדלי, כדשלחו מתם
דהלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע; ורבא נמי,
דפסק בערכין (שם) הלכתא ד'אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן', ואם
אמר "תנו" – נותנין, נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא: כיון דחייב מודה -
כמאן דאמר "תנו" דמי, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: רב הונא איירי
בחייב מודה אף על גב דלא אמר "תנו", ורבא איירי באומר "תנו" אף
על גב דאין חייב מודה; וכל הני - גבייתן ממקרקעי דיתמי;
ונראה בעיני דבזמן הזה -
דליכא מקרקעי כל כך - אף על גב דקיימא לן 'מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב' -
בזמן הזה דינם לגבות ממטלטלי דשבק להון אבוהון, כמו שתקנו הגאונים בכתובת אשה:
דפסקינן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי, ואפילו הכי נהגו לגבות ממטלטלי; ומביא אני
ראיה מההוא דכתובות (דף סז.) דארנקי דמחוזא, דאשה גובה כתובתה מהם משום דאסמכתייהו
עלייהו, והוא הדין לבעל חוב דגבי מטלטלי דיתמי היכא דידוע לנו שאביהן היה חייב
לזה, וכן הלכה למעשה: דהא אמרינן לקמן 'מלוה על פה גובה מן היתומים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין' ואי ממטלטלי דשבק להון אבוהון לא גובה - אין לך
נעילת דלת גדול מזה, דהא לא שכיחי לן מקרקעי.)
מיתיבי 'ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו (ותובע את היתומים, ואמר "פרעתי
חוב של אביכם", והשטר מוכיח: שהרי החזירו לי המלוה)
- אינו גובה (עד דגדלי יתמי ומשתעי דינא בהדייהו, ואז ישבע ויפרע
מהם כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים); ואם כתוב בו "התקבלתי
ממך (מן הערב)" - גובה';
בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע משכחת לה כשחייב מודה, אלא לרב פפא קשיא!
שאני התם: להכי טרח וכתב ליה "התקבלתי" (דהוי ערב מוחזק בשטר שיש לו
עליהם, ולא חשיבא מלוה על פה; ובמלוה בשטר מודה רב פפא דגבינן מיתמי, דלא אמרינן
הכא 'מצוה' אלא חוב ומוטלת עליהם לפרוע בעל כרחם).
ההוא ערבא דעובד כוכבים דפרעיה לעובד כוכבים מקמי דלתבעינהו ליתמי; אמר ליה
רב מרדכי לרב אשי: הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: אפילו למאן דאמר חיישינן
לצררי - הני מילי ישראל (הני מילי במלוה שהוא ישראל שדינו של לוה לפרוע למלוה,
שהרי המַלוה לא יתבענו לערב תחלה), אבל (היכא
דהוי המלוה) עובד כוכבים, (אין
הלוה מתפיסו לעובד כוכבים צררי) כיון דבתר ערבא אזיל
(דהא ידע ישראל דעובד כוכבים הדר תו וגובה זמנא אחריתי
מן הערב) - לא חיישינן לצררי!
אמר ליה: אדרבה! אפילו למאן דאמר לא חיישינן לצררי, הני מילי ישראל, אבל
עובדי כוכבים - כיון דדינייהו בתר ערבא אזלי - (כשנעשה היהודי ערב לעובד כוכבים) אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא - לא הוה מקבל ליה (לא הוה
מקבל ליה ליכנס בערבות, שהרי זה יודע בודאי שהעובד כוכבים יחזור עליו ולא על הלוה,
והלכך לא גבינן מיתמי עד דגדלי).
וכן היה רשב"ג אומר: הערב לאשה בכתובתה וכו' [והיה בעלה מגרשה - ידירנה הנאה
שמא יעשו קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו]:
משה בר עצרי - ערבא דכתובתה דכלתיה הוה; רב הונא בריה - צורבא מדרבנן הוה,
ודחיקא ליה מילתא; אמר אביי: ליכא דניזיל דנסביה עצה לרב הונא, דנגרשה לדביתהו
ותיזיל ותגבי כתובה מאבוה, והדר נהדרה!?
אמר ליה רבא: והא 'ידירנה הנאה' תנן?
אמר ליה אביי: אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש?
לסוף איגלאי מילתא דכהן הוא (ואי מגרש תו לא מצי מהדר לה);
אמר אביי: היינו דאמרי אינשי 'בתר עניא אזלא עניותא'.
ומי אמר אביי הכי? והא אמר אביי (בפרק 'יש נוחלין'):
'איזהו
רשע ערום? זה המשיא עצה למכור בנכסיה ('המתעבר
על ריב לא לו' [משלי כו,יז] ומבטל מחשבת
הנותן שאמר "נכסי לך ואחריך לפלוני", וברצונו לא היה ראשון מוכר לאחרים להפסיד
'אחריך' – ערום: דמכל מקום מצליח הוא, ומה שעשה עשוי: שהנותן לא מיחה בשעת המתנה), כרבן שמעון בן גמליאל (דאמר אם קדם ראשון ומכר - מה שעשה
עשוי, כי אין ל'אחריך' אלא מה שישייר ראשון, והרי לא שייר לו כלום)'!?
בנו שאני, וצורבא מרבנן שאני.
והא ערב הוא [וקיימא לן (לקמן בשמעתין)] 'ערב דכתובה לא
משתעבד'?
קבלן הוה.
הניחא למאן דאמר 'קבלן דכתובה - אף על גב דלית ליה נכסי - לבעל משתעבד',
שפיר! אלא למאן דאמר 'אי אית ליה – משתעבד, אי לית ליה - לא משתעבד' מאי איכא
למימר (דהא לא הוו ליה נכסי לרב הונא, ולא נשתעבד אביו)?
איבעית אימא: מיהוי הוה ליה (לרב הונא בשעה שנעשה אביו ערב, וגמר ומקנה מתוך שהיה
סבור שלא יפסיד), ואישתדוף; ואיבעית אימא:
אבא לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה, דאיתמר: ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד (כדמפרש
טעמא לקמן מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה); קבלן דבעל חוב דברי
הכל משתעבד; קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי: מר סבר אי אית ליה נכסי ללוה –
משתעבד, אי לית ליה - לא משתעבד (דלא גמר בלבו לשעבד נפשיה, ואינו אלא פטומי מילי:
שירא להפסיד, ואיכא למימר: אמוראי פליגי בהא מילתא, ושמעתייהו לא איתפרשו בגמרא), ומר סבר בין אית ליה ובין לית ליה – משתעבד;
והלכתא: ערב - בין אית ליה ובין לית ליה משתעבד (אף על גב דלית ליה נכסי), בר מערב דכתובה, דאע"ג דאית ליה לבעל - לא
משתעבד; מאי טעמא? מצוה הוא דעבד (המשדך בזיווגן - אין דעתו לפרוע הערבות, אבל מתכוין
לזווגן: שע"י ערבות זו מתרצין), ולאו מידי חסרה (לאשה,
דהא 'טב למיתב טן דו', ולטובתה נתכוין).
אמר רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר: "מנה לפלוני בידי"
נאמן: חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש.
מתקיף לה רב נחמן: וכי אדם עושה קנוניא על בניו (להנחיל לאחרים ולהפסיד את בניו)? (ואפילו הכי) דרב ושמואל דאמרי
תרוייהו 'שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי": אמר "תנו" –
נותנין, לא אמר "תנו" - אין נותנין' (אם לא אמר "תנו" - אין
נותנין לאותו פלוני אף על גב דהודה שיש לו מנה משל פלוני בידו), (אלא מאי אית לך למימר אמאי אין נותנין לו?) אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו (נתכוין שלא יחזיקוהו כעשיר, לא הוא ולא בניו) -
(בבא בתרא קעה,א)
הכא נמי (גבי הקדש): אדם עשוי שלא
להשביע את עצמו (איכא למימר לכך נתכוין ואמאי קאמר רב הונא 'נאמן
ונותנין לו המנה'?)!
כי קאמר רב הונא התם - דנקיט שטרא (ההוא מלוה, וזה הודה לו).
(ופרכינן:) מכלל דרב ושמואל דלא
נקיט שטרא (והלכך אין נותנין לו כי לא אמר "תנו")? אמר "תנו" – נותנין (אי הכי
- כי אמר "תנו" אמאי נותנין)? מלוה על פה הוה,
ורב ושמואל דאמרי תרוייהו 'מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות'? (ואי
(לאו) משום טעמא דמצוה לקיים דברי המת - לא היה להם ליתן בשביל דברי אביהם עד לאחר
מותו)!
אלא אמר רב נחמן: אידי ואידי (בין זה שאמר שכיב מרע "מנה לפלוני בידי" והוא
בא ליפרע מן ההקדש, ובין זה הבא ליפרע מבניו)
- דנקיט שטרא (כולהו שטרי נקיטי דמסקי ביה בהאי שכיב מרע מנה), ולא קשיא: הא (דהקדש)
דמקויים (דאיכא הנפק), הא [דרב ושמואל] דלא מקויים: אמר "תנו" - קיימיה לשטריה
(ולא צריך מלוה לקיומיה),
לא אמר תנו" לא קיימיה לשטריה (חיישינן דלמא משום שלא להשביע את בניו אמר הכי, ולא
גבי עד דמקיימי לשטריה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא שגיאה – נא להודיע לי בכתובת: yeshol@barak-online.net
מקרא:
דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD;
רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM ; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
מובאות וציטטות בגופן NARKISIM; השלמת
פסוקי המקרא בסוגריים () ובאותיות 10 NARKISIM;
הערות: בסוגריים []
באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך
לבדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע
משפט - כך:
(תענית ב,ב)
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים
מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
מקרא: בתחתית הדף
הערות בשולי
הדף – בתצוגת דף אינטרנט אפשר – באקפלורר – להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון.
אפשר גם לראות אם עוברים לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively:
in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word
processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement
Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This
material is ©2002 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use
at yeshol@barak-online.net.